רציתי לפגוש את יו נסבו לרגל צאת ספרו הראשון בתרגום לעברית. כולנו יודעים, כמובן, שהספרים הבאים בסדרה תורגמו מזמן, ולכן מהלך כה יוצא דופן הוא סיבה לראיון.

החלטתי לשגר את עצמי לנורבגיה במנהרת הזמן. מכיוון ששהיתי שם בשנה שעברה, עמד לזכותי כרטיס חופשי-שנתי, המאפשר לי לחזור במנהרה ולחסוך כרטיס טיסה יקר.

אני יודעת שחלק מכם, הנשים בעיקר, חוששים ממסע זה בעקבות הטענות כי הוא גורם לשיבוש מסויים במערכת ההזדקנות, וכי המסע מוסיף קמטים. אני משוכנעת כי מסע אל העתיד באמת מקלקל את עור הפנים ומקרב את מועד מתיחת הפנים הראשונה, אבל מסע אל העבר מוחק כמה קמטוטים.

מיד כשהתנערתי מן המסע ושחררתי את החגורות, פשטתי את הסרבל ואת הקסדה המיוחדת, מיהרתי אל בית המלון הבינוני ברמתו, שהזמינה עבורי ההוצאה לאור בעברית, והתקשרתי אל מר נסבו כדי לקבוע את הפגישה שלנו.

שעה וחצי אחר כך ישבנו בבית קפה נחמד, מר נסבו על כוס קפה הפוך ואני על בקבוק של מים מינרלים וכוס חד פעמית (דת, מצפון וכשרות).

"אז מה, יו נסבו," אמרתי והשתדלתי לבטא את ה-יו בין שורוק לחולם, כי לא ידעתי איך באמת הוגים אותו.

נסבו ישב על כיסא העץ בפישוט איברים אדיש וחיטט בין שיניו בקיסם. נימוסים, ככל הנראה, אינם הצד החזק שלו. "מאיפה אמרת שאת?"

"ישראל," אמרתי די בלחש ובטון שאומר, שאני יודעת שבזה הרגע אני גוררת אחרי ארצי האהובה שלל של קונוטציות שליליות.

"ישראל!" הכריז נסבו בקול, כאילו לא אורבים לנו מסביב לבית הקפה אוסף של אנטישמים ואנטישמים בארון, "זאת לא המדינה הזאת של האפרטהייד, שרוצחת פלסטינים צעירים?"

"ברור," אמרתי, "אם לא הייתי קצת צמחונית הייתי אוכלת חצי פלסטיני לארוחת בוקר."

נסבו צחקק. "למה תרגמו לעברית את הספר הראשון שלי דווקא עכשיו?"

"זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך. קצת טיפשי לתרגם את ספר הביכורים שלך אחרי הספרים האחרונים."

נסבו שתה את הקפה שלו במצמוץ שפתיים קולני ומחה שפם של קצף משפתו העליונה בגב כף היד, "אם אני מבין נכון, את לא מתלהבת ממנו."

"ואתה?"

"תזכירי לי על מה הוא היה..."

אני לא יודעת מי ישב מולי, יו נסבו או הארי הולה, אבל אני חושבת שיו נסבו הוא האלטר אגו של הארי הולה וההיפך. תווי הפנים הקשים משותפים לשניהם, השיער הקצוץ הבהיר, הגפיים הארוכות, האהבה למוזיקת רוק והנונשלנטיות. אה, כן, החיבה לטיפה המרה. בניגוד לסופרים רבים שבראו להם בלש אלכוהוליסט כדי להאפיל את דמותו ולהקנות לו עומק מעורפל ועגמומי, מעושן ומלא סוד, הרי שיו נסבו בעצמו נראה לי כמו סופר בגמילה חלקית.

"בוא נתחיל עם הדברים הטובים," יותר משניסיתי לעודד את רוחו הלא-נכאה, רציתי לעשות על הדרך יחצנות לישראל, "יש לך הרבה מאוד אוהדים בישראל, באתר נחשב של ביקורות ספרים, ששמו סימניה, אתה בכלל כוכב גדול. אתה רוצה שאקריא לך משהו?"

