הספר הזה קיווצ'ץ' אותי מבפנים. וואו, קראתי אותו במהלך השירות הצבאי, בתקופת עופרת יצוקה- ולא הצלחתי להתנתק ממנו.
העמודים הראשונים של הספר הזה לא יוצאים לי מהראש עד היום-בהם מתוארים כל הדברים שיונתן, החבר של דמות המספר שנהרג בלבנון, כבר לא יספיק לחוות או לעשות. מצמרר כל פעם מחדש, ואפילו מצאתי את הקטע כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם (אזהיר ואומר כי הקטעים כוללים סלנג ושפה בוטה)

"הוא כבר לא.
יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא. תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:

יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הקטן. הוא לא יֵדע כמה שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא יֵדע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ´אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק.

יונתן כבר לא יֵדע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.

הוא לא יבגוד בה. הוא לא יֵדע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב. ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא.

יונתן לא יֵדע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב. לא נמאס.

יונתן לא יֵדע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי. יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא ידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים. אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר. הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע.

יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון"

בעיניי, ספר מדהים וחובה לכל מי ששירת, משרת או ישרת בצה''ל.

מאד אוהבת את הכתיבה של תה. יצא לי לעקוב אחריו כבר זמן מה, הוא התחיל את דרכו עם פרסומים אנונימיים בפייסבוק. כבר אז ריגש אותי במילותיו.
ממליצה מאד על הספר, וחוזרת אליו מדי פעם כדי להיזכר בציטוטים נבחרים.
אוסיף כאן אחד, שרלוונטי בעיניי לתקופת הקורונה שאיתה מתמודד כרגע העולם כולו- מתוך סיפור קצר בשם ''מקלט'':

"בתקופות סוערות ניתן לפעמים לראות אדם עובר מאיש לאיש ונוקש בעדינות על פניהם בעזרת מילותיו, בתקווה שאחד מהם ייפתח עבורו.
מעטים נפתחים, שהרי בקושי יש בהם מקום לעצמם, אולם איש אינו כועס על הניסיון. רק טבעי הוא זה לבני-אדם לנסות למצוא מקלט מן הסופה שהיא חייהם, בתוך אדם אחר''

קצר וקולע, ישר אל מעמקי הלב.
מומלץ בחום.

לצערי, לא התחברתי.. (בלשון המעטה)
לא חידש לי שום דבר, לא קראתי תובנות מהפכניות ומרשימות במיוחד-ובקיצור? לעניות דעתי, מדובר בביזבוז זמן וביזבוז כסף.
את הספר קיבלתי כמתנה ממישהו, לא זוכרת ממי כבר- אך כנראה שאינו מכיר אותי היטב
לא נורא, העיקר הכוונה:)

החיים קצרים- אל תשקיעו מזמנכם בספרים שמספרים על בחירה באושר,
עדיף להשקיעו בעשייה של דברים שעושים טוב לכם, וליקרים לכם.

הולדן הוא טיפוס לא רגיל, נהניתי מאד לקרוא על המסע שלו, על תפיסת עולמו ועל עולמו הפנימי. נהניתי גם לקרוא על המפגשים השונים שלו עם הדמויות השונות, ועל הגילוי העצמי שלו לאורך הדרך.
אני חושבת שיש משהו מאד מיוחד ברעיון המרכזי שעומד מאחורי שם הספר, שב''לתפוס את הילדים בשדה השיפון'', הרצון העז של הולדן להגן על התמימות של הילדים, ולמעשה- של כל מי שהחיים עוד לא לימדו אותו אחרת. אני חושבת שקל להתחבר לדמות של הולדן, ולמילים של סלינג'ר.
נהניתי מהספר מאד,
ממליצה בחום.

אני לא מרבה לכתוב ביקורות, למעשה זו תהיה הראשונה שלי באתר הזה. אבל אם יש ספר שראוי שאכתוב עליו, אין ספק שמדובר בספר הזה.

את ''שתהיי לי הסכין'' קראתי לפני כארבע שנים, וחזרתי אליו שוב בימים אלו.
בזמנו, הספר הזה טילטל את חיי לחלוטין. ממש כך. קראתי אותו בתקופה מאד מוזרה בחיי, והמילים של דויד גרוסמן חילחלו לי עמוק אל תוך הנפש.
לא הצלחתי להפסיק לקרוא ולהתרגש ולהתפעל מהאינטימיות היפה והממכרת שתוארה לאורך הספר.

הדרך שבה הצליח, באמצעות ההתכתבות של מרים ויאיר, לתאר את כל מנעד הרגשות ועולמם הפנימי הקסום של שני זרים שמצליחים להגיע לרמת חיבור כה עמוקה,
ללא להיפגש כלל-רק בעזרת המילים, פשוט הקסימה אותי. כמה כוח יש למילה כתובה. כמה קסום ודאי היה לקבל מכתבים שכאלה בעידן של היום, לצערי נולדתי קצת מאוחר מדי.

בעקבות הקריאה של הספר- כל הרעיון המפתה הזה, והפשוט לכאורה- שבלתת לאדם זר לחלוטין פתח אל כל הסודות הכי כמוסים, להצליח לעמוד מול אדם זר ולהיפתח אליו, להיות " קלוף אפידרמיס''- ממש דיבר אליי.
בהשראת הספר אפילו חיפשתי לעצמי מין יאיר משלי, שיהיה לי לסכין, שעליו אוכל לאמר בעצמי ''איתו זבתי אמת''.
ואכן, בעקבות ההתכתבויות האלו שלי איתו, ובהשארת ההתכתבויות המתוארות בספר-גיליתי הרבה גם על עצמי.
כמו שיאיר כתב למרים:"לגלות לאדם על עצמו דבר מה שאיננו יודע - זו מתנת אהבה גדולה. הכי גדולה."
והכל באמת התחיל עבורי בספר הזה.

כישרונו הבלתי רגיל של גרוסמן בא לידי ביטוי לאורך הספר גם ברגעים קטנים ופשוטים.
סיטואציות יומיומיות מקבלות ערך מוסף כל כך מיוחד באמצעות המילים שלו, ולדוגמה אסיים בציטוט חביב שנשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא:

"את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת 'שלהם', של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו 'אור', הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה 'אור', עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי."

לסיכום, בהחלט מדובר בספר האהוב עליי.

מומלץ בחום ובאהבה רבה.