ביקורת ספרותית על רפול : סיפור של חייל מאת רפאל איתן
ספר מעולה

---

ספר מעולה- לא ידעתי הרבה על רפאל איתן ז"ל. הוא ניראה לי אדם קשוח, שיש לו אף סתום,שקשה לו להביע רגשות. היית שמוע -שכשהיה רמטכ"ל-הכריח חילים לשים כומת על הראש-כול הזמן-איזה סיוט-ניראים כמו ביצה... ככה היה רפול-אין עגול פינות.
רפול היה בעצם מגדולי לוחמי צהל מקראת הספר- האיש מגיל 16 או 15- התגיס לפלמ"ח-יחדות הקומנדו של צהל- שירת תחת פוזה-חיים פוזנסקי-נער בלונדי-שלדברי רפול היה בעל אומץ ותושיה שלא ראה כמותם. עוד בנערותו היה במצבים של כמעט מוות(כשערבי יורה על היחידה שלו עשרים כדורים ומחטיא) -השתתף בקרבות קשים -נבי סמואל
בהן נהרגו הרבה מאוד חילים בהם פוזה. בנוסף רפול החליט שהוא רוצה להיות טייס-אדם שלא סיים כיתה ח- החליט כקצין בצנחנים שהוא חייב לטוס-ובזכות עקשנותו בסוף הסכמו -אשכרה רמבו אמיתי. דדו -דוד אלעזר- שרת יחד עם רפול עוד כשהיו נערים-דדו קודם למרות שהיה עולה חדש-והגיע עד לדרגת רמטכ"ל- לצערו פרצה אז מלחמת יום כיפור- ודיין וגולדה הפילו את האשמה למחדלים עליו- וזה שבר את דדו שנאלץ לפרוש.תוך כדי מספר רפול על לוחם אגדי אחר-מרסל טוביאס- שיש לו סיפור חיים מדהים-
ועל התערבויות אלוהיות שהיו בזמן קרבות- איך כשהרגיש שהמצב אבוד שהוא חייב עזרה- מגיע מלאך שומר- למשל במלחמת יום כיפור הוא התחנן -התפלל שיגיעו טאנקים לעזור לו-מצבו היה אבוד- ולפתע שמע בקשרקצין שריון-יוסי בן חנן- שהיה בפאקינג הימלאיה! ושמע שפרצה מלחמה-ועשה הכול לחזור לארץ והנה הוא-בדיוק ברגע שרפול וצהל זקוקעם לו(איזו הקרבה היית לאנשים אז)
רפול פעל כצנחן,תחת שרון ז "ל שהיה מפקד הצנחנים.- ,תרומתו של שרון אז לטפוח רוח הלחימה ולפיתוח שטות הקרב היית גדולה.הוא היה להוט אחרי פעילות מבצעית(56)לאחר כול פעולה חבלנית היה מזדרז אל הרמטכ"ל,משה דיין,להפציר בו, שיאשר לנו לבצע פעולת תגמול.להיטותו וכוח השפעתו גרמו,שביצענו פעולות בתכיפות. כל פעולה נשאה אופי שונה.הריבו והגוון היו לרוחינו. -זה היה משולש תקופה ארוכה- קצינים מעולים כמו רפול, ששים אלי קרב, מפקד עם ביצים כמו אריאל שרון ז"ל-ורמטכ"ל-משה דיין-לוחם פלמח לשעבר- שהסכים ללכת עם הבקשות לבן גוריון -שלרוב אישר-בשונה מהאפסעם שיש היום לדעתי.