הקטע מתוך ביקורת שכתבתי על "המושיע" היה כמובן מוכן בידי, אבל למען הרושם דפדפתי קצת בין הדפים שלי. "המלך הוא קוסם של עלילה, אמן של אשליות מורכבות, רב מג בהסחת דעת, פעלולן שנזרק מגובה למעמקים בתמונה אחת, מכשף שזוכה באמונינו, אבל קושר אותנו באפסר כחמור גרם ומוביל אותנו בארץ האילוזיות עד הפיתרון המבריק".

הסתבכתי קצת עם התרגום לאנגלית של שפע הסופרלטיבים, magician, wizard היו המילים היחידות שזכרתי כתרגום ל"קוסם", וחבל שמר נסבו אינו יכול לטעום את יופיו של התואר העברי "רב-מג".

נסבו הודה לי על המחמאות, אבל הבין מיד שהן היו מיועדות לספר אחר ולא לעטלף. "אז מה הבשורות הרעות?"

"העטלף הוא ספר ביכורים, ואחרי שכתבת יצירות מדהימות כמו אדום החזה והמושיע, לא חוזרים אל הספר הראשון." ככה חבטתי בו באגרוף עטוף במשי. "לא כל ספר ראשון הוא ספר ביכורים, יש ספרים ראשונים שהם בשלים לחלוטין, בעטלף שלך יש כמה תיחכומים שיבשילו בספריך הבאים, אבל כל השאר זה ספר ארוך מדי, שניסית לתת לו ערך מוסף, על ידי שפע של אגדות עם אבוריג'יניות, ביחד עם קטעי ההיסטוריה של אוסטרליה, בעיית הגזענות של הילידים ואופייה הליברלי של סידני."

יו נסבו התכופף לעומתי. "תגידי, הגעת לכאן כדי להעליב אותי?"

"למעשה כן," אמרתי, "אני לא אוהבת שאדם שאני מכנה אותו הקיסר של ספרי המתח, מנסה לסחוט כסף מספר בינוני, שמוטב אם היה נשכח."

"ואם אני אגיד לך שהסוכן שלי חותם על חוזי התרגומים, תאמיני לי?"
"כן."

"ותכתבי עליו ביקורת הוגנת?"

"בהחלט. בינונית, אמיתית, לא מחמיאה וקצת נושכת, זאת בעיני ביקורת הוגנת. ודרך אגב, אתה שונא את ישראל?"

"אני?... ישראל לא מעסיקה אותי, זאת האמת, והעובדה שאת חושבת שהביקורת שלך בעברית עושה איזה רושם, או שכל אחד חייב להרגיש משהו, חיובי או שלילי כלפי המדינה שלך, מעידה, שאתם יהירים למדי."

ברוח שלילית זו נפרדנו. נסבו שילם על כוס הקפה שלו ואני על המים שלי. אם אני רוצה לכתוב ביקורת הוגנת, אני חייבת להיות נקייה מכל חשד לשוחד.

את עיקרי הדברים כבר אמרתי. ספר שמבשר בשורות טובות, אבל נעשה חסר חשיבות כשהבשורות הטובות התממשו זה מכבר בספרים המאוחרים. השנה היא 1995, המעקב הטכנולוגי עודו בחיתוליו, הנרצחת לא מעניינת אף אחד. אחר כך נרצחים עוד כמה אנשים, ובין לבין הארי מתאהב בבירגיטה אדומת השיער. תלמדו משהו על אוסטרליה, אבל אפשר לרכוש את הלמידה על ידי קריאה בוויקיפדיה.

ואני לא מבינה למה עוד לא הוציאו לאור את הפאנטום ואת משטרה במקום לטרוח על העטלף. אבל זה שאני מעריצה מושבעת, לא נותן לי לגיטימציה לשאול שאלות.

חזרתי דרך מנהרת הזמן ונראה לי שזכיתי בכמה קמטוטים חדשים. רכשתי לי אויב חדש ומי יודע אם לא ישורבב שמי לספר הבא שלו.

