אז לקורליין משעמם בבית החדש. ההורים שלה עסוקים בעבודה ואין להם זמן לשעשע אותה והאוכל שהם מבשלים לא מתאים לה, אמא שלה לא בשלנית גדולה ואבא שלה, בדומה לאבים רבים אחרים (קראת נכון, מורי, אני אומר אבים), מבשל מוזר ועושה ניסויים שלא מתאימים לחיך של ילדה צעירה. נמאס לה לשחק עם הבובות שלה, או לראות סרטים ולקרוא ספרים. היא אוהבת לסייר, היא סקרנית הנודניקית הקטנה.
בחדר האורחים בבית החדש יש דלת. קורליין רוצה לדעת מה נמצא שם מאחורי הדלת ומבקשת מאמא שלה לפתוח אותה. כשאמה פתחה את הדלת היא מגלה קיר לבנים.
קורליין יוצאת לבקר את צמד השכנות הזקנות שלה שהיו שחקניות בעבר. אחרי מסיבת תה קטנה ועוגה טעימה הזקנות קוראות בעלים שבתחתית הכוס ומספרות לקורליין שהיא בסכנה גדולה. שכן נוסף הוא מר בובו, זקן שמגדל עכברים.
על אף האזהרות שקיבלה משכניה מחליטה קורליין לעבור דרך הדלת. בפעם הבאה שתפתח את הדלת, כשהיא לבד בבית, הלבנים כבר לא שם, במקום מסדרון חשוך שמוביל לדירה זהה לחלוטין לשלה שם היא תפגוש את האמא האחרת שלה ואת האבא האחר שלה. להורים האחרים שלה יש כפתורים שחורים במקום עיניים, האמא האחרת רזה וגבוהה עם שיער שחור ארוך ועור לבן אפרפר וצוואר ארוך וצר וציפורניים כמו טפרים וחיוך מאוזן לאוזן כמו של הג'וקר ושיניים חדות (ככה אני דמיינתי אותה). קורליין מוצאת את העולם מעבר לדלת הרבה יותר מעניין, האוכל שהאמא האחרת מבשלת טעים יותר, יש לה משחקים חדשים בארגז המשחקים והאבא האחר לא עסוק. האמא האחרת מבקשת ורוצה שקורליין תישאר איתם לנצח נצחים, היא מבטיחה לאהוב אותה ולדאוג ולפנק אותה יותר מההורים האמתיים שלה.
משהו קרה במהלך הכתיבה, מה שהתחיל כסיפור טוב עם פוטנציאל ענק המשיך כאכזבה גדולה. מחציו הראשון של הספר, 50-60 עמודים, נהניתי. הסיפור קריפי לחלוטין, בדיוק כמו שאני אוהב. גיימן הצליח לייצר תחושת אימה ששלחה צמרמורת בגופי והעלתה חיוך על פני, כמו בסרט אימה מוצלח. הכפתורים במקום עיניים רעיון נהדר, האיורים האפלים בשחור תורמים לאווירה של הסיפור, הדיאלוגים בין האמא האחרת לקורליין כתובים היטב. היה גם חתול מדבר ומשעשע וגס רוח שאהבתי. המשך הספר לא המריא, העלילה התחילה לשעמם אותי, הצמרמורות הפסיקו והחיוך ירד מהפנים, בערך כמו סרט אימה או מותחן פסיכולוגי שאחרי 40 דק׳ מיציתם אותו והבנתם שזה המקסימום שיש לו להציע.
שמעתי שיש סרט. האנימציה שבסרט ילדותית למדי ולא כמו שאני דמיינתי את הדמויות בראש המעוות שלי ואולי זו גם אחת מהבעיות, בנוסף לסטנדרטים החולניים שלי לצד היותי אדם בוגר שקורא אגדת ילדים. אולי קהל היעד של הספר הזה הם באמת ילדים וכנראה שעל ילדים זה לגמרי יעבוד. בקיצור, לא חובה.