את העיירה סטיי מור, אותה עיירה משעשעת, פגשנו כבר בספר המהנה הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו. הפעם העלילה רצינית יותר ואנו לומדים על המתרחש בעיקר מפיה של אחת לתה בורן. העלילה נסובה על מקרה אמיתי שהיה.
סטיי מור נותה עיירה נידחת משהו בארקנסו. לא הרבה קורה בה ומי שגר בה חי על חקלאות בעיקר. משפ' ציזם, למשל, חיה על זיקוק ה"טל של צ'יזם", ויסקי משובח עפ"י מתכון משפחתי סודי. את הטל מייצרים בעיקר האב ושני בניו, הגדול והקטן, כשהבן האמצעי אמנם עוזר לפעמים, אבל עיקר עיסוקו הוא גידול כבשים והוא מאוד מוכשר בגידול זה.
לתה בורן היא חברתה של דורינדה ויטר, שתיהן כבנות 13 כשהעלילה פוגשת אותנו ואנו בה. השנה היא 1914, חוק היובש ממשמש ובא ומכאן שיצור הוויסקי אינו חוקי. בלי קשר, הבת הגדולה של הצ'יזמים מתחתנת עם אחד סאל ג'רם, בחור מוכשר, המגיע לדרגת שופט מנהלי, מעין ראש עיר. אמנם מוכשר, אך בה במידה שנוא, מושחת ובוגדני.
וכך ביום בהיר אחד לתה ודורינדה, החברות הטובות, פונות לשחק בבית הבובות שלהן, בית ההולך וצר עליהן. בדרך הן פוגשות את נייל צ'יזם, מברכות אותו והוא אותן, וממשיכות בדרכן. אלא שאז הן מבחינות שמישהו מביט בהן מרחוק, אם כי הן לא יכולות לדעת מיהו. משדורינדה נותרת לבד ולתה פונה לביתה, העסק מסתבך ומגיע לידי תקיפה מינית, כשהאשם נופל על נייל, דמות חיובית לכל הדעות, בחור כבן 27, שלא נגע באישה מימיו. גם בזמן המשפט ולבטח אחריו, כל מי שתבונה בראשו יודע שנייל לא אשם, אבל הסיפור נפתח כשנייל כבר יושב על ספארק'י הזקן, אותו כיסא חשמלי העומד לטגן אותו. בין העדים אחת וירידיס, מאיירת מטעם העיתון המקומי, הבאה לאייר את המוצא להורג. נייל, בדבריו האחרונים, מבקש לראות את הציור ועד שבקשתו מתמלאת מגיעה פתאום משום מקום הודעת דחיית הוצאתו להורג.
מפה לשם הוא יוכרח לשבת עוד פעמיים על הכיסא ופעמיים איכשהו זה לא יסתייע, אבל קשר נוצר בינו לבין המאיירת. אחד הפרקים מדבר על אותה וירידיס, בתו של בנקאי מקומי, על לימודי האמנות שלה, על השנים בהן היתה בפריז ועל היותה בסופו של דבר המאיירת של העיתון וכך נשלחה כעדה לכלא.
ההיכרות שלה עם נייל הופכת אצלה לשליחות למענו, לטיהור שמו והשגת חנינה עבורו. הדברים הולכים ומסתבכים, גם עצומה של אלפי שמות לא מצליחה לשכנע את המושל לחנון את נייל ולשחררו. כדי לקצר סיפור ארוך, לפנינו סיפור כלא חזק מאוד. הזמנים זמנים חשוכים, תרתי משמע. מנורה אין בכלא, גם תקווה לא. האסירים ישנים כמה במיטה אחד, נאלצים לעשות צרכיהם בחדר בו הם ישנים, מוכים על כך שהם בכלל פונים בדיבור כלשהו לסוהרים, אוכלים לחם צר ומים לחץ ואין מי שיבוא לעזרתם. בסופו של יום, כמעט שנה, למעשה, כומר הכלא אכן מצליח להביא אור לכלא, אור של ממש בסיוע חשמל, מיטיב את מזונם, מביא עיתונים, הופך את כל האסירים לאסירים המותרים לעבוד ולהעביר יומם במעשה ולא בבטלה, ואפילו, לא להאמין, להפוך את המועמד להוצאה להורג לחשמלאי הכלא. החשמל הזה עוד יסייע לו לפרוש כנפיים ולעוף.
הסיפור מרתק. מי הטובים (יותר) ומי הרעים (הרבה יותר) ברור לנו וגם לנוכחים בסיפור עצמם. אלא שעולם כמנהגו נוהג ואם בעבר נהוג היה לעשות לינץ' קצר ומשעשע ולהיפטר מטיפוסים לא רצויים, הנה הגענו לזמנים נאורים יותר, בהם החוק מתעלל בצורה חוקית ביותר, נאורה ומתקדמת דווקא באנשים הפחות מתאימים.
הומור אין כאן, סצנות חזקות יש גם יש. סיפור מרתק לכל אורכו כמעט, עם דוק של אגדה נסוך עליו כמיטב כשרונו של הרינגטון, למשל, אותם עצים שרים במקהלה. תקראו, תבינו.

