אני מעריצה אנשים אמיצים, כאלה שלוקחים את השליטה על חייהם בידיים, אותם האנשים שבוחרים להתמודד בלי שכפ"צ, כמטפורה כמובן, חשופים בצריח... אז לעיתים שואלים אותי : "תגידי, מה ואת לא פוחדת ? " ואני מיד עונה " בוודאי שאני פוחדת אבל אני מתגברת, וההתגברות שלי על הפחד היא הכוח שלי. וזה לא רק מעשה של בחירה, זה מחזיר לי את השליטה לידיים, וזו גם עוד דרך לחיות את החיים האלו, כמו בתוך מכונת MIR, לפלח (לסרוק) אותם לפרוסות – להבין אותם – לעבד כל מצב וחוויה, ולהגיב להם נכון, וזו באמת תחושה אדירה, שמאפשרת לנו לזקוף את הראש כמעט בכל מצב, גם מול הקשה מנשוא שנכפה עלינו. אז כן. את האמיצים שמתגברים על הקושי ונותנים להם פייט וצומחים - אותם אני אוהבת.

ולמה אני מתחילה בזה, כי את הרומן המתמשך שלי או יותר נכון את הדיאלוג שלי עם סופיות החיים אני מנהלת כבר מאז שעמדתי על דעתי, אפשר לומר משנות העשרה . נמשכתי לגעת באופן בלתי מוסבר במוות... בלתי מוסבר? דווקא כן מוסבר, כי את החיים והמוות תפסתי כיחידה אחת, כמאמרו של ... לא זוכרת כרגע... שהמוות נחוץ לחיים. נמשכתי למרכיבי הפחד האנושי, הקמאי, וליתרונות שאפשר להפיק ממנו. סיקרנו אותי המצוקות ואוזלת היד מול הקיום המתעתע, ומתוך כך הבנתי מהר מאוד שגם אם אין בידינו היכולת למנוע את מצבי הקיצון ( הרי הגורל) שעשויים לנחות עלינו , כן יש ביכולתנו להגיב להם נכון ...ולכן אני חובבת ספרים שמערטלים את החיים ומנפנפים למעננו ב"סדין האדום"...

ונכון שהדיבור על נושא המוות יכול להיחשב חולני וקודר ואנשים רבים מאמינים שאפילו הזכרת המילה היא סיכון, כאילו איחלנו זאת לעצמנו, אבל מה לעשות החיים מתחילים מתמשכים ומסתיימים בסוף, ורק כשמבינים עד כמה הם שבירים יכולים לדעת עד כמה הם יקרים, ואיפה מקומנו בעסק הזה, וצריך להזכיר ולהיזכר כדי לשמור על צניעות ענווה ולב מלא בחסד, כן, ההכרה היום יומית בסופיות החיים אמורה ללמד אותנו לחיות נכון .

מה שנולד – ימות,
את מה שנאסף – תזרה הרוח,
ומה שנצבר – יכלה
ומה שנבנה – יתמוטט
ומה שהגביה עוף יושפל לתהום .

אילנה המרמן ובן זוגה יורגן ניראד כתבו ספר שהוא תיעוד מרגש שנכתב בשני קולות שונים שלה ושלו, שנקרא "במזל סרטן – מסע לבלי שוב". פרק חיים בן 9 חודשי חייו האחרונים של יורגן ניראד מרגע שהתבשר שחלה בלוקמיה חריפה ועד למותו באותה השנה. כתיבתה שלה משוחררת לגמרי, מודעת, כנה, כזו שנוגעת בעצבים החשופים של הקיום הפרטי והאנושי אל מול שבריריותו, וכתיבתו שלו, שנכתבה "על יד", "לצד", אבל לעולם לא את הדבר עצמו, והיא נותרה עד הסוף אדישה למוות ..

ולמרות הקדרות המתבקשת ביצירה שכזו הספר אינו יצירה טראגית, כי הוא אינו יונק את מהותו מתחושת חידלון או ריקנות ויש בו הרבה חדווה. מעין מסע אל החירות לחשוב, לכאוב להאמין בכוח העצום של המילים ליצור סדר בכאוס שהמחלה כופה, שינוי כמובן, ויש בו גם לא מעט גילויי אהבה מזוקקים שבינו ובינה בתוך, ואולי גם בגין , וגם לא מעט רגעים של אושר.

אילנה המרמן היא עורכת ספרות מתרגמת ומחברת ספרי עיון ועוד ועוד...
ויורגן ניראד היה פילוסוף ומרצה באוניברסיטה העברית .

אז לסיכום – זה סיפור שלם של ערבות הדדית – על החיים ועל המוות, ושל חשבון נפש שעוסק באומץ בדילמת הרת הגורל בחייו של כל אדם בעידן המודרני – השעבוד לכבלי הרצון לחיות בכל מחיר והניסיון להשתחרר מהם .

מומלץ, מומלץ, ושוב פעם מומלץ... !!!!