לקרוא את הספר הראשון, אחרי שכל הבאים אחריו כבר נקראו.
כמו להתיישב על הפוף הכחול הזרוק שם בפינת החדר המבולגן, בדירתו המוסקת היטב, באוסלו. כשבחוץ השלג בשקט יורד, מכסה בשכבה לבנה.
לפתוח את אלבום התמונות הישן ולדפדף. לראות אותו צעיר, בתחילת הדרך. נכון, נראה פחות בטוח בעצמו, אך לא פחות מבריק. מעט יותר שובבי במבט, חופשי בתנועה, פחות נזהר ונשמר - פחות מנוסה. לא פחות נהדר.
את מכירה אותו מזה זמן. את האיש הבוגר עם השיער המאפיר והמבט העמוק שמעמיק עוד יותר אחרי עוד חצי בקבוק. את המבט הממוקד והקליטה החדה כשצריך ואת זה האובד במקרים אחרים.
מדפדפת ורואה אותו בתחילת דרכו - המפקח הבלשי של יו נסבו, עם הנטייה, מסתבר כבר אז לסבך ולהסתבך בדרך אל פתרון התעלומה. הבלש המבריק והלא שגרתי הזה, שהברק והתחכום שלו מועצמים בהשפעת האלכוהול שזורק אותו הכי נמוך שאפשר ומחדד אותו הכי חד שאפשר. כמו לאחרונה כבר אז נוטה להיות זאב בודד, למרות חבר או שניים, והנערה השבדית שהיגרה לאוסטרליה, ומצאה שם את ביתה והטביעה גם בו את חותמה ולמעשה הייתה הראשונה בשורת הנשים (הקצרה ומשמעותית) שחלפה מאז ועד היום בחייו. מאז, מסתבר ברבות הספרים - הזאב הבודד המוכשר הפך להיות מיוסר בבדידותו. כן, אמנם כבר אז קשוח ונוקשה למראה, אבל האמת, באמת – כשמתעמקים בו האיש רגיש מאוד מאז ועד היום. נוגע עמוק ברגישותו.
למרות שאת מכירה אותו על רקע נוף מולדתו - נורבגיה הקרה, תרתי משמע. הנה, מדפדפת בסיפור הישן ועם הצלילה למותחן הראשון - משלימה חוסרים, סופסוף מכירה אותו למן ההתחלה. סיפור ראשון, פרשת רצח ראשונה לפתרון - בחצי השני של העולם - באוסטרליה החמה, תרתי משמע. כבר אז טראבל-מקר ואת לא מופתעת ואפילו קצת מחייכת כשמגלה שנשלח להרחיק (וכדרך אגב להירגע - ברור) להשקיף על מהלך חקירת רצח שאירע בחצי השני של הכדור - רצח של אישה נורבגית, אשת טלוויזיה מוכרת, כשברקע אוסטרליה עסוקה באולימפיאדה המתארגנת.
נכון, כמו תמיד באלבום ישן - הכול עוד לא מלוטש, לא מספיק מהוקצע, יש קצת סדקים, ההידוק יגיע בספרים הבאים - יו נסבו בתחילת דרכו עם הארי הולה - זה ניכר, ויש לו עתיד מבטיח - אנחנו כבר יודעים. ולמרות התמונות הישנות וחוסר הליטוש, למרות ההתחלה - לא התאכזבתי, להיפך. חיכיתי שהעטלף הזה כבר יגיע. אהבתי את הסיפור - גם אם הוא הרגיש ראשוני. נכון, למעשה, מעדיפה את יו נסבו עם הארי העכשווי על כל שריטותיו המלוטשות, המבט המעורפל מאדי האלכוהול שקולט הכול. בעצם, גם לגמרי מעדיפה את נורבגיה הקרה תרתי משמע - עם סיפורי אוסלו של מעלה ואוסלו של מטה - על אוסטרליה הקייצית, הקלילה.
ולמרות זאת, טוב היה ללכת אחורה, לקרוא היכן הכול התחיל, בסיפור, השתלשלות ופרשה חמודים מאוד, בעיניי.
ומייד אחרי עמ' 398 לסגור את בספר הראשון, כמו לסגור את האלבום הישן. לנער את האבק מהפוף הכחול שבפינת חדרו המבולגן ולהמתין לו - ליו נסבו שוב, שישוב - עם הארי הולה מבוגר יותר ועם עוד מותחן חדש.

"הי, את! עצרי!!"