את העיירה סטיי מור, אותה עיירה משעשעת, פגשנו כבר בספר המהנה הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו. הפעם העלילה רצינית יותר ואנו לומדים על המתרחש בעיקר מפיה של אחת לתה בורן. העלילה נסובה על מקרה אמיתי שהיה.
סטיי מור נותה עיירה נידחת משהו בארקנסו. לא הרבה קורה בה ומי שגר בה חי על חקלאות בעיקר. משפ' ציזם, למשל, חיה על זיקוק ה"טל של צ'יזם", ויסקי משובח עפ"י מתכון משפחתי סודי. את הטל מייצרים בעיקר האב ושני בניו, הגדול והקטן, כשהבן האמצעי אמנם עוזר לפעמים, אבל עיקר עיסוקו הוא גידול כבשים והוא מאוד מוכשר בגידול זה.
לתה בורן היא חברתה של דורינדה ויטר, שתיהן כבנות 13 כשהעלילה פוגשת אותנו ואנו בה. השנה היא 1914, חוק היובש ממשמש ובא ומכאן שיצור הוויסקי אינו חוקי. בלי קשר, הבת הגדולה של הצ'יזמים מתחתנת עם אחד סאל ג'רם, בחור מוכשר, המגיע לדרגת שופט מנהלי, מעין ראש עיר. אמנם מוכשר, אך בה במידה שנוא, מושחת ובוגדני.
וכך ביום בהיר אחד לתה ודורינדה, החברות הטובות, פונות לשחק בבית הבובות שלהן, בית ההולך וצר עליהן. בדרך הן פוגשות את נייל צ'יזם, מברכות אותו והוא אותן, וממשיכות בדרכן. אלא שאז הן מבחינות שמישהו מביט בהן מרחוק, אם כי הן לא יכולות לדעת מיהו. משדורינדה נותרת לבד ולתה פונה לביתה, העסק מסתבך ומגיע לידי תקיפה מינית, כשהאשם נופל על נייל, דמות חיובית לכל הדעות, בחור כבן 27, שלא נגע באישה מימיו. גם בזמן המשפט ולבטח אחריו, כל מי שתבונה בראשו יודע שנייל לא אשם, אבל הסיפור נפתח כשנייל כבר יושב על ספארק'י הזקן, אותו כיסא חשמלי העומד לטגן אותו. בין העדים אחת וירידיס, מאיירת מטעם העיתון המקומי, הבאה לאייר את המוצא להורג. נייל, בדבריו האחרונים, מבקש לראות את הציור ועד שבקשתו מתמלאת מגיעה פתאום משום מקום הודעת דחיית הוצאתו להורג.
מפה לשם הוא יוכרח לשבת עוד פעמיים על הכיסא ופעמיים איכשהו זה לא יסתייע, אבל קשר נוצר בינו לבין המאיירת. אחד הפרקים מדבר על אותה וירידיס, בתו של בנקאי מקומי, על לימודי האמנות שלה, על השנים בהן היתה בפריז ועל היותה בסופו של דבר המאיירת של העיתון וכך נשלחה כעדה לכלא.
ההיכרות שלה עם נייל הופכת אצלה לשליחות למענו, לטיהור שמו והשגת חנינה עבורו. הדברים הולכים ומסתבכים, גם עצומה של אלפי שמות לא מצליחה לשכנע את המושל לחנון את נייל ולשחררו. כדי לקצר סיפור ארוך, לפנינו סיפור כלא חזק מאוד. הזמנים זמנים חשוכים, תרתי משמע. מנורה אין בכלא, גם תקווה לא. האסירים ישנים כמה במיטה אחד, נאלצים לעשות צרכיהם בחדר בו הם ישנים, מוכים על כך שהם בכלל פונים בדיבור כלשהו לסוהרים, אוכלים לחם צר ומים לחץ ואין מי שיבוא לעזרתם. בסופו של יום, כמעט שנה, למעשה, כומר הכלא אכן מצליח להביא אור לכלא, אור של ממש בסיוע חשמל, מיטיב את מזונם, מביא עיתונים, הופך את כל האסירים לאסירים המותרים לעבוד ולהעביר יומם במעשה ולא בבטלה, ואפילו, לא להאמין, להפוך את המועמד להוצאה להורג לחשמלאי הכלא. החשמל הזה עוד יסייע לו לפרוש כנפיים ולעוף.
הסיפור מרתק. מי הטובים (יותר) ומי הרעים (הרבה יותר) ברור לנו וגם לנוכחים בסיפור עצמם. אלא שעולם כמנהגו נוהג ואם בעבר נהוג היה לעשות לינץ' קצר ומשעשע ולהיפטר מטיפוסים לא רצויים, הנה הגענו לזמנים נאורים יותר, בהם החוק מתעלל בצורה חוקית ביותר, נאורה ומתקדמת דווקא באנשים הפחות מתאימים.
הומור אין כאן, סצנות חזקות יש גם יש. סיפור מרתק לכל אורכו כמעט, עם דוק של אגדה נסוך עליו כמיטב כשרונו של הרינגטון, למשל, אותם עצים שרים במקהלה. תקראו, תבינו.