אני מעריצה אנשים אמיצים, כאלה שלוקחים את השליטה על חייהם בידיים, אותם האנשים שבוחרים להתמודד בלי שכפ"צ, כמטפורה כמובן, חשופים בצריח... אז לעיתים שואלים אותי : "תגידי, מה ואת לא פוחדת ? " ואני מיד עונה " בוודאי שאני פוחדת אבל אני מתגברת, וההתגברות שלי על הפחד היא הכוח שלי. וזה לא רק מעשה של בחירה, זה מחזיר לי את השליטה לידיים, וזו גם עוד דרך לחיות את החיים האלו, כמו בתוך מכונת MIR, לפלח (לסרוק) אותם לפרוסות – להבין אותם – לעבד כל מצב וחוויה, ולהגיב להם נכון, וזו באמת תחושה אדירה, שמאפשרת לנו לזקוף את הראש כמעט בכל מצב, גם מול הקשה מנשוא שנכפה עלינו. אז כן. את האמיצים שמתגברים על הקושי ונותנים להם פייט וצומחים - אותם אני אוהבת.

ולמה אני מתחילה בזה, כי את הרומן המתמשך שלי או יותר נכון את הדיאלוג שלי עם סופיות החיים אני מנהלת כבר מאז שעמדתי על דעתי, אפשר לומר משנות העשרה . נמשכתי לגעת באופן בלתי מוסבר במוות... בלתי מוסבר? דווקא כן מוסבר, כי את החיים והמוות תפסתי כיחידה אחת, כמאמרו של ... לא זוכרת כרגע... שהמוות נחוץ לחיים. נמשכתי למרכיבי הפחד האנושי, הקמאי, וליתרונות שאפשר להפיק ממנו. סיקרנו אותי המצוקות ואוזלת היד מול הקיום המתעתע, ומתוך כך הבנתי מהר מאוד שגם אם אין בידינו היכולת למנוע את מצבי הקיצון ( הרי הגורל) שעשויים לנחות עלינו , כן יש ביכולתנו להגיב להם נכון ...ולכן אני חובבת ספרים שמערטלים את החיים ומנפנפים למעננו ב"סדין האדום"...

ונכון שהדיבור על נושא המוות יכול להיחשב חולני וקודר ואנשים רבים מאמינים שאפילו הזכרת המילה היא סיכון, כאילו איחלנו זאת לעצמנו, אבל מה לעשות החיים מתחילים מתמשכים ומסתיימים בסוף, ורק כשמבינים עד כמה הם שבירים יכולים לדעת עד כמה הם יקרים, ואיפה מקומנו בעסק הזה, וצריך להזכיר ולהיזכר כדי לשמור על צניעות ענווה ולב מלא בחסד, כן, ההכרה היום יומית בסופיות החיים אמורה ללמד אותנו לחיות נכון .

מה שנולד – ימות,
את מה שנאסף – תזרה הרוח,
ומה שנצבר – יכלה
ומה שנבנה – יתמוטט
ומה שהגביה עוף יושפל לתהום .

אילנה המרמן ובן זוגה יורגן ניראד כתבו ספר שהוא תיעוד מרגש שנכתב בשני קולות שונים שלה ושלו, שנקרא "במזל סרטן – מסע לבלי שוב". פרק חיים בן 9 חודשי חייו האחרונים של יורגן ניראד מרגע שהתבשר שחלה בלוקמיה חריפה ועד למותו באותה השנה. כתיבתה שלה משוחררת לגמרי, מודעת, כנה, כזו שנוגעת בעצבים החשופים של הקיום הפרטי והאנושי אל מול שבריריותו, וכתיבתו שלו, שנכתבה "על יד", "לצד", אבל לעולם לא את הדבר עצמו, והיא נותרה עד הסוף אדישה למוות ..

ולמרות הקדרות המתבקשת ביצירה שכזו הספר אינו יצירה טראגית, כי הוא אינו יונק את מהותו מתחושת חידלון או ריקנות ויש בו הרבה חדווה. מעין מסע אל החירות לחשוב, לכאוב להאמין בכוח העצום של המילים ליצור סדר בכאוס שהמחלה כופה, שינוי כמובן, ויש בו גם לא מעט גילויי אהבה מזוקקים שבינו ובינה בתוך, ואולי גם בגין , וגם לא מעט רגעים של אושר.

אילנה המרמן היא עורכת ספרות מתרגמת ומחברת ספרי עיון ועוד ועוד...
ויורגן ניראד היה פילוסוף ומרצה באוניברסיטה העברית .

אז לסיכום – זה סיפור שלם של ערבות הדדית – על החיים ועל המוות, ושל חשבון נפש שעוסק באומץ בדילמת הרת הגורל בחייו של כל אדם בעידן המודרני – השעבוד לכבלי הרצון לחיות בכל מחיר והניסיון להשתחרר מהם .

מומלץ, מומלץ, ושוב פעם מומלץ... !!!!