המערכת אומרת שלקח לי שלושה שבועות לסיים את הספר, אך לי נדמה שהיה מדובר בזמן ארוך יותר, כך או כך רובו של הספר הזדחל לי ואילו שלישו האחרון נגמע ביום זה ממש.
מדובר בספר שנכתב באנגליה בסביבות אמצע המאה ה-19, ואילו פרטים מהותיים להבנת האווירה הכללית של העיירה בה מדובר. העיירה הדמיונית מכילה אריסטוקרטיה נשית בעיקרה, מי רמת מעלה יותר ומי פחות, אשר בה דקויות ההתנהגות, הלבוש, הדיבור, וכל פרט קטן אחר שהוא חלק מחיי העיירה, נבחן ונמדד ונשפט לפי אמות מידה ומוסר, ששייכות בדיוק לאותה תקופת זמן חסודה ופוריטנית.
את עיקר העלילה תופסות מספר דמויות נשיות שהן חברות ובנוסף גם רווקות זקנות, המכתיבות במידת מה את אמות המוסר של שאר העיירה, שכאמור מאוכלסת בעיקרה בנשים בעלי סטטוס דומה. העלילה נמתחת על פרק זמן של מספר שנים באותה עיירה, אך סיפורי הדמויות חורגים גם להיסטוריה רחוקה יותר, כך שלבסוף מגיעים גם אל איזשהו סיום הקושר את הקצוות הרופפים שנשארו במהלך הספר.
בתחילה הרהרתי בביקורת על הספר בביטול מוחלט: הוא מתחיל בשיממון מוחלט, קראתי אותו לעתים כאשר פסקה אחת כבר הטילה עלי תרדמה מוחלטת, וכך הוא נמתח לי לאורך זמן ארוך מן הרצוי, הכתיבה עצמה רהוטה אך פרטי הפרטים השוליים והאזוטריים שהמחברת טרחה והביאה לתוך הספר נתקלו אצלי בחוסר עניין מוחלט, והנימה ההומוריסטית שנראה שקיימת בטקסט התפספסה עלי לחלוטין ואולי הייתה נכונה יותר לבעלת מעמד גבוה ממאה אחרת.
אבל היום, הרמתי שוב את הספר חדורה במטרה לסיים אותו סופסוף, כשאני מיוגעת מצליחת הפרטים המשעממים אך בכל זאת מסוקרנת לדעת מה יהיה סופו של אותו כפר קטן ואותה אחווה נשית פעוטה בין כמה מהדמויות שלמדתי מעט להכיר ולחבב. וככל שהמשכתי לקרוא היום נדמה שהשתחרר דבר מה בעל רגש עז יותר אל תוך הטקסט, כאילו המחברת עברה להילוך אחר, בו פחות התמקדה בפרטי הלבוש והקודים החברתיים, ויותר בעלילה ובמהלך הדברים, שהתגלגלו כבר במהירות רבה יותר והכניסו שינויים גדולים לתוך הנוף האנגלי הקפוא שהצטייר מלכתחילה.
כך קרה, שבדפים האחרונים של הספר כבר הייתי אחוזה בו בלב ונפש, וקתרזיס נעים חלחל לתוך חלל הגוף מקריאת אחרית הדברים ומקומן של הדמויות הראויות לטוב בו. בכל זאת, נשים אנגליות קשישות שאין שום שמץ של רוע בליבן, עשויות לעורר חמלה ורוך בסיכומו של עניין.
"הגברות בקרנפורד מתקוטטות זו עם זו לעיתים רחוקות בלבד, וגם מקרים פעוטים אלו מסתכמים בכמה מילים עוקצניות ובמחוות ראש נרגזות שדי בהן כדי למנוע מאורחות חייהן השלווים להפוך לחדגוניים מדי. לבושן חף מאופנות, וכפי שהן עצמן אומרות, "איזו חשיבות יש לאופן שבו אנו מתלבשות כאן בקרנפורד, ממילא כולן מכירות אותנו." וכאשר הן נוסעות למקום אחר, הנימוק שלהן משכנע בה במידה: "איזו חשיבות יש לאופן שבו אנו מתלבשות כאן, ממילא לא מכירים אותנו." בגדיהן עשויים לרוב מבדים טובים ופשוטים, ורובן קפדניות כמעט כמו מיס טיילר, הזכורה בזכות נקיונה. ובכל זאת עליי להודות, קרנפורד הוא המקום האחרון באנגליה שעדיין נראו בו שמלה בעלת שרוולים תפוחים או תחתונית צרה ומהודקת - ומראות אלו לא העלו בדל חיוך על פניו של איש." (עמ' 6)

#
באיזה עולם חיה אליזבת גסקל (1810 – 1865)? שלא כמו סופרות בנות דורה, החברה היא הנושא עליו היא כותבת פה. כישרון הכתיבה שלה, אבחנתה החדה וחוש ההומור המפותח שלה, הם האמצעים והתוצאה היא עולם מוחשי ביותר המפליא את הקורא(ת) חסרת השורשים האנגליים בזרותו.

קרנפורד היא עיירה דמיונית, נחבאת מעין, באנגליה הפרובינציאלית של אותם ימים. האוכלוסייה מורכבת בעיקר מנשים. הגברים המגיעים לעיירה עסוקים בעבודה או עסקים מחוץ לעיירה, או שהם מתים צעירים... האלמנות (בפועל או בכוח) והרווקות (מבחירה או לא) בעלות ייחוס וחסרות ממון, מנהלות את חייהן על פי קודים מדוייקים של התייחסות לאריסטוקרטייה מדומיינת, בדקויות מילימטריות, שיחד עם בורותן הנישאת כאות כבוד, וחוסר נסיון החיים שלהן יוצרות מעמדים מצחיקים שהסופרת חושפת בתמימות, כאילו.

המעמד החברתי וקירבתו "לאריסטוקרטיה" הוא הנושא העיקרי. העיסוק בפיענוח ויישום כללי המעמד גוזל הרבה מזמנן של נשות קרנפורד. הן מסתדרות בצייתנות בשורה שהראשונות הן בעלות הייחוס הגבוה ביותר וככל שהייחוס נמוך יותר, מקומה של הגברת בתור רחוק יותר. מה שממחיש הכי טוב הוא גברת חסרת-ייחוס-מבית, כובענית. שסירבה למכור כובעים לנשים חסרות ייחוס...

הנשים חיות בצמצום-כלכלי והנושא שעל הפרק הוא העלמת דלותן היחסית. הן שייכות, כאמור, למעמד מיוחס ואין בידן אמצעים לקיים את אורח החיים המתבקש ממעמדן. הן מספרות, אם כן, סיפורים לאחיותיהן לצרה, סיפורים המסבירים את צייקנותן בסיבות לגיטימיות. הן יודעות ששכנותיהן יודעות (על דלותן), ויודעות ששכנותיהן יודעות שהן יודעות... אבל כולן משחקות את המשחק באדיקות: איך מקמצים בנרות לתאורה, בלי שכולם יראו? (מדליקים נר אחד לסירוגין ומקפידים ששני הנרות יהיו באותו אורך. אם ייכנס מישהו מדליקים גם את הנר השני, כאילו שניהם בערו ביחד.) איך מארחים עם כיבוד מינימלי? מצהירים שכיבוד ברמה גבוהה יותר הוא "המוני" ובטעם רע... וכך נשות קראנפורד מבקרות אחת את רעותה אחרי השעה 12:00 בצהריים, נשארות בביקור 15 דקות (יותר זה המוני...) ונשארות רעבות...

גסקל היא סופרת ויקטוריאנית שתיארה את החברה הבריטית שעברה שינוי חד עם המהפכה התעשייתית וכיסים של שמרנות ופרובינציאליות נשארו בה, ככוחות ריאקציוניים המנסים להחזיר את העולם למקום בו היה לפני כל הקידמה (ההמונית) הזו. בניגוד לאוסטן ולאחיות ברונטה – בנות אותה תקופה פחות או יותר, שהסיפוריהן התמקדו ביחיד - גסקל כותבת גם תיאורים חברתיים וגם על דמויות ממעמד הפועלים. היא גם בעלת חוש ההומור המפותח מכולן, לדעתי.
הספר כתוב היטב, משעשע ביותר ולקורא ישראלי – מפליא ומדהים. ההתייחסות לחינוך כדרך להגדיר את המעמד החברתי של הזולת הוא הדבר הרחוק ביותר מהמנטליות הישראלית, נראה לי. הכללים הנוקשים לאירוח, הקמצנות מכורח, הנימוסים המכתיבים התנהגות יחד עם הבורות המוצגת בגאווה, והניסיון להעמיד פני מישהו אחר משעשעים גם בגלל זרותם. גיחכתי פעמים רבות תוך כדי קריאה ואני די בטוחה שכל מי שיקרא את הספר – על תרגומו העכשווי – יעלה לפחות חיוך על שפתיו.

אני ממש אוהבת את אליזבת גאסקל, אבא שלי הלך לחפש את אחד מהספרים שלה בארה''ב, אחד מספריה האחרונים רעיות ובנות שלפי דעתי הוא נכס, הוא עדיין לא תורגם לעברית ואני מחכה שיתרגמו אותו. אני אגיד אולי בשחצנות שאני אוהבת יותר את גאסקל מאוסטן, אני לא יודעת אפילו למה?אני מניחה שלדמויות שלה יש יותר אופי. ובאמת התחלתי בהתלהבות לקרוא את קרנפורד, כי אהבתי מאוד את רעיות ובנות וצפון דרום. אבל פשוט לא יודעת מה קרה שם? הדמויות שיעממו אותי. ההתחלה הייתה מעניינת על קהילת נשים בבריטניה השתעממתי מהעלילה אפילו נתקעתי באמצע. אני נותנת לספר 3 כי אני אהבתי את הרעיון אבל שלדמויות אין מעוף את מתחילה להשתעמם,אולי אם אראה את הסידרה בביסי אוהב יותר.

בעיירה שלווה ומנומנמת באנגליה של המאה ה-19, קרנפורד שמה, המין הנשי שולט ביד רמה, שכן "גבר בבית זה מטרד של ממש!". אך כאשר תתרחש מהומה ובהלה בשל חשד למקרי שוד בעיירה, נוכחותו של גבר תמצא את מקומה בדמות הנכחת כובע גברי במבואה, על מנת לתעתע בשודדים, לאות אזהרה בדבר קיומה של דמות גברית בבית.
נשות קרנפורד דואגות לרכל דרכן לדעת ולשעשע את עצמן בביקורי נימוסין (ורצוי לא לפני השעה 12 בצהריים וגם אז לא יותר מרבע שעה לביקור), משחקי קלפים, מסיבות תה, סריגה, דיונים בסוגיות ספרותיות, מופע קסמים, כתיבת מכתבים, אופנת כובעים, ענייני משרתות, מעשי צדקה וסיוע בשעת מצוקה, וכמובן הרבה פקה, פקה, פקה הנותנת לגברות תחושת שותפות לסוג של הרפתקה. בקהילת קרנפורד לא נהוג לדבר בפתיחות וישירות על המצב הכלכלי. תואר ומצב כספי קובעים את המעמד, אולם הס מלדבר על ענייני כסף ועסקים שכן בזבזנות נחשבת ל"המונית ויומרנית" ואלו החסכנות היא "אלגנטית".

נשות קרנפורד אולי מיוחסות אך הן אינן עשירות ואת מצוקתן הן דואגות להסוות מאחורי חיוכים ושליטה עצמית. גברת לא תינשא לגבר במעמד נמוך ממנה, אפילו אם יש ברשותו אחוזה אולם היא אינה מספיק גדולה בכדי להקנות לו תואר אצולה. הצניעות היא אומנם יפה וטהורה אבל לגאווה יש דעה קדומה. ואם כבר גברת בעלת תואר ברונית מתארסת לרופא העיירה אז במהרה מופצות השמועות כי אלו הם לבטח נישואי נוחות, אחרת מה לאותה ברונית להינשא לגבר חסר עידון ובעל נימוסים לקויים. וכידוע לנימוסים והליכות יש חשיבות גדולה מאוד, ככזו אשר עשויה לפגוע במוניטין של אדם או לרוממו, והכל בהתאם להתנהגותו. ובאשר לנימוסי שולחן וההקפדה על כללי הארוחה, מסתבר שהם די מוזרים אצל חלק מנשות העיירה.
אחד הסיפורים המשעשעים היה תהליך אכילת תפוזים:

" בכל הקשור לתפוזים, נקטו האחיות תהליך משונה. מיס ג’נקינס לא אהבה לחתוך פירות, כיוון שלדבריה, רק השד יודע לאן ייזל העסיס. הדרך היחידה ליהנות מתפוז הייתה במציצה (אם כי נדמה לי שהיא השתמשה במילה עמומה יותר), אלא שפעולה זו הייתה תזכורת בלתי נעימה לטקס המקובל בקרב תינוקות. לאור כל זאת, לאחר הקינוח, בעונת התפוזים, היו מיס ג’נקינס ומיס מטי קמות, נוטלות כל אחת תפוז בדממה, ופורשת כל אחת לחדרה כדי להתענג על מציצת תפוזים.”

הספר אינו בעל מבנה עלילתי מובהק אלא מעין אסופה של סיפורים, רשמים, מנהגים וערכים תרבותיים, המזכירים לעיתים סוג של קומדיית מצבים, הכתוב בגוף ראשון, דרך עיניה של מבקרת בעיירה וחברה של נשות הקהילה. החברה המעמדית ה"אריסטוקרטית" שבמרכז הספר והנפיחות סביבה הזכירו לי את הסדרה הבריטית "מישהו מטפל בך?", שהתרחשה בבית כלבו מטורלל, ושההגחכה של תפיסת המעמדות באנגליה וההומור העוקצני נטול הפוליטיקלי קורקט היו במרכזה. ועבור גברות קרנפורד הרווקות, שתחלופת הכובעים על ראשיהן כתחלופת צבע שיערה של מיסיס סלוקומב, המשפט המפורסם: ?Are You Free לא יכול היה לקבל משמעות טובה יותר....תרתי משמע...
ספר חביב ושזור אירוניה אם כי לא נשאבתי עמוק אל תוך הקריאה (ככתוב בגב הספר). חלק מהפרקים היו מעניינים ומשעשעים וחלקם פחות. מעניין לדעת אם ספרים בסגנון זה, ההנאה מהצפייה עולה על הקריאה ולו רק בגלל הסבלנות ודקויות השנינה שיכולים ללכת לאיבוד בקריאה ראשונה.

מצחיק התנהגות הנשים האריסטוקרטיות באנגליה אבל התעייפתי באמצע