הסיטואציה שלי:
אני וסקאוט נסענו לפני כמה ימים בתחבורה ציבורית. שני פקחים עלו, בדקו כרטיסים וראו שלא תיקפתי את כרטיס הרב קו שלי. האמת היא שכן תיקפתי אבל מסתבר שבדיוק בנסיעה הזו נגמר לי הכסף שם. הפקחים נתנו לי קנס של 180 שקל עם אופציה לערער על כך.
אז הלכנו לערער. בעירעור, היינו צריכים לחתום על טופס של פרטים אישיים ולתאר את מה שקרה. אז סקאוט המליצה לי שנכתוב על כך שיש לי נכות (יותר נכון, תעודת נכה) ושאני סובל מבעיות שכחה ולכן שכחתי לבדוק את מצב הכסף שם (אין לי בעיות שכחה, אבל אם זה יעזור לנו בעירעור אז שיהיה).
באותו רגע עברה לי מחשבה בראש: למה צריך להגיד על נכות ועל שכחה, כשבעצם אפשר פשוט לספר את האמת? שאני אדם שומר חוק שתיקף כמצופה ממנו, וקורות טעויות, ועכשיו אלך להטעין את הכרטיס מחדש?
ואגב, פרט מעניין: מסתבר שנשארו לי 5 שקלים בכרטיס. הנסיעה עולה 5 שקלים וכמה אגורות, ולכן היא תחשיב את המצב כאילו שאין לי כסף בכלל. מרגיז, לא?
הסיטואציה של רות:
רות היא מיילדת מסורה עם קבלות בבית חולים. אבל היא גם שחורה, השחורה היחידה בצוות בית החולים. כשבנו של זוג גיזען מקבל ממנה טיפול, הזוג הזה פונה לבית החולים ומבקש בקשה שהיא לא תיגע בבנם, ושהטיפול בו יעבור לאיש צוות לבן. בית החולים מכבד את הבקשה, אך לאחר שמולים את הבן, נוצר מצב שאין מספיק כוח אדם, ורות נזעקת להשגיח עליו, אבל חס וחלילה לא לגעת בו. היא נמצאת שם לבדה איתו, כשמתחילה התדרדרות במצבו.
רות נמצאת בדילמה - האם לא לעשות כלום, כי הורי התינוק, וגם צוות בית החולים בעקבות זאת, פקדו עליה לא לגעת בו? או שלפעול כמצופה מכל מיילדת ולנסות להציל חיים?
ההיסוס הזה עולה בחיי התינוק. ולא רק זה, היא מואשמת גם בתקיפה של התינוק, כי לאחר היסוס היא מחליטה לגעת בו ולנסות לטפל בו, והנגיעה הזו מתפרשת כניסיון לפגיעה פיסית בתינוק שהובילה למותו.
מכאן, מתחילה לה דרמה משפטית (כנהוג בספרים של פיקו), כשעורכת הדין הלבנה שלה מתנגדת להעלות את טיעון הגזע בבית המשפט. מכאן עולה שאלה: מה נכון יותר ומה יביא יותר תועלת לתוצאה טובה בבית משפט? לספר לקו ההגנה על זה שמדובר כאן במקרה של גיזענות, על זה שהיא שחורה ולכן מפלים אותה ובגלל זה היא הקורבן כאן, השעיר לעזאזל? או פשוט להתמקד בעובדות המדעיות, שהתינוק היה גם ככה חולה וספק אם גם לולא ההיסוס שלה, גורלו של התינוק היה מיועד להסתיים אחרת?
סיפור יפה ואנושי, על נושא אקטואלי והוא הגזענות. זכור לי שקרה מקרה דומה לזה גם בארץ, כשזוג לא רצה שמיילדת ערביה או רופא ערבי יטפלו בתינוק שלהם. אקטואלי לכל מקום ולכל זמן, אין ספק.
הסיפור מעורר כעס, על העולם ששופט אדם בחומרה יתרה בגלל צבע עורו או הגזע שלו, ועל חוסר השיוויון המחפיר בין השחורים ללבנים בארצות הברית. המסר שלו הוא ברור: שהגזענות פוגעת בכל הצדדים ומשפיעה עליהם לרעה. היא פוגעת בזוג הגזען שאיבד את בנם התינוק כתוצאה מהגזענות שלהם, והוא פוגע במושא הגזענות, רות, שמאבדת את עבודתה, שמה הטוב נפגע והיא מואשמת ברצח.
גם הספר הזה, כמו הקודם שקראתי שלה "חוקי הבית", מסופר מכמה נקודות מבט: של רות, של עורכת הדין הלבנה שלה, ושל אבי התינוק הגזען הלבן. פיקו נכנסה היטב לדמותו של הגזען הלבן שתומך בכל מני תנועות וארגונים של עליונות לבנה ונאציזם.
הספר כתוב טוב מאוד, סוחף. הדמויות נהדרות ומלאות בחיים, והמשפט מותח. מומלץ מאוד. (רק מעט פחות טוב מחוקי הבית, אבל לא בהרבה).
*מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי אותו. מאחל שדור העתיד שניצור יהיה פחות גזען ויותר פלורליסט...
