ביקורת ספרותית על המטופלת השקטה - פרוזה # מאת אלכס מיכאלידס
ספר מעולה

---

ספר מצויין ש'שבה' אותי אל מן הרגע הכמעט ראשון. למעשה, מעמ' 27 - "המוטיבציה האמיתית הייתה אנוכית לחלוטין. הייתי במסע לעזור לעצמי. אני מאמין שזה נכון לגבי רוב האנשים שבוחרים בבריאות הנפש. אנחנו נמשכים למקצוע המסויים הזה מפני שאנחנו פגועים - אנחנו לומדים פסיכולוגיה כדי לרפא את עצמנו. אם אנחנו מוכנים להודות בכך או לא, זאת כבר שאלה אחרת"- כך הרגשתי הזדהות מלאה למספר (עמ' 27 רישא) (אני בעצמי למדתי פסיכולוגיה (בשילוב עם סוציולוגיה כמדעי ההתנהגות מסיבות מאוד דומות שהביאוני עד הלום בזמנו ורק להבהרה קטנה פה - לא עוסקת בזה כיום)

הספר ישיר ומשתף, מסופר מנקודת מבטו של המספר ומעלה קטעי יומן של עוד דמות מרכזית. בנוסף, הספר העשיר את ידיעותיי בתחום הפסיכולוגיה בנוגע לאסכולות מודרניות יותר ממה שלמדתי - "אז לא הבנתי זאת אבל ככה עובד הטיפול. מטופל מאציל את רגשותיו הדחויים למטפלת שלו והיא מחזיקה את כל מה שהוא פוחד להרגיש, והיא מרגישה זאת במקומו. ואז, לאט מאוד, היא מזינה אותו ברגשותיו בחזרה"(עמ' 30)... "דרכה (דרך הפסיכולוגית) הפנמתי מערכת יחסים חדשה עם הזולת: כזאת שמבוססת על כבוד הדדי, יושר וטוב לב - במקום אשמות-נגד, כעס ואלימות. לאט, התחלתי להרגיש שונה בתוכי בקשר לעצמי - פחות ריק, מסוגל יותר להרגיש. פחות פוחד. מקהלת השנאה הפנימית מעולם לא עזבה אותי לחלוטין - אבל עכשיו היה לי את קולה של רות (הפסיכולוגית) שהתנגד לה, והתייחסתי אליה פחות. כתוצאה מכך, הקולות בראשי נעשו שקטים יותר, ומידי פעם נעלמו. הייתי שליו - לפעמים אפילו מאושר" (עמ' 31)

"הפסיכואנליטיקאי ו"ר ביון הוא שטבע את המונח "הכלה" כדי לתאר את יכולתה של האם להתמודד עם הכאב של תינוקה. זיכרו, הינקות אינה תקופה של אושר גדול, זאת תקופה של חרדה. כתינוקות אנו לכודים בעולם מוזר, זר, לא יכולים לראות כראוי, ובמצב תמידי של הפתעה מהגוף שלנו, נבהלים מרעב, מגזים ומיציאות, נדהמים מהרגשות שלנו. אנחנו ממש תחת התקפה. אנו זקוקים לאמא שלנו שתרגיע את חרדותינו ותעניק משמעות לחוויה שלנו. כשהיא עושה זאת, אנחנו לומדים בהדרגה לנהל את מצבנו הפיזי והרגשי בעצמנו. אבל יכולתנו להכיל את עצמנו תלויה ישירות ביכולתה של אימנו להכיל אותנו - אם היא מעולם לא חוותה הכלה מידי אמה, איך היא יכולה ללמד אותנו את מה שהיא אינה יודעת? מישהו שמעולם לא למד להכיל את עצמו נגוע ברגשות חרדה למשך כל חייו, רגשות שביון כינה בצורה הולמת "אימה נטולת שם, ואדם כזה יחפש כל הזמן להרוות את הצמאון הזה ממקורות חיצוניים - הוא זקוק למשקה חריף או לג'וינט כדי "להפחית" את החרדה האינסופית" (עמ' 97)

"בחירת אהובה דומה מאוד לבחירת מטפל" אמרה רות "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, אם המישהי הזאת תהיה כנה איתי, תקשיב לביקורת, תודה שעשתה טעויות, ולא תבטיח את הבלתי-אפשרי?" (עמ' 112)

"אהבה שאינה כוללת יושר לא ראויה להיקרא אהבה" (עמ' 116) - שוב, מפיה של אותה פסיכולוגית.

החסרון היחיד שמצאתי בספר ורוצה לציין בזהירות וללא ספויילר - בבחינת הזמנים - בסופו הוא היה בעייתי וקצת הרגיש לי לא הגיוני, אבל - סלחתי כי הוא היה לכל אורכו חכם בעיניי.

» ביקורות נוספות של שם עט
» ביקורות נוספות על המטופלת השקטה - פרוזה #