ביקורת ספרותית על התפרקות מאת קליה ריד
ספר מעולה

---

והגיע היום בו קראתי את הספר שחברה יקרה שקראה אותו באנגלית כבר שנים שדוחקת בי לקרוא אותו. והעיתוי אף מושלם כי זהו הספר הראשון בהוצאת סתיו שאני קוראת ולשמחתי הרבה, התחלנו ברגל ימין כי כידוע, אני לא קוראת תקצירים. אותי כריכה וכותר לופתים מהרגע הראשון ושם זה מתחיל או נגמר. שמחתי מאוד לראות שעיצבו כריכה שדומה מאוד למקורית וזה לכד אותי.

נעמי מתעוררת בבית חולים לחולי נפש. היא אינה מבינה מדוע היא נמצאת שם. זכרונותיה מורכבים משברי אמיתות ושברי חוויות שאינה מסוגלת להתמודד איתן.

נעמי רדופה.
הכאב מכלה אותה.
אי הוודאות הורסת אותה.
הדמות הרכונה בפינת חדרה בחושך והעוטה חיוך קר ואכזרי, מבריחה את השינה ממנה והלאה.
נפשה מצולקת ובעיקר כי לא מאמינים לה.
היא לבד במערכה.
נעמי נגד האכזריות שבעולם.

בלבה של נעמי ישנם שני גברים. שתי אהבות. לוקלן ומקס. והיא נקרעת ביניהם.

"הוא לא מבקש ממני לכבות את הלהבה. לוקלן רוצה שאכבה את הכאב, את הדמעות ואת ההרס בחיי. ואני רוצה לעשות זאת יותר מכל דבר אחר."

ואז לוקלן בא לבקר אותה, מנשק אותה ומפיח בה רוח חיים.

סיפורה המצמרר של נעמי מכה בקורא בגלים של הווה ועבר. גאות ושפל של זכרונות. הכל סוער בחייה של נעמי. מזה חודש נפשה מרוטשת ומדממת ממכאובים. העול אותו היא סוחבת הוא קשה מנשוא. הצלב הזה היה יותר מדי בשבילה. קשה מדי להכלה. כואב מדי להבנה. בלתי אפשרי מדי להשלמה.

מה הביא את נעמי לנקודת שבירה?
מדוע אושפזה בבית חולים קר?
מדוע נמלאה תחושת ייסורים כי לא מאמינים לה?
האם סיפורה אמיתי?
האם היא מאמינה לעצמה?
מה היא האמת באמת?

"נשיקתו אומרת לי, "תזכרי אותי, אני אמיתי."

הספור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטה השברירית והאומללה של נעמי. הכתיבה סחפה אותי מהעמוד הראשון. זה לא סוד שבתור חובבת מותחנים בכלל ומותחנים פסיכולוגיים בפרט, מצאתי את עצמי מרותקת. אהבתי העזה לתחום אינה חדשה כלל וכלל. בעברי הרחוק למדתי סיעוד במשך שנה אחת והקורס שהכי קסם לי היה בריאות הנפש. תכננתי להתמחות בפסיכיאטריה כי אין דבר בעולם המסקרן יותר מהבנת מוח האדם ובחינת השפעת חוויות חיי אדם על תגובות נפשו אליהן.

מובן מאליו שהידיעה לאן העלילה מתפתחת היה ברור והכל ממשפט אחד (לא מגלה לכם) אבל ויש ואבל גדול! הכתיבה המשובחת והפתלתלות שחוויתי בגלל המשחק בין עבר להווה פשוט ריתקו אותי והתזמון שבו קראתי את הסיפור המדהים ההזה, היה תזמון שבו לא רציתי להאיץ בתהליכים. רציתי להדחיק ורציתי להיות מופתעת.

אגלה לכם סוד: על אף ההבנה כבר בשלב מוקדם, זה היה גאוני כשהכל התחבר ונפל למקום. זה היה עוצמתי כשהעבר וההווה התנגשו בעוצמה כזו שפירקה את הכל וחיברה מחדש.

כשאני חושבת על נעמי אני חושבת על אומנות הקינטסוגי היפנית שבה השינוי המתרחש לאחר טראומה בין אם בכלי חרס ובין אם באדם, טומנת בחובה יופי עמוק שיש לאמץ כי הוא נובע מזה שאנו רואים את הבלתי שלם כמושלם. בתיקון כלי חרס ולאחר ההדבקה, מושחים את קווי השברים בצבע זהב כדי להצביע על מיקומו של השבר ושלמרות קיומו, הכלי נותר שלם וההקבלה מתאימה למצב נפשו הפגועה של האדם. אנו סך הכל של כל חלקינו הטובים שבהם כמו הפגומים וזה מה שמבדיל אותנו מהאחרים.
שאו את צלקותיכם בגאון.

ספר זה היתל בי, ריתק אותי, לקח אותי למחוזות של כאב ושל הדחקה, של צורך בהישרדות והזדקקות להחלמה. ממליצה לכם בחום לקרוא ומהר!

» ביקורות נוספות של איה
» ביקורות נוספות על התפרקות