עמוד 12-רפול והאשפה
את עבודות המשק לא אהבנו-אני היית בעל יחוס,מושבניק מתל עדשים,בקי בסוסים.רתמו את ליקלקה,סוסה זקנה לעגלה רעועה.לא היה ברור אם הסוסה תתפגר קודם שהעגלה תתפרק או להיפך.אבל בינתים שימשנו שלושתינו-העגלה הסוסה ואני כמפני אשפת הקבוץ..חצי יום הובלתי אשפה,בחצי השני עבדתי קשה להפטר מהריח,שדבק בכול סנטמטר מרובע בגוף. היו לי אחר כך חוויות רבות בחיי. לא כולן נעמות. חוויה מסריחה כזאת שוב לא היית לי....(קורע מצחוק)
הפלמח- עמוד 11
פלוגה ז של מטה הפלמ"ח(פלוגות המחץ-הפלמח היווה את הסירות הראשונות- חילים ישראלים ששרתו תחת לוחם קומדו אנגלי-בשם וינגיט-שלמד אותם לתקוף יחדות אוייב הצוותים קטנים בלילות-העביר את הידע שלו ליגאל שדה, שהיה ממקימי הפלמח,חיליו יגאל אלון,משה דיין ועוד היו מהבולטים במלחמת העצמאות לדעתי)
עסקנו בסיורים,לפלוגה זו השתיכה המחלקה הערבית של הפלמח וגם תפקידים מיוחדים של מודיעין. המחלקה שלנו החלה להתארגן ב1946 בגבעת השלושה ועברה אחר כך למשמרות. הפלמ"ח היה רעיון גדול:להתפרנס מיגע כפים ולהתאמן כחיילים.האמונים היו קשים ונתבצעו לא אחת בתנאים חמורים,אין לי ספק
שאילו טרטרו ביום בצה"ל את הארונים, כפי שטרטרו אותנו בפלמ"ח היית קמה זעקה גדולה בציבור.בתרגיל אחד התפצלה המחלקה לשנים,אנחנו הינו צריכים להעביר פתק ממקום למקום ואנשי הקבוצה השניה היו צריכים למנוע זאת מאתנו. בחור מהצוות שלנו נתפש,והתעקש לא לגלות את מקום המחבוא של הפתק,פערו את פיו ומלאו אותו הכמות גדולה של חול,לדבר כבר לא היה יכול. גם לא לנשום, סמוך לאובדן ההכרה סימן בתנואות ידים נואשות היכן הפתק-והציל את חייו(מטורפים)
היחס אל האנשים היה קשוח ותובעני.כול צורה של התפנקות נחשבה כחולשה בלתי נסלחת .כן כשלון הוערך ככפיות טובה וכבטוי של העדר גבריות.קבלנו את הדברין בהתלהבות גדולה .כל כך רצינו להיות ראוים לתואר פלמחניק. עבדנו הרבה.התאמננו הרבה,ישננו מעט. מה שלא נתנו-לא תבענו, השתדלנו להשיג בכוחות עצמינו. זו היית תקופה מחשלת.
באחת החופשות יצאנו לפעולה מבצעית ראשונה.נשארנו שלוש בנות ושבעה בנים -נשים היו אז לוחמות.
הערבי השני מתאושש מהר מההפתעה,דורך אחד משני הרובים שבידו ,יורה לעברינו במהרות. עד היום אני יכול להעיצר ולזכור בדיקנות: ערבי מגודל מכוון רובה,
יורה בנו ממרחק של מטר או מטר וחצי ,ואינו פוגע. הוא מכלה את עשרת הכדורים ברובה אחד ובורח.
בפלמח למדנו להכיר את ארץ ישראל במסעות רגלים ,רק מקום שאתה דורך בו ומדשדש בו ברגליך מצטרף לסך הכול הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל.
ללכת ברגל-פירושו היה,ששם כלי רכב אינו מלווה אותך . אתה נושא את הציוד ,את מזונך הכול על הגב.
יצאנו למסע והחם בשיאו. המים אזלו. אנשים החלו להתעלף. המפקד,"פוזה" ועמו עוד שלושה ארבע מאנשי מחלקתינו רצים לעין גדי להחיש מים מן המעינות.
מגיעים כול עוד נפשינו בנו אל המעיין,מבקשים להסתער על המים ולהתמלא בהם-שלושה בדווים מזוינים ברובים גאמנים,מתישבים מולינו יש משהו מאיים בחזותם.פוזה מתחיל לשוחח עם הבדואים,הערבית שגורה בפיו ויש לו כשרון נפלא להפיל מחצות ולקרב אליו בני אדם רחוקים.פוזה מספר להם בדיחות.הנה הם מחייכים,הנה הם צוחקים בכול פה.
הלכו הבדואים והבאו נאדות גדולים ומלאו אותם במים והטענו על גב החמורים שלהם והוליכו אותם אל הפלמחניקים המעולפים והמשתאים .
הבדואים חזרו אתנו לאין גדי וכמעט התגיסו לפלמ"ח. ישבנו אתם סביב המדורה והם רוו נחת מהשירים.

» ביקורות נוספות של גילי דומאני
» ביקורות נוספות על רפול : סיפור של חייל