באופן מוזר , הדבר הראשון שרציתי לעשות בסוף 888 העמודים של הספר הזה היה להתחיל אותו מהתחלה ולזה מצטרפת תחושה של "אל תלך ".
אני לא יודע אם זה בגלל שבדרכו המשונה הוא בנוי מהסוף להתחלה או כמו נחש שנושך את זנבו או בגלל הפתאומיות שבה הוא מסתיים.
זהו ספרו האחרון של בולניו והראשון שאני קורא. בולניו המתין להשתלת כבד בזמן שכתב את הספר ולא זכה לראות אותו יוצא לאור . התכנון שלו היה להוציא חמישה ספרים שמתכתבים בקשרים דקים אחד עם השני כדי שמשפחתו תוכל למכור חמישה ספרים ולא אחד אבל לאחר מותו הוחלט שיותר נכון יהיה שהספר יקרא כיחידה אחת ( אני לא יודע אם זה תרגיל שיווקי או האמת – נוטה להאמין שזה האמת).
הספק מחולק לחמישה חלקים – כל אחד שונה מהאחרים בסגנון הכתיבה וכל אחד מביא סיפורים אחרים לגמרי אבל יש בינהם קשר . במובן הזה יש דמיון לספרים של דיוויד מיטשל שגם הוא מספר סיפורים קצרים שהזירה שלהם יוצרת סיפור גדול יותר אבל בזה מסתיים הדמיון – הסגנון וטון הסיפורים שונה מאוד .

אני לא יודע להגדיר מה בדיוק הקסם של הספר – זה בוודאות הכתיבה של בולניו – מעין כתיבה עניינית , עם קריצה צינית ותרגום של אדם בלומנטל שעל פניו נראה שעשה עבודה מצויינת(גם עטיפת הספר מצויינת ). אבל יש אלמנט נוסף בספר שכמעט ולא מצאתי בספרים אחרים וזו מעיין נינוחות של המספר לא לעבוד בחוקים הרגילים של הכתיבה. בולוניו לוקח את הקורא למסע הוא מראה לו עולמות כמו נסיעה ברכבת שהעולם חולף בחוץ אבל מדי פעם הוא יקח אותו גם לשבילים הצדדים שתמיד תוהים לאן הם מובילים. הוא מספר סיפור אבל סוטה ממנו לעיתים קרובות לסיפורים קצרים או דמויות שלא משפיעים מאוחר יותר על המסלול הראשי או שהוא באלגנטיות משליך דמויות חדשות לעלילה ובאותה אלגנטיות מפסיק לספר את קורותיהם. קצת כמו מוראקמי במובן שהדרך חשובה יותר מבתחנה הסופית אלא שגם פה בזה נגמרת ההשוואה – סגנון הסיפור של השניים שונה לגמרי.
התחחתי לקרוא את נסבו ישר אחרי הספר הזה – אצל נסבו כאשר נותנים לאדם שם אנחנו יודעים שיש לו איזו שהיא משמעות בסיפור – או כהסחה או כחלק מהעלילה – בולוניו נותן שמות לדמויות שנעלמות אחרי דקה ובהרבה מובנים אחרים שם הרבה אקדחים ( תרתי משמע) על השולחן וכולם יורים לכל הכיוונים אבל לא מופיעים ( בדרך כלל ) במערכה שלישית.
אני רואה שאני מתקשה להסביר מה קוסם בכל זה – בולניו מספר סיפור לשם הסיפור כמו בחיים כשמישהו ישב לידנו בתור ויספר לנו על חייו ואז יקום וילך - אבל כל הסיפורים יוצרים מרקם מסויים של חיים. בין אם זה חיי חוקרים ספרותיים או איך מרגיש לחיות במקסיקו על גבול ארהב או גרמניה במאה ה20.

יש אלימות מינית מאוד קשה בספר – ביחוד בחלק הרביעי – מעולם לא נתקלתי בכזה עומס של אלימות כזו בספר – תןך כדי קריאה נשאלת השאלה האם זה נדרש . אני משער שסופר אחר היה עושה את זה אחרת ומן הסתם אפשר אבל הירידה לפרטים והאדישות המתלווה אליה הם אלה הם אלו שמספרים את הסיפור ובספר הזה זה הרגיש נכון – מה גם שלצערי גיליתי בסופו שזה מתבסס על אמת.
יש שתי נקודות עיקריות בספר בהן הוא מראה את הבנאליות של הרוע:
- באחת הוא מתאר שיחה בין שוטרים מקסיקנים עייפים בדיינר שבה אחד השוטרים שאמורים לתפוס רוצחים של נשים מספר בדיחה אחר בדיחה שכל אחת מחפיצה יותר ויותר נשים. אין אלימות בסצינה רק שוטרים עייפים אוכלים שעועית ואדיוט שמספר בדיחות גסות אבל אתה מבין בה שלא ימצאו את הרוצחים של אותן נשים . ( בהערת אגב – בפרסומות בין שלבים של משחק שאני משחק בטלפון יש פרסומת למשחק שבו צריך למצוא את הדרך הטובה של אישה במצוקה לאהוב שלה כשבדרך מסתובב אנס – הפרסומת תמיד נגמרת כשהאנס תופס אותה – זה הדברים הקטנים שאנחנו לא תמיד שמים לב אליהם )
הנקודה השניה היא בסיפור צד בו פקיד גרמני שהיה אחראי על אספקת מזון באזור חקלאי בפולין מספר איך פתר את הבעיה שנוצרה לו כאשר רכבת של 500 יהודים מיוון הגיע בטעות אליו ולא לאושוויץ.

הספר מחולק לחמישה חלקים אבל אין בו פרקים אלא פסקאות יחסית קצרות ( חצי עמוד עד שנים שלושה ) , צורת הכתיבה הזאת מושכת את הקורא באף ונותנת מקצב לסיפור – קשה להוריד אותו מהידיים גם כשמסופר על ארבעה אנשי אקדמיה משעממים.

זה ספר עב כרס ולמרות שבולניו סקרן אותי כבר זמן מה חששתי להתחייב לו – חשבתי שאדגום את המים וכנראה אנטוש מהר – קראתי אותו בחודש ושבוע שבשבילי זה די מהר – מה גם שזה לא ספר מתח. תחושת הוואו לא עוברת כבר שבועיים אחרי.
זה ספר מיוחד וזה מרענן לקרוא כתיבה קצת אחרת אבל שעדיין כתובה טוב.

באופן מוזר , הדבר הראשון שרציתי לעשות בסוף 888 העמודים של הספר הזה היה להתחיל אותו מהתחלה ולזה מצטרפת תחושה של "אל תלך ".
אני לא יודע אם זה בגלל שבדרכו המשונה הוא בנוי מהסוף להתחלה או כמו נחש שנושך את זנבו או בגלל הפתאומיות שבה הוא מסתיים.
זהו ספרו האחרון של בולניו והראשון שאני קורא. בולניו המתין להשתלת כבד בזמן שכתב את הספר ולא זכה לראות אותו יוצא לאור . התכנון שלו היה להוציא חמישה ספרים שמתכתבים בקשרים דקים אחד עם השני כדי שמשפחתו תוכל למכור חמישה ספרים ולא אחד אבל לאחר מותו הוחלט שיותר נכון יהיה שהספר יקרא כיחידה אחת ( אני לא יודע אם זה תרגיל שיווקי או האמת – נוטה להאמין שזה האמת).
הספק מחולק לחמישה חלקים – כל אחד שונה מהאחרים בסגנון הכתיבה וכל אחד מביא סיפורים אחרים לגמרי אבל יש בינהם קשר . במובן הזה יש דמיון לספרים של דיוויד מיטשל שגם הוא מספר סיפורים קצרים שהזירה שלהם יוצרת סיפור גדול יותר אבל בזה מסתיים הדמיון – הסגנון וטון הסיפורים שונה מאוד .

אני לא יודע להגדיר מה בדיוק הקסם של הספר – זה בוודאות הכתיבה של בולניו – מעין כתיבה עניינית , עם קריצה צינית ותרגום של אדם בלומנטל שעל פניו נראה שעשה עבודה מצויינת(גם עטיפת הספר מצויינת ). אבל יש אלמנט נוסף בספר שכמעט ולא מצאתי בספרים אחרים וזו מעיין נינוחות של המספר לא לעבוד בחוקים הרגילים של הכתיבה. בולוניו לוקח את הקורא למסע הוא מראה לו עולמות כמו נסיעה ברכבת שהעולם חולף בחוץ אבל מדי פעם הוא יקח אותו גם לשבילים הצדדים שתמיד תוהים לאן הם מובילים. הוא מספר סיפור אבל סוטה ממנו לעיתים קרובות לסיפורים קצרים או דמויות שלא משפיעים מאוחר יותר על המסלול הראשי או שהוא באלגנטיות משליך דמויות חדשות לעלילה ובאותה אלגנטיות מפסיק לספר את קורותיהם. קצת כמו מוראקמי במובן שהדרך חשובה יותר מבתחנה הסופית אלא שגם פה בזה נגמרת ההשוואה – סגנון הסיפור של השניים שונה לגמרי.
התחחתי לקרוא את נסבו ישר אחרי הספר הזה – אצל נסבו כאשר נותנים לאדם שם אנחנו יודעים שיש לו איזו שהיא משמעות בסיפור – או כהסחה או כחלק מהעלילה – בולוניו נותן שמות לדמויות שנעלמות אחרי דקה ובהרבה מובנים אחרים שם הרבה אקדחים ( תרתי משמע) על השולחן וכולם יורים לכל הכיוונים אבל לא מופיעים ( בדרך כלל ) במערכה שלישית.
אני רואה שאני מתקשה להסביר מה קוסם בכל זה – בולניו מספר סיפור לשם הסיפור כמו בחיים כשמישהו ישב לידנו בתור ויספר לנו על חייו ואז יקום וילך - אבל כל הסיפורים יוצרים מרקם מסויים של חיים. בין אם זה חיי חוקרים ספרותיים או איך מרגיש לחיות במקסיקו על גבול ארהב או גרמניה במאה ה20.

יש אלימות מינית מאוד קשה בספר – ביחוד בחלק הרביעי – מעולם לא נתקלתי בכזה עומס של אלימות כזו בספר – תןך כדי קריאה נשאלת השאלה האם זה נדרש . אני משער שסופר אחר היה עושה את זה אחרת ומן הסתם אפשר אבל הירידה לפרטים והאדישות המתלווה אליה הם אלה הם אלו שמספרים את הסיפור ובספר הזה זה הרגיש נכון – מה גם שלצערי גיליתי בסופו שזה מתבסס על אמת.
יש שתי נקודות עיקריות בספר בהן הוא מראה את הבנאליות של הרוע:
- באחת הוא מתאר שיחה בין שוטרים מקסיקנים עייפים בדיינר שבה אחד השוטרים שאמורים לתפוס רוצחים של נשים מספר בדיחה אחר בדיחה שכל אחת מחפיצה יותר ויותר נשים. אין אלימות בסצינה רק שוטרים עייפים אוכלים שעועית ואדיוט שמספר בדיחות גסות אבל אתה מבין בה שלא ימצאו את הרוצחים של אותן נשים . ( בהערת אגב – בפרסומות בין שלבים של משחק שאני משחק בטלפון יש פרסומת למשחק שבו צריך למצוא את הדרך הטובה של אישה במצוקה לאהוב שלה כשבדרך מסתובב אנס – הפרסומת תמיד נגמרת כשהאנס תופס אותה – זה הדברים הקטנים שאנחנו לא תמיד שמים לב אליהם )
הנקודה השניה היא בסיפור צד בו פקיד גרמני שהיה אחראי על אספקת מזון באזור חקלאי בפולין מספר איך פתר את הבעיה שנוצרה לו כאשר רכבת של 500 יהודים מיוון הגיע בטעות אליו ולא לאושוויץ.

הספר מחולק לחמישה חלקים אבל אין בו פרקים אלא פסקאות יחסית קצרות ( חצי עמוד עד שנים שלושה ) , צורת הכתיבה הזאת מושכת את הקורא באף ונותנת מקצב לסיפור – קשה להוריד אותו מהידיים גם כשמסופר על ארבעה אנשי אקדמיה משעממים.

זה ספר עב כרס ולמרות שבולניו סקרן אותי כבר זמן מה חששתי להתחייב לו – חשבתי שאדגום את המים וכנראה אנטוש מהר – קראתי אותו בחודש ושבוע שבשבילי זה די מהר – מה גם שזה לא ספר מתח. תחושת הוואו לא עוברת כבר שבועיים אחרי.
זה ספר מיוחד וזה מרענן לקרוא כתיבה קצת אחרת אבל שעדיין כתובה טוב.