"מי? אני? למה לעצור?" הסתובבתי לראות מי עוצר אותי ומאיזו סיבה. "למה לעצור? ומי אתה בכלל?"
זה היה בחור צעיר במדים שחורים ועליהם סמל אדום.
"כן, את, עצרי. אני ממשטרת האתר".
משטרה? לאתר? לסימניה? בחיים לא שמעתי דבר מגוחך כזה. למה אתר של סקירות ספרים צריך משטרה?
הבחור הזדקף וצחצח את התג שלו. "מה זאת אומרת, כדי לעשות כאן סדר. זה הרי לא יתכן שכל אחד ואחת יבואו ויכתבו את כל אשר על ליבם סתם ככה בלי תיאום. סדר צריך להיות! לדוגמה... לדוגמה.... על איזה ספר רצית לכתוב עכשיו?"
הושטתי לו את הספר מהמדף שליד המחשב. הוא סרק אותו למסוף הקטן שלו. "יו נסבו... העטלף... דוגמה מצוינת. הנה. אזהרת כפילות". הוא הושיט לי את המסך "תראי בעצמך".
ראיתי, אבל לא הבנתי.
"מה רצית לכתוב על הספר? שהוא הראשון בסדרה השבדית אבל לא הראשון המתורגם לעברית? שהוא פחות טוב מהספרים האחרים בסדרה? שזה ממש מוזר שסופר שבדי כותב על אוסטרליה?"
הסתכלתי עליו.
"מה את תולה עיני עגל?" הוא נזף. "את שואלת את עצמך איך אני יודע מה את הולכת לכתוב?" הנהנתי בהיסוס כי לא הבנתי לאן הוא חותר. "זה העניין. אזהרת כפילות. שמונה עשר אנשים לפנייך כתבו את זה בדיוק בסקירות שלהם, ואני מוודא שיהיה גיוון ולא תהיה כפילות, כי סדר חייב להיות".


מה אנחנו יודעים על נורווגיה? אני מניחה שלא הרבה. בעיקר שהיא מדינה עשירה ומאושרת. נורווגים, בגדול, יותר מאושרים מישראלים, למרות שמסתבר שגם ישראלים מאושרים יותר מרוב העולם. בתוך המדינה הזאת, עתירת הנפט, האמצעים ומדיניות הרווחה, יש אנשים שהם קצת פחות מאושרים. חלקם אומללים מאוד, ולפעמים האומללות הזאת מובילה אותם לדיכאון ולאלכוהוליזם. הארי הולה הוא רק דוגמה אחת, גם אם בידיונית.

כפי שאתם מבינים בוודאי הבטחתי להיות מקורית, אז אומר שלפעמים אם הוצאה מחליטה לדלג על התחלה של סדרה ולתרגם רק את הבאים בתור, יכול להיות שיש לה סיבה טובה לעשות את זה. עיקר המשיכה של נסבו ודומיו בארץ היא הזרות המקפיאה של הקור הנורווגי. לעומת זאת מן הסתם המשיכה של קוראיו הנורווגים של נסבו היא לשמש ולאקלים בחצי הכדור הדרומי של כדור הארץ. נסבו שולח את הגיבור שלו הארי הולה לארץ שמדברת שפה זרה (כלומר אנגלית) והיא עתירת חופים, שמש, ולהטב"ים. אם נזכור שהספר נכתב ב-1996 נבין שזה קצת חריג בנוף. הולה (או כפי שנוטים לעוות את שמו - חור, או הולי כלומר קדוש) נשלח מארצו ומולדתו כדי לחקור את מותה של שדרנית נורווגית שהצליחה באוסטרליה. הוא שיכור בגמילה לפחות חלק מהספר, סטרייט למשעי בכל הספר, ומקבלל הזדמנויות רבות לתאר את עברו האומלל לבריגיטה הג'ינג'ית ולקהל הקוראים. כמו כן הוא חוטף מכות, עושה טעויות לא קטנות ולא מראה תמיד חברות טובה. העיקר שבסוף יש פתרון לתעלומה, או לפחות נדמה שיש.

וכמו קודמי (סליחה! אזהרת כפילות) אומר שאפשר בהחלט לוותר על הספר הזה.

