ללא ספק סופרת מוכשרת , נינה ישראלית בת 27 היגרה או ברחה לנו יורק מסתבכת עם מאפיונר אטלקי בטעות בשם לורנזו. הספר מתואר מנקודת מבטה של נינה השוטרת לשעבר וקופץ לנקודת מבטו של לורנזו שמתאהב בה והיא בו.
היא לא רוצה להיות עם עבריין אבל נמשכת אליו ודי מהר-שוכבת אתו. לורנזו מתחתן עם מריה- בנישואי חובה-היא בת לבכיר במאפיה האטלקית.
מדף 250 או 300- זה הופך לסוג של פרורנו זול- נון סטופ תאורי צנות סקס ביו נינה ללורנזו ,גם מריה ולורנזו. אפשר היה בלי אין סוף תאורי סקס לדעתי- כמו שמכנסים בסדרות ספרדיות ומקסקניות סקס נון סטופ שלא קשור לעלילה- ומצד שני סדרות קוראניות שמתמקדות בעלילה ובהתפתחות הדמויות
פרשתי.

קראיתי בעקבות פרסומת בוואינט.
קצת ארוך. עדי נשמעת בחרה מיוחדת עם עומק. היא החליטה ללמוד ביולוגיה ,באונברסטתתל אביב-
היא פגשה שם את בעלה-בחור בשם ברק ,בלונדי נחמד.
היה לה כנראה חלום-כמו להרבה ישראלים לעזוב את ישראל הרעשת,הוולגרית ולעבור למדינה שקטה ונחמדה(כפי שיש להרבה ישראלים חלום להגר לאוסטרלה וארהב למשל)
אז בעלה קיבל הצעה לעשות פוסט דוקטורט אם איני טועה בקנדה בוונקובר.
עכשיו וונקובר נחשבת למקום מגניב-רב תרבותי. עדי מספרת שקודם כול רוב הזמן יורד שם גשם -כמו באנגליה נגיד או רוסיה- מה זה אומר? במדנות שאין שמש יש דכאון
לכן האנגלים נוהגים לשתות הרבה לדעתי.
יש לדבריה צבעות של לשדר כול המן-"הכול בסדר" "הכול טוב" מי שמראה באמת רגשות נחשב למוזר.
מתעלמים שם מההומלסים לדבריה.
לאחר שנהנו בהתחלה מהים -שאפשר להיות שם ערומים- החלו להרגיש שרוב הזמן יורד גשם.
בעלה הבין שהתאוריה שכתב הפרפסור שהוא עבד תחתיו היא שגויה-והאיש סרב להכיר בכך-כך שברק עבד שנים לחינם סביב עצמו.
היא החלה להכנס לדכאון ואף חלתה בפברומלגיה שזו מחלה קשה בה הגוף בכאבים קשים.
-אף רופא שם לא הסכים או עשה לה הבחנה רפואית-"תתאמני"
בארץ ישר עברה צלומי רנטגן וכולי ואבחנו את המחלה.
היא נסתה לנתח למה היא בדכאון והבינה שקנדה זה סוג של כלוב מזהב-אולי הכולן נקי בפנים ,או מבחוץ אבל בפנים הכול מת.
כמו החיוך המזויף של הבחורות בקלפרוניה.
כול הכבוד שהעזה לכתוב על החוויות שלה וביחוד על המצב הקשה בו היית. כי אנשים אוהביןם לצייר שהם מאושרים ויפים והכול טוב.
היא החליטה להכנס להריון. בעלה קבל הצעה לעבור לאנגליה שם עבד שנתים ושם לדבריה היה טוב יותר
פחות גשם אנשים יותר לבבים וחברותים.

אחד הספרים החשובים לדעתי,עוד ספר שערך רמי טל-מבכרי העורכים בארץ-שערך בין השאר ספר חשוב אחר-אופטמי של אורי אבנרי ז"ל-_בו ניתן ללמוד על הצטרפותו למחתרת הלחי, ךחמתו במלחמת יום העצמאות,הצבעות כבר אז של התשקורת ששבחה את דיין שהתחבא יום שלם לדברי אבנרי-וסגדת הממסד והתקשורת לבן גוריון)וספר חשוב על אסא קדמוני ז"ל -שמספר על חייו ,קורותיו כלוחם בצנחנים בשנות השישים(שנות השיא של החטיבה ממה שהבנתי)איך התאמנו אז-ואיך הפקרו במלחמת יום הכפורים. בספר זה
יצחק מספר על הימים שלפני קום המדינה-על הווצרות מנגנון ההסתדרות-איך אביו היה תחילה פועל פשוט ועם השנים התקדם להיות פקיד יחד עם חבריו-שהמשיך לדבר על סוצאלזים ושוויון-כשרק אחד מהחבורה נשאר פועל פשוט-ונשאר אדם עני אך שמח בחלקו)
אנשי הפלמח היו צערים שהתגיסו לסוג של סירת של ההגנה -פלוגות המחץ ועברו אמוניפ מפרכים.באף מקום לא מצאתי תאור של האמונים האלה ובלמודי ציונות בתכון(הלמודים הכי מיאשים ומדכאים שהיו) רק ספרו שהיה קרב קשה בלטרון במלחמת העצמאות בו נהרגו הרבה אנשי פלמח.עמוד 39
השנה 1942 אנחנו בני השש עשרה יצאנו לקורס מפקדי כיתות של הגדנ"ע.ארבעה שבועות של משחקים ובידוד ביערות שפיה , מטילים בגבעות בשיפולי הר הכרמל.
רצים ומסתתרים בין שיחי אלון וסלעים אפורים,מתגנבים ואורבים לאוייב.נחים לייד מעינות מים חיים ושותים ישר מהסדק שבאדמה.הינו חוצים בגאווה כפרים ערבים,ומחלפים
מטחי אבנים עם השבאב.שם במחנה בשפיה, לפני יותר משישים שנה פגשתי לראשונה באנשים שליוו אותי לאורך כול חיי: אחד המדרכים היה צבי צור,צירה שהגיע לרמטכליות ומילא תפקיד חשוב בקרירה הצבאית שלי.ברוך שהגיע לשרת כסדן ראש אמן ...

עמוד 48
בן 18 הייתי והרפא אמר שלא אוכל להתגייס לפלמח מאחר שליבי מרשרש.ששים שנה הסתובבתי עם רשרוש בלב שמעולם לא שמעתיו, עד שעברתי לעת זקנה נתוח מעקפים. לא פעם אני שואל את עצמי ,איך היו מתנהלים חיי אלו שמעתי בעצתו,ונמנעתי מלהתגייס עם כול הכנופייה יחד.

מאז התרוצצתי בנגב ובמדבר סיני מבור מים מלוכלכים אחד למשנהו,צללתי למעמקי הים עם ציוד פסול ,ערבים ירו לעברי במשך למה שוודאי הצטבר לעשר שעוץ רצופות
,רצתי 30 קלמטר ב4 שעות(מה???? זה כמעט רצת מרתון)עם מקלע ברן על כתפי כדי להסתתר מהברטים אחרי פיצוץ הגשרים,טיפסתי על המורדות התלולים של מצדה בעזרת הידים,(לא היה רכבל)נושא בשיני שק מלא אטריות במשקל 50 קילו אבדתי אנשים יקרים לי,הימרתי על יזמים ועל חדשנויות,ובכל זאת שרדתי.
בגיל שמונה עשרה הרופא חשב שלא אוכל לעמוד באתגרים הפיזים שהפלמח יעמיד בפני ,ואז עשיתי לראשונה את אשר עשיתי אחרי כן עשיתי כמה פעמים בחיי-לא שעיתי לקשקושיהם של הרופאים. יחד עם חברי מקורס מפקדי כתות של גדודי הנוער עזבתי את תל אביב והתגיסנו לפלמ"ח, יחידת ההגנה שהסתתרה מהברטים בקבוצים בכול רחבי הארץ. הפלמח היה הכוח המגוייס בזמן מלא של ההגנה, שחצי מזמנו התאמן ובחציו האחר עבד למחיתו בקבוצים מסוימים.

לא יודע יותר מדי על גילה אלמגור.
לא ראיתי אותה משחקת,כן שמעתי עליה עליה משהייתי ילד.
מבט כועס יש לה של מי שעברה חיים קשים לדעתי.
שמעתי על הסרט הקיץ של אביה אבל לא ראיתי אותו.
אז החלטתי לקרא את הספר הזה.
ספר מעולה! -אוטוביוגרפיה על חייה של גילה מגיל קטן עד הפיכתה לשחקנית.
גילה גדלה לאמא נצולת שואה- אביה נרצח עי צלף כשאמא היית בהריון אתה-וזה פגע נפשית באמא שלה כנראה.
בגיל 14 או 15 גילה נשלחה לפנמיה-הדסים-פנמיה חקלאית- ושם הרגישה טוב.היו לה 2 חברות טובות והיא התמחת בגדול פרחים. היא הופיע שם בהצגות.
יום אחד בהיות בת 16 הגיע אדם מתנשף-אליה. ורצה לדבר איתה. האיש סיפר לה- שהולך להפתח קורס לשחקניות בהבימה. היא שאלה אותו-האם אתה מכיר אותי?למה אתה מראה לי את זה? "ראיתי אותך מופיע בהצגות והייתי חייב לספר לך" -והציג לה את המודעה. את מוכשרת.
האיש הלך. -גילה לא ידעה את שמו אפלו .היה לו תפקיד כנראה לדבריה לספר לה על הלמודים.
גילה קצת התלבטה-היה להטוב בהדסים- ככה לקום ולעזוב לתל אביב? בלי כסף?חברים?
אבל היא החליטה שכן- כמה מאתנו היו מעזים לקחת סכון כזה?לעזוב חסרי כול כדי אולעי להתקבל לבית ספר למשחק?
גילה עזבה בלווי החברות שלה. עלת על אוטובוס לתל אביב. והחלה לחפש עבודה.
אדם נחמד קבל אותו לעבוד באריזה ומשלוחים והיא מצאה דירה קטנה.
הפקידה בהבימה סרבה לתת לה הזדמנות-"את קטנה תחזרי אחרי הצבא"
גילה לא ויתרה המשיכה עד שהאשה נכנע. והיא התקבלה.
הקטע היה ששנים נתנו לה תפקדים ריקים מתוכן של יפה-טפשה-7 שנים! עד שבמאי מחוץ לארץ ראה אותה בהצגה ורצה אותה לתפקיד הראשי.
כשסימה את ההצגה אמר לה-שהיא חייבת לברוח מישראל ולחזור רק כשתהיה מבוגרת יותר?
גילה החליטה לעזוב לארה"ב לניו יורק שמה למה משחק אצל טובי המורים.
כשחזרה ארצה כבר קבלה תפקדים ברמה.
במהלך חייה פגשה גילה שחקנים מפרסמים שהיו מפרסמים בשנות השישים והשבעים וכתבה עליהם דברים מענינים.
היא נפגשה גם עם השחקנית היפיפיה רומי שנידר ז"ל
ופגשה שחקנים מכול העולם כולל ממדנות ערב.
ספר מרתק. חיים מדהמים לדעתי

רכשתי את הספר כספר דגטלי מהאתר -עברית
.
יהודה פוליקר תמיד עניין אותי. כילד בשנת 1988- שרו אצלינו בצפים את -זהו היום זה הזמן זה הרגע פושטים את החקי עוברים למדים-
ההתלהבות בה בחור מהצוות שראת זה -השמחה-וזה מהשיר של להקת בנזין.
אחר כך ב1990 פוליקר הוציא את אלבום המופת-פחות אבל עוד כואב -אולי מהשרים היפים והמרגשים ביותר שנכתבו לדעתי יחד עם נצוצות , הולך נגד הרוח.
יהודה ספר שגדל בבית לנצולי שואה אבל לא פרט על זה אף פעם. ואותי זה די תסכל-שאומן כול כך מוכשר שומר על שתיקה. מי אתה?איך גדלת?
מה פגע בך?
אז הנה קרתי ספר ארוך- 700 עמודים- עם הרבה פסות רגש וחכמה.
יהודה נולד כבן הזקונים להוריו נצולי שואה שעלו מיוון-שרה וגקו. גקו עם עינים כחולות יפות , היה חלק ממשפחה גדולה בסלונקי יוון- וכול משפחתו נרצחה בשואה.
גקו ז"ל היה אוהב להשמיע מוזיקה יוונית עצובה ולספר-בשונה מנצולים אחרים ששתקו-לילד הקטן על מה שעבר שם.
יש ליהודה אחות גדולה בשם אסתר שמשחקת הרבה בחמש אבנים
משה-האמיץ-מושיקו
האח הגדול נקרא מורדו
האמא מתוסכלת שהילדים יצאו פושטקים-מסתובבים הרבה ברחוב,מעשנים...
אבל הם אוהבים ומגנים אחד על השני בעת צרה.
אמו היית אשה פרקטית שהיית עסוקה בפרנסת המשפחה מהבוקר והכינה אוכל לילדים.
אחיו-מורדו הבכור- ומשה- מורדו לדבריו היה "הנסיך של הבית" וקבל מה שרצה.-לרוב זה שונה-הילד הקטן מפונק הכי הרבה לדעתי
פוליקר גדל בבית קטן בקריית חים שבחיפה והיה הולך הרבה לים.הם היו משחקים הרבה חבורות של ילדים ועושים שטויות
כשיהודה היה מעדיף לשמור מהצד .יהודה התקשה לקרא -אולי דסלקציה? ולא אהב את הלמודים.
כשנתנו לו שעורי בית-של הדמיון-כתבת ספור -אז הוא פרח.

מסתבר שיהודה אהב כדורגל ושחק בקבוצת הילדים של קריית חים והיה שוער עם זנוקