ביקורת ספרותית על רפול : סיפור של חייל מאת רפאל איתן
ספר מעולה

---

הספר "רפול: סיפורו של חייל" (הוצאת ספרית מעריב, 1985) מאת רא"ל במיל' רפאל (רפול) איתן, מבכיר המפקדים והלוחמים בדברי ימי צה"ל, אשר כתב יחד עם דב גולשטיין, הינו אוטוביוגרפיה מרתקת. כתובה בלשונו של רפול, בדייקנות, בקמצנות, ללא רהב ושחץ תוך הישענות על המודל שקבע משה דיין ז"ל: "אל תסביר ואל תתנצל". מדובר בספר מרתק הנכתב מזווית הראייה של העוסק במלאכה, הלוחם והמפקד בשטח כמו גם המפקד הבכיר של האוגדה, הפיקוד והצבא כולו. היכן שהיו פני המלחמה החזקה שם היה רפול. בין שמדובר בפלמ"ח, בצנחנים או בבלימת השריון הסורי ברמת הגולן. בספר מתאר איתן את ילדותו במושב תל עדשים ואת שירותו הצבאי שהחל בהכשרת הפלמ"ח בקיבוץ משמרות. "האימונים היו קשים ונתבצעו לא אחת בתנאים חמורים. לא כדי לכרסם בדימויו של הפלמ"ח או לפגוע באגדות, המהלכות מאז ועד עתה, על היחס המופלא לאנשים, אלא רק כדי להיות נאמן למציאות – אין לי ספק, שאילו טרטרו היום בצה"ל את הטירונים, כפי שטרטרו אותנו בפלמ"ח, היתה זעקה גדולה מתפשטת בציבור" (עמוד 12).

בהמשך מתאר רפול את הקרבות במלחמת העצמאות, עת לחם כמפקד מחלקה בגדוד הרביעי (הפורצים) שבחטיבת הראל של הפלמ"ח. בפרק זה למד הקורא כמה קשים היו הקרבות על ירושלים ובמיוחד הקרב על מנזר סן-סימון. ניתן לראות כבר למן הרקע שתיאר איתן מהי כברת הדרך שעבר הכוח המגן העברי מן ההם לימינו אלה, ולרפול חלק משמעותי בשיפור הניכר. "לקראת שביעי של פסח החלו לדבר איתנו על כיבוש קטמון. תצפית על השטח, מודל של היעד, תרגילים מוקדמים – כל אלה הם שלבים יותר מאוחרים בהתפתחותו של צה"ל. ב- 1948 לא היה להם זכר" (עמוד 38). במהלך הקרב נפצע רפול, אולם הוא סירב לוותר.

"ביקשתי לנסות ולחזור לקרב. לקחו אותי לחדר, שחלונותיו פונים מזרחה, אל החורשה של המנזר. הייתי מטושטש. החדר היה עמוס תשמישי קדושה. בחור שלנו, אחריה חייקין, שנהרג, שכב שם עטוף בסדין. הציבו שולחן במרכז החדר. עליו הניחו כיסא. העלו אותי למעלה, לכיסא. נתנו לי רובה. יכולתי לכוון מבעד לחלון. הבחנתי בערבים שמטפסים על חומת האבן, בגבול המזרחי של המנזר. יריתי. פגעתי. החולשה כמעט השתלטה עלי. התרכזתי. התגברתי. יריתי ושוב פגעתי" (עמוד 40). בקרב זה השתקפה אמירתו של יצחק שדה, שבמהלך הקרב חזר עליה בני מהרשק, "זכרו, כשיורד גשם - נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף." קרב זה שמהווה מופת לדבקות במטרה בכל תנאי, לרוח לחימה ולחתירה למגע ולניצחון נותר טבוע ברפול האיש כל חייו. לימים כשרפול מונה לרמטכ"ל, נאם נאום במשכן נשיאי ישראל: "לא הרחק מכאן, לפני 30 שנה נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה לקבל את כהונת הרמטכ"ל."

לאחר המלחמה שב רפול לתל עדשים אולם "באביב 1952 עברתי בהצלחה קורס צניחה. זה היה קורס קשה, עם הרבה מאמץ גופני וכל מיני טרטורים. היום העיתונות היתה קופצת לשמים. אז הבינו הכל באופן שונה" (עמוד 52), ומונה למפקד פלוגה בגדוד הצנחנים 890, עליו פיקד אריק שרון. רפול היה מעמודי התווך של תקופת פעולות התגמול ולאחד הבולטים שבמפקדי הצנחנים לדורותיהם. "אריק שרון היה מפקד הצנחנים. תרומתו אז לטיפוח רוח הלחימה ולפיתוח שיטות הקרב היתה גדולה. הוא היה להוט אחרי פעילות מבצעית. לאחר כל פעילות חבלנית היה מזדרז אל הרמטכ"ל, משה דיין, להפציר בו, שיאשר לנו לבצע פעולת-תגמול. להיטותו וכוח ההשפעה שלו גרמו, שביצענו פעולות בתכיפות" (עמוד 56).

