ביקורת ספרותית על קדחת לבנה מאת יאצק הוגו-באדר
ספר טוב

---

אין לי מושג מה אתם יודעים על האוונקים, או על האנצים או על האורוקים, וגם על הבוריאטים ועוד ועוד. אני לא ידעתי עליהם דבר. כלום. על השבטים של סיביר. שבטים שלמעשה קרה להם בדיוק מה שקרה לשבטי האינדיאנים בארצות הברית, רק שברוסיה זה קרה במאה ה-20. הכחדה תרבותית בשם התרבות הרוסית, כי זה הרי ברור שהתרבות הרוסית נאורה יותר מתרבות של ציידים, מתרבות של אנשים שמאמינים בשמאנים יותר מאשר ברופאים, שמאמינים בלימוד מהטבע יותר מאשר בבתי ספר, ושאוהבים את החופש וחוק היערות יותר מחוקיו של עם זר שפלש לשטחם וכפה עליהם משטר ותרבות זרים. ואם כך לא צריך להתפלא שהשתיה החריפה תפסה את המקום של החלל התרבותי, ואנשי השבטים של פעם, שאיבדו כיוון, מתים בגיל צעיר, מסיבות רבות שנגרמות משתיה מרובה.
הספר הזה הוא תחקיר עיתונאי. אין בו שום מתח או צפיה להמשך, אבל התחקיר הזה מעניין מאוד, כי הוא חושף את החצר האחורית של רוסיה. את האנשים בלי העתיד, את המשטרה המושחתת, את האנשים שמגיעים עם כסף רב ועושים מה שהם רוצים, ועוד. ולרוסיה יש חצר אחורית עצומה בגודלה.
אבל לא רק. יש בספר גם קפיצה למערב רוסיה. למערב שהיה צריך להיות עשיר יותר, אבל במקום זה סוחר בבני אדם לכל דבר שנדרש. בעיקר בזנות, ואברי גוף.
הוגו-באדר התחיל את המסע שלו בעקבות ספר שנכתב בשנות ה- 50 על העתיד של רוסיה. ספר שמתאר קידמה נפלאה. רווחה משופרת, בריאות מצויינת, ועוד. ומה קורה בפועל? עוני, אלימות, ובעיקר חוסר תקווה לעתיד טוב יותר.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על קדחת לבנה