ביקורת ספרותית על הפלא של אנה מאת אמה דונהיו
ספר בסדר

---

פעם, לפני די הרבה שנים, הדרכתי בפנימיה. למסגרת התפקידים השונים שהיו עלי כמדריכה - השכמה בבוקר, כיבוי אורות בשעות הערב, פעילויות חברתיות וליווי תלמידות חולות, נוסף גם צד שלא חשבתי מראש שיהיה חלק מהתפקידים שלי, אבל הוא היה. הייתי צריכה להשגיח על תלמידות מסוימות ולראות שהן אוכלות. וכמו כן להשגיח באופן כללי על התלמידות שבאחריותי ולבדוק שאף אחת מהן לא מפסיקה לאכול פתאום, כי הרצון הזה מדבק.

אנורקסיה, הרעבה עצמית, נראית לנו מחלה של חברת השפע של המאה העשרים, כמענה לתכתיבי אופנה ולתקשורת ההמונים היוצרת נורמות רזון מעוותות. אבל היא לא. זו מחלה שיש לה פנים שונות וסיבות שונות, אבל היא לא בהכרח מודרנית. הספר הזה מדבר על אנורקסיה קדומה, כזאת עם איצטלה דתית.

ליב רייט היא אחות אנגליה, תלמידה של פלורנס נייטינגל המפורסמת, אבל גם בודדה ונטולת משפחה. היא מקבלת הצעת עבודה מעבר לים, בכפר אירי נידח, והיא כל כך נואשת מבחינה משפחתית ומבחינה כלכלית עד שהיא מסכימה לקבל אותה. היא מתקשת להשגיח על אנה, ילדה בת 11 שהפסיקה לאכול. ליב מוזמנת בשם ועדה שתפקידה לוודא שהצום אמיתי, ולגרום לכך שהילדה תיחשב קדושה. הפערים גדולים, מבחינה דתית, תרבותית, סוציו-אקונומית, ומכל היבט שקיים, וליב מתקשה לגשר על הפערים. מה גם שאנשים שונים מתעקשים להפריע לה בתפקידה.

אז אנה אנורקטית, אבל הסיפור הוא לא עליה. הסיפור הוא על ליב, על שינוי העמדות שהיא חווה, על התחושות השונות העולות בה מול התופעות המשונות שהיא נתקלת בהן, וגם על הקושי לראות בבחינה מקרוב ובהשגחה יומיומית סימנים מתרבים והולכים של הדרדרות. הסוף טוב באופן בלתי אפשרי, וכולל סיפור אהבה שהוא גם כן בלתי אפשרי, אבל אם מתעלמים מהם, אפשר לראות כאן תעלומה פסיכולוגית מעניינת.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הפלא של אנה