במיוחד בולטת בפרק זה פעולת כונתילה, 1955. "ירדנו מהרכב במרחק של 14 ק"מ מכונתילה. השעה היתה עשר בלילה. התחלנו במסע מאומץ לעבר היעד – פלוגתו של מאיר הר-ציון ופלוגתי. פלוגה שלישית הציבה חסימות על ציר הפטרולים המצרי. היה ליל ירח. בנקודת ההערכות מאיר ואני שינינו את כיוון ההתקפה. גילינו אוהלי בדואים וחששנו, שנתגלה בטרם עת. ביצענו איגוף ימני, במקום איגוף שמאלי כמתוכנן, ותקפנו מכיוון מערב למזרח. השתלטנו במהירות על שני המבנים המרכזיים של משטרת כונתילה, שניצבו על תל-כונתילה הגבוה. ההפתעה היתה שלמה והמהירות לא הותירה לכוח המצרי זמן להתארגנות. באותו יום הגיע למשטרה כוח מצרי שנועד להחליף את הכוח הקודם. לא ידענו על כך. תפשנו את שני הכוחות במבנים. על פעולה זו קיבלתי את צל"ש הרמטכ"ל, שהוסב אחר-כך ל"אות העוז". היינו חולייה קטנה. שני לוחמים ואני. הסתערנו על עמדה של מכונת-ירייה כבדה וחיסלנו אותה. בידינו היו "עוזים". יצאנו לפני אור ראשון, נושאים על גבנו בחור הרוג מן הפלוגה השנייה, פצועים אחדים, שלל רב ושיירה של שבויים מצריים. בהליכה מהירה הגענו לכלי-הרכב. מבחינה פיסית היתה זו אחת הפעולות הקשות שנתנסיתי מעודי. היתה זו דוגמה חשובה ליכולת לפעול מהר, בתנאים קשים ויוצאי-דופן ולבצע את הפעולה בשלמות. בשבילנו זו היתה המחשה לרוח ששררה אז בצנחנים: מבצעים הכול, תמיד, בכל תנאי וללא סייג, בדבקות במטרה" (עמודים 55-56).

בהמשך פיקד רפול על גדוד 890, בין היתר בצניחה במתלה במלחמת סיני. לאחר המלחמה השתלם בארה"ב בקורס של חיל הנחתים האמריקני. "גיליתי דמיון רב בין ה"מארינס" והצנחנים שלנו - באורח ההתנהגות והחשיבה, בנכונות הבלתי-מסויגת לשאת בכל נֵטל, בדבקות במטרה ובתחושה, שאין גבול ליכולתו של הלוחם" (עמוד 75). איתן ממשיך ומתאר בספרו את ימי ההכנות למלחמת ששת הימים, במהלכם פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה, וכיצד הוביל את החטיבה בקרבות לכיבוש רצועת עזה, וכיצד הקים את חטיבת הבקעה. במלחמת ההתשה שימש רפול כקצין צנחנים וחי"ר ראשי האמון על המבצעים המיוחדים. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים היה איתן מפקד האוגדה המשוריינת 36 ברמת הגולן. "תוצאתה של מלחמה זו לא תקבע את גבולותיה של הארץ ולא את שיטחה, אלא אם תתקיים או לא. נשבעתי: לא אעבור חי את הירדן מערבה, עד שיסולק אחרון הסורים מן הגולן" (עמוד 131).

קרבות הבלימה וההבקעה שניהל ברמה כנגד שיטפון השריון הסורי היו מרשימים לא פחות מן התמרון המורכב שהוביל אריק שרון בחזית הדרום לצליחת התעלה. "אנשים בסביבתי מתאפקים, אבל במצב הנואש מתחילים להפציר בי: "רפול, מוכרחים לזוז לאחור. אין ברירה". לא לסגת, רק לזוז לאחור. ובפי אין תשובה נחרצת. אינני יכול לומר להם, שאינם צודקים, אינני יכול לספר להם שיש לקרב הזה סיכוי, אני אומר: "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו"" (עמוד 134).

בצורה הטובה ביותר ניסח זאת חברו מן הצנחנים, תא"ל צורי שגיא באומרו כי "רפול בחיים לא היה נהיה רמטכ"ל אלמלא מלחמת יום הכיפורים. במלחמה הזאת הוא מצא את עצמו במצב שהתאים לתכונות שלו, של עקשנות, של החזקת מעמד. הוא יצא ביום כיפור די גיבור ובצדק. התברר שכל הברלבים, כולם בעצם, כל אלה שישבו לו על הזנב כל השנים, ולא צריך לבטל את הנימוקים שלהם נגדו; הם שגו והוא תפקד יוצא מהכלל. הנה הגיע רגע המבחן – הם טעו, הם הטעו, והוא הלך לחלץ אותם מהטעות שלהם. הוא נקלע לסיטואציה שהוא היה בנוי לה. הוא היה צריך לבלום עם הכוחות שיש לו וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב על התחת, לא התגלח, ועצר את הסורים. כל הברלבים היו צריכים להתנצל" (מתוך הכתבה "ידעת שרפוּל יעמוד מאחוריך עד הסוף" מאת אמנון לורד, מקור ראשון, 26.11.2004). אחד הפרקים המאלפים בספר הוא תיאור שירותו כראש המטה הכללי של צה"ל. רפול שירת כרמטכ"ל בין השנים 1978-1983, והיתה זו כהונת הרמטכ"ל הארוכה ביותר. במהלך כהונתו ביצע צה"ל עשרות פשיטות ומבצעים מיוחדים, כמו גם הקמת מפעל חברתי מרשים הידוע בשם "נערי רפול". צה"ל תחת פיקודו של רפול היה מאומן, חדור תחושת יכולת ורוח לחימה.

הפרק המעניין ביותר בחלק זה נוגע ל"מבצע אופרה", הוא מבצע הפצצת הכור הגרעיני העיראקי: "אחרי התלבטויות לא-ממושכות הגעתי למסקנה, כי יש להשמיד את הכור רק בתקיפה אווירית." (עמוד 188) רפול מתאר את הלבטים המבצעיים ואת ההכנות וכיצד: "לאחר שיחה נוספת עם מפקד חיל-האוויר, באתי אל ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, ואמרתי לו: "טסתי. ראיתי. התרשמתי. התכנית מצוינת. אין לחכות עוד. הזמן פועל לרעתנו. אם נשתהה יכולים העיראקים, מטעמים שונים ולאו-דווקא מפני שתיוודע להם תכניתנו, לשנות את ההערכות או להוסיף סוללות. אנחנו לא נדע על השינויים והסכנה להיכשל תהיה גדולה. תן הוראה לבצע". ראש הממשלה ביקש שאשכנע את סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, לתמוך בפעולה. הלכתי לביתו. הסברתי לו את נושא הזמן וסכנת הקרינה. הוא שוכנע ותמך. הממשלה התכנסה והחליטה" (עמוד 188). מרגש במיוחד הינו הקטע בו לאחר המראת המטוסים בחר רפול לבקר בחדר בו גר בנו, יורם ז"ל, אשר שירת בבסיס כטייס קרב ונהרג בתאונת טיס. רפול, כדרכו, חסכן במילים ותיאור הנעשה בבור הפיקוד בעת המבצע מסתכם במשפט: "חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: "הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה" (עמוד 188). לדידי, צדק רפול בקביעתו כי "לאחר מעשה גלגלו הלשונות הרעות, כי ההחלטה להשמיד את הכור הושפעה מקרבתן של הבחירות ב-1981. כאשר מדובר בקיומה של ישראל – טענה אווילית ומרושעת כזאת אינה ראויה לתשובה" (עמוד 189).

אמנם, הפרק על מלחמת לבנון מעניין אף הוא, וכהרגלו של רפול הוא אינו אפולוגטי, אולם עיון במקורות ארכיונים שמתפרסמים כיום, לאחר שעבר די זמן, מגלה כי התוכנית אשר בה רצה רפול למלחמת של"ג אינה דומה לזו עליה פיקד בפועל. זו לא כללה כינון משטר ידידותי לישראל ויתכן שאף היתה מוגבלת בגודל השטח עליו ישתלט צה"ל. כדי למיין את המועמדים נערך משחק מלחמה, "אוויר פסגות". רפול, שסיכם אותו, אמר ש"המטרה העיקרית של צה"ל בלבנון היא השגת חופש לפעול נגד המחבלים. המטרה המשנית - להפחית את הלחץ מעל לנוצרים בלי ללחום עבורם. אם אין כוונה להילחם בסורים, קבע רב אלוף איתן, "אין לחשוב על הוצאתם מלבנון" (מתוך הכתבה "מי שינה את ההוראה מחקר בצה"ל: שרון תרם לכישלונות מלחמת לבנון" מאת אמיר אורן, הארץ, 16.09.2012). אולם כדרכו, וכפי שנדרש רמטכ"ל במדינה דמוקרטית, ציית רפול לדרג המדיני, ביצע כמיטב יכולתו, ולא בחר בדרך המקובלת של ה"אכלו לי שתו לי" ושל בריחה מאחריות.

הקריאה בספר נעימה ומהנה. איתן וגולדשטיין משלבים בו גם אירועים בעלי גוון הומוריסטי, ולא פחות מסיפורי הקרבות מעניינת גם התרשמותו של רפול מן המדינאים, המנהיגים והמפקדים אותם פגש במהלך חייו החל בדוד בן גוריון, מנחם בגין, חיים בר-לב, דדו ואריק שרון. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על רפול : סיפור של חייל