#
הספר הזה הוא אנתרופולוגיה בעטיפה סיפורית. הסופר מתאר בגוף ראשון סיפור (בדיוני?) שקרה למשפחתו בשנות ה-90 של המאה הקודמת בניגריה.
המספר הוא אחד הבנים במשפחה אמידה יחסית, משכילה יחסית, עירונית יחסית. האב, בנקאי, השליט הבלתי מעורער של משפחתו, הועבר לעבוד בעיר מרוחקת מאד – ומסוכנת מאד - מעירם הנוכחית (שלא יובן שזו פסטורלית ושלווה...) לכן החליט לא להעביר את משפחתו ומינה את אמם – אשה פשוטה ולא משכילה – לטפל בבית ובבנים. האם, המטופלת בנוסף לרביעיית הבנים המתבגרים גם בפעוט ותינוקת, אינה משתלטת על המצב (גם בגלל מעמדה הנמוך, כאישה) וכך משוחררים הבנים לנפשם פועלים לפי תכתיבי התרבות הכללית וההורמונים הפרטיים, מה שמוביל, כמובן, לאסון.
אמונות טפלות ומחשבות מאגיות מעצבות את עולמם של הבנים יותר מכל "החינוך המערבי" שהאב מנפנף בו כסמל לחינוך משובח. האב מייצג כביכול את הקידמה ואת הזילזול בגינוני ההבל של הדת האפריקאית – המבצבצת בין ובתוך האדיקות הנוצרית של הקהילה - ומשתלבת בה עם "טיהורים" מרוחות רעות ותפילות (נוצריות!) נגד "קללה" וכישוף שהוטלו. האב מצפה שבניו יהיו "אנשים דגולים" ומייעד לכל אחד מהם מקצוע: זה עורך דין, זה טייס, זה רופא, זה פרופסור...
ניגריה המתוארת בספר היא מדינה עם פוליטיקה ופרקטיקה אלימה, הנתמכת על ידי תרבות שבטית של הכנעת "האחר" ונקמה במי שפגע בכבודך, עד נקמת-דם. היא נשלטת על ידי דיקטטור ומתנהלת בשלטון צבאי. הסביבה מוזנחת פיזית, רחובות לא סלולים, בניינים לא גמורים, פגרי בעלי-חיים ולעתים גוויות אנושיות מוטלות ברחובות. אכזריות כלפי ילדים, בעלי חיים וחסרי-ישע מובנת ומקובלת. אין מים זורמים בבתים, החשמל מופיע כשמתחשק לו, אשפה ברחובות והמון לכלוך – פיזי ומנטלי.
הספר כתוב היטב, עושה שימוש במספר שפות-דיבור. שפה היא כלי חשיבה עיקרי והדיבור בשפות המקומיות המשובצות במשלים ופתגמים מעודד חשיבה אליגורית וציורית ומגדיר היטב את העולם האפריקאי. אנגלית, שהיא השפה הרשמית בניגריה, אינה מתאימה לצורת החשיבה הזו, כך שנראה שמשתמשים בגירסה דלה שלה, המוגבלת לתכנים "טכניים". הדמויות משתמשות במספר שפות מקומיות, כנראה אין שפה אחת המכסה את כל הרעיונות וצרכי התקשורת, ויש לדבר משמעות כאשר רואים את ההתנהגויות האנושיות המתוארות בספר הזה ובספרים נוספים העוסקים באפריקה.
מסתבר שיש אמת באימרה שאין מלחמה נוראה כמו מלחמת אחים. מסתבר שבמציאות אנשים לא לוקחים את האימרה הזו ברצינות.


