הספר היה בסדר, קצת שונה.
אני אוהבת את יו נסבו, קראתי את כל הספרים שלו בסדרת הבלש הארי הולה (רק את האחרון הכי חדש עוד לא קראתי)
ורק עכשיו קראתי את הספר הראשון בסדרה, אז היה לי קצת שונה מהרגיל.
התרגלתי לסגנון מסויים בספרים שלו, הכל בנורווגיה, קר, אפור, יש הרבה דמויות ורמזים והכל משתלב איכשהו וזה זורם.
הפתיע אותי שדווקא הספר הראשון בסדרה על בלש נורווגי, מתרחש בכלל באוסטרליה.
ובגלל שאני רגילה לסגנון המסויים שלו אז זה היה שונה.

גם תחילת הספר לא הייתה ברורה, לא ממש זרם לי, הכל הסברים על אוסטרליה, סיפורים על התרבות של האבוריג'ינים ועוד.
לא הבנתי איך זה קשור, מה זה תורם לסיפור ועד כמה שזה היה מעניין לקרוא את זה, חיכיתי שתתחיל החקירה של הרצח וזה יתקדם.
ואז באמצע הספר בערך פתאום הכל זרם, הרגשתי איך רואים את הדמות של הארי הולה כמו שהתרגלתי מספרים אחרים, איך הוא מקשר הכל ופותר את המקרה.

הגילוי מי הרוצח היה מפתיע אבל הרגשתי שהוא לא היה וואו, גם ההסבר למה הוא עושה את זה הרגיש לי סתם ולא באמת, אבל שיהיה.
גם הסוף של המקרה קצת עצוב, ובאמת קיוויתי איכשהו לסוף קצת יותר טוב.

לסיכום, זה לא ספר שהייתי ממליצה להתחיל איתו את הסדרה של הארי הולה, עדיף להתחיל מספר אחר.

הרבה הנחות שגויות על הארי הולה היו לי כשהתחלתי לקרוא את הסדרה.
בהתחלה, חשבתי שבכלל מדובר בטרילוגיה, ומי שקרא את שלושת הספרים הראשונים שתורגמו לעברית על פי הסדר בו תורגמו בודאי יבין למה.
אחר כך התברר שהארי הולה ממשיך במעלליו, אבל עדיין לא הבנתי שהיו ספרים קודמים בסדרה.
בסוף קלטתי גם את העניין הזה, ואז הנחתי שהראשונים לא תורגמו פשוט כי הם ממש גרועים.
מצד שני, גם את מספר שבע תרגמו לפני מספר שש אז אולי אלו סתם גחמות של ההוצאה? לך תדע...
עוד הנחה שגויה שהיתה לי, היתה ההנחה שהכל כל כך קודר ומדכא אצלו בגלל שהוא חי בנורגבגיה, המסכן. תמיד חורף שם וקר ואפלולי. וקר. נורא קר.

ואז יצא הספר הראשון והתברר ש:
א. סדר התרגום המוזר לא בהכרח תלוי באיכות, והספר הראשון דווקא לא גרוע.
ב. כשמדובר בהארי הולה, או שמא ביו נסבו, גם רחובות אוסטרליים מופזי שמש לחופי האוקיינוס הכחול והאינסופי הופכים להיות קודרים ומדכאים.

הסגנון הייחודי של נסבו, חיתוכי הפסקאות הדו משמעיים ונקודות המבט השונות לא נמצאים פה, זה ספר מתח קצת יותר גנרי. תעלומת מתח, הטעיות, חשודים מפתיעים - את אלו אפשר למצוא בספר הזה.
גם תיאורים גרפיים מדי של... כל מיני דברים.
בסך הכל, זהו אותו הארי הולה המוכר לנו מהספרים הבאים בסדרה.
קצת צעיר יותר, קצת פגיע יותר, אבל אותו אלכוהוליסט בגמילה כושלת, זאב בודד כרוני.
נוסף לנו כאן קצת רקע על הארי הולה ואיך הפך למי שהפך, אך יש דברים שנותרים בערפל או ברמיזה בלבד.
בסך הכל, ספר מתח לא רע.

בערך שש שנים אחרי הארי הולה נחתתי בסידני אוסטרליה. יצאתי מהשדה, עישנתי סיגריה ואלו היו 5 הדקות שלי באוסטרליה כתייר.
משם לקחתי מונית למלון ,התקלחתי ויצאתי ללקוח למה שהפך להיות 4 שנות רילוקיישן, טיילתי באוסטרליה , כמובן , אבל את התחושה של תייר חסר דאגות השארתי עם הסיגריה.
גרתי בפוטס פוינט , שכונה שהייתה מוזנחת אבל בשנים שהייתי שם הפכה די מהר לשכונה יוקרתית ( ולא לא בזכותי ) , בשנתיים האחרונות הייתה לי מרפסת לים עם מפרשיות חולפות ברקע. גרתי רבע שעה הליכה מהגניים הבוטניים ועוד טיפה מבית האופרה. כדי להגיע הביתה ,הייתי יוצא מתחנת הרכבת של קינגס קרוס אומר לא תודה לזונה המאופרת בכבדות ומסרב למסומם שמבקש כסף לדיאט קולה , עובר מהר את האנגרי גק לפעמים לא מצליח וחוטף צייזבורגר וגלידה תעשייתית,חולף על הבר הרועש עם השיכורים מאתמול ואחרי מזרקת אל עלמיין האווירה היתה נרגעת : בתי קפה קטנים ומעדניות והביתה.
רוב הזמן הארי הסתובב בשכונה שתהיה שלי ולא הרבה השתנה. קצת יותר מכולות והזונות והמסוממים נדחקים לאט לאט במעלה שכונת דארלינהרסט על ידי הטרנדיות של שכונה זולה שמתגלה על ידי צעירים. בצד השני של התחנה לכיוון המלון של הארי נמצא רחוב ויקטוריה המוצל – שם בין בתי הקפה היו הטיילנים.
כמו יעל גם אני שמח שזה לא ההארי הראשון שקראתי. ההארי שאני פגשתי באדום החזה היה כבד ת מלנכולי ועם קצב איטי שמתפתח עם אווירה. ההארי בעטלף הוא יותא קצבי , שטחי מנסה לתפוס הרבה דברים במכה – למען האמת יש שני האריים בעטלף והמעבר בינהם מוסבר אבל אינו אמין במיוחד.
הספר האחרון של הארי שקראתי לפני העטלף היה איש השלג – בהרבה מובנים יש הרבה מהמושתף בין השנים : מן העטיפה השחורה למקצב המהיר בסוף הספרים למופרכות של הסיפור – שניהם בנויים להיות סרט קולנוע – איש השלג הולך להיות.
נסבו ניסה בעטלף לדחוף כמעט את כל מה שהוא יודע על אוסטרליה וסידני בספר – מצד אחד זה יפה מעין מדריך מקדים למטייל באוסטרליה אבל לעיתים זה העמיס על הסיפור. הוא מדבר על הבעיה האבורגינית והגזענות נגדם ,על הגזענות בכלל באוסטרליה שעד 1975 החזיקה בחוקי אוסטרליה הלבנה ( לקראת סוף הספר הייתי ביד ושם – בחלק האחרון שמתעסק בפליטים היו תגובות של מדינות – אוסטרליה מסרה משהו בסגנון שאין לה בעיות אתניות והם לא מתכוונים ליצר כאלו ) , על רחוב אוקספורד שפעם היה מרכז הגייז ופדינגטון של הקניות – על נימבין של הסמים הקלים אבל לא הזכיר כמה יפה שם מסביב.

אני משער שההשראה לרצח שמביא את הארי לשם עשה המקרה הזה מ1995:
https://en.wikipedia.org/wiki/Death_of_Caroline_Byrne

זה ספר מתח מופרך עם רציחות בתזמונים שמשרתים יותר את העלילה ופחות את המציאות כנל לגבי פרופיל הרוצחים והמניעים אבל היי זה נכון לגבי כמעט כל ספרי המתח. יש בו מרדף סלולרי שנראה שנכתב למציאות של ימינו והדהים אותי להבין שהיה נכון גם לפני 20 שנה ( אני לא זוכר מתי קניתי את הסלולרי הראשון אבל בטוח שרוב שנות העשרים שלי הייתי בלי ).
הוא לקח אותי לטיול בשכונות ובמקומות שאהבתי בסידני ובזה היה מאוד אמין אם כי מגמתי ועל זה אני מודה לו.
לעומת יעל בסופו של דבר אהבתי אותו – אני משאר בעיקר כי שמרתי חסד לנסבו וגם כי הוא לא רע בשביל ספר מתח.
עכשיו נשאלת השאלה אם להמשיך לשתיים אן לספר תשע.

טוב. הראשון בסדרה, וגם זה שהכי אהבתי אם כי הוא בהחלט לא הכי טוב Far from it. אהבתי אותו ממספר טעמים, ראשית תמיד מסקרן להבין איך הכול התחיל, הרי אני והארי כבר מכירים שנים... הספר הזה הוא כמו ערב עם חבר שפתאום פותח בפניך צוהר לילדותו, ילדות שלא הכרת למרות שאתם חברים קרובים כבר שנים. אבל זה סתם סיפור יפה... בסוף מה שעשה לי את זה הכי זה הבוסריות אבל יותר מכול, זה שעלילת הספר מתרחשת באוסטרליה... אותה אוסטרליה על מרחביה שלא מספיקים לקרוא לי אליהם בחזרה, אוסטרליה שטופת השמש על ההיסטוריה האפלה שלה בכול הקשור לאבוריג'ינים, והמיתיישיבים האירופאים הראשונים שם (POM's Prisoners of Mother England). עזבו מתיישבים ראשונים, עד תחילת המאה העשרים התייחסו אליהם כאל חיות, ואפילו צדו אותם לשם ספורט.. כמעט והעם הזה נכחד (בטסמניה נכחדה האוכלוסיה שלהם). ירח הדבש שלנו כלל גם שנה באוסטרליה. עלילת הספר מרוכזת בסידני, אבל עם גיחה לינמבין ההזויה (עיירה שנקעה בשנות ה70... מעין מנהרת הזמן לוודסטוק). הארי מגיע לחקור רצח של אזרחית נורבגית, ומצטרף לצוות המקומי, ובאופן כמעט צפוי טוב לא אספיילר.
כפי שכתבתי בפתיחת דברי, אין זה הספר הטוב בסדרה אפילו לא קרוב. אבל יש בו חן של ראשוניות, הוא התפרסם ב 97.. לפני 20 שנה ניכר שנסבו עשה תחקיר משובח על אוסטרליה, והוא טורח לחלוק את מה שהוא למד עם הקורא.
מי שאוהב את הסדרה כנראה חייב לקרוא, מי שטרם התחיל לא חייב להתחיל מהראשון.
ועכשיו ה Zugunruhe התמידי שיש לי לחזור לטיל באוסטרליה רק התחזק עוד יותר... תודות לנסבו.

כן ראיתי, הספר הזה לא קיבל הרבה מחמאות. הארי הולה לא צועד על מדרכות קפואות בתוך עירו האפורה, דוקא הוא טובל בימים של שמש בסידני ובעוד מקומות באוסטרליה. הוא רוב הזמן נקי משתיה ולא מסוגר ואומלל בגלל איזו אהבה נכזבת לרחל כלשהי. ואין בוסים שמתעמרים בו להיפך הוא אורח רצוי במשטרת סידני כי גופתה של בת ארצו נמצאה לאחר שאנסו ורצחו אותה בברוטליות והוא נשלח כדי לבדוק את העניין.

לעומת זה אנחנו מתודעים בספר לאבורג'ינים שמי הכיר אותם לפני כן, פוגשים את האגדות שלהם על קצה המזלג ומכירים את רחובות סידני.

בהחלט נחמד ומותח.

אחת לכמה זמן אני עושה הפסקה מלקרוא את ז'אנר הספרים שאני אוהבת לטובת ספר מתח טוב, לרוב לטובת ספר חדש שיוצא של יו נסבו. העטלף הוא הספר הראשון בסדרה ובהתחלה חשים קצת בכתיבה הגולמית (למי שקרא בעבר את ספריו) אבל מהר מאד נשאבים אל תוך העלילה וכמו שכתבתי בעבר- יו נסבו מצליח גם פה לתעתע בקורא - הוא אלוף בזה כל דמות היא חשודה עד לגילוי. ספר מתח טוב הוא כזה שלא רוצים להניח מהיד- כזה הוא העטלף (כמו יתר הספרים בסדרה של נסבו- למעט איש השלג שלא קראתי).