כבר כתבתי יותר מפעם אחת, שאני אוהב אוטוביוגרפיות וספרי זיכרונות ובמיוחד במקרה כמו שבספר הזה, של זיכרונות אישיים של ישראל של פעם שכולנו הכרנו.
יעקב שבתאי הוא לדעתי, (ולא רק לדעתי) אחד הסופרים הישראלים הגדולים שחיו כאן ועדנה שבתאי בת-זוגו לחיים מספרת לנו כאן גם את סיפורה האישי וגם את סיפורו של יעקב שבתאי בעלה. כיצד הכירו בנערותם כשהגיע למחנה עבודה מהתנועה לקיבוצה, קיבוץ מרחביה. איך הקשר שביניהם הלך והתהדק עד שנישאו ואת חייהם בתחנות אחרות בדרך וגם בקיבוץ שבו היו חברים.
כיצד עזבו את הקיבוץ לדרישתה ואת העובדה שהאפשרות לכתיבתו של שבתאי מהרגע שעברו לתל אביב נבעה בעצם ממוכנותה לפחות בתחילת הדרך, לפרנס את שניהם כדי ששבתאי יוכל לשבת ולכתוב ללא דאגות פרנסה...
מה שמתגלה לנו בעצם כאן, הוא הצצה מאחורי הקלעים של ההצלחות והכישלונות הספרותיים של שבתאי, שעסק בתחומי כתיבה מגוונים, בנוסף לכתיבת פרוזה, גם בתרגומים, כתיבת מחזות תיאטרון וכתמלילן של שירים. עניין מדהים לדעתי הוא חבלי-הכתיבה של הספר "זיכרון דברים", ששנים לאחר שנכתב עוד נלקח חזרה ע"י הסופר והושב ושוב נלקח מההוצאה מאחר שהסופר השואף לשלמות מוחלטת לא היה מסוגל להחליט שהספר אכן מושלם... ועוד עניין מדהים לדעתי הוא שהוצאת "עם עובד" בטמטום בלתי נתפש, דחתה את כתב-היד של הספר הנפלא הזה! (דרך אגב– מומלץ מאוד) עד שיצא לבסוף בהוצאת "סימן קריאה" שמראש ביקשה אותו...
עדנה שבתאי גם פורשת לפנינו בגילוי–לב, תוך כדי זיכרונותיה, את עולם התיאטרון והאמנות של שנות השישים השבעים והשמונים בישראל. האינטראקציה האמנותית והחברתית שהייתה להם עם השמות הידועים והלא-ידועים מאז. היא מספרת גם באומץ-לב מפתיע על הקשיים המשפחתיים שהיו להם כזוג ועל "האישה האחרת"... (וגם על "אחרות"...) היא גם איננה נרתעת מלנקוב בשמות המפורשים...
בסוף הסרט מצורף כנספח הראיון הרדיופוני המרתק האחרון שנתן שבתאי לפני מותו בגיל צעיר מדי. אני מצטט מתוכו דברים שנשמעים לי כמו נבואה; "אני מאוד נבהל מתהליך של ברוטליזציה, של וולגריזציה, של אי-נאורות ושל שנאת התרבות שהולכת ומתפשטת בארץ. היא הפכה להיות חלק מה"בונטון" של הארץ, וזה מפחיד מאוד"... כה ניבא ולא ידע עד כמה צדק...
בקיצור; ספר מומלץ ומרתק!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
