#
הנושא אינו מקורי במיוחד. נניח שיש בעולם אנשים שבגלל תיסמונת, או מוטציה, או משהו מזדקנים בקצב מאד מאד איטי. (הם בכל זאת ימותו בסוף, כי גם מאריכי-ימים אינם חיים לנצח) אבל נניח שכל חמש-עשרה שנה של אנשים רגילים היא שנה (פלוס מינוס) של מאריכי ימים. גיבור הסיפור נולד במאה ה-16 בצרפת, גדל באנגליה הכפרית בתקופת ציד המכשפות שם, והוא מספר את הסיפור כשהוא בשנות הארבעים המוקדמות שלו, במאה ה-21... שני ספרים באותו נושא שנשלפים מהזיכרון הם "בני מתושלח" של היינלין שזכור לי כמשעשע ו"השנה הארוכה ביותר" של דרנייה שהיה כל כך משעמם שנטשתי די בהתחלה.
הוא לא משעמם במיוחד אבל לא מצליח לתרום שום דבר לקורא(ת). ציד המכשפות באנגליה היה נורא. האומנם? לפי הייג הוא היה עצוב ואכזרי, ונעבור לפירסומות. הייג הוא בעיקר שיטחי מתקשה לגרום לסיפורו להמריא, מתקשה לטוות סיפור מושך, למרות הרעיון החביב, שלא לומר לגרום לקורא(ת) לחשוב שהסיפור אפשרי או לשכנע אותה להזדהות עם הגיבור. בוודאי כבר הבנתם שנטשתי אותו בערך בשליש הספר.
את "משפחת ריגלי" שכתב הייג קראתי מזמן. הוא התהדר ברעיון מקורי והומור, גם אם לא בעומק. אני סבורה שקל יותר לסלוח לכשלים ספרותיים (ובכלל...) אם אינם המתייחסים לעצמם ברצינות תהומית חסרת הומור, וגורמים לך לגחך על יומרנותם.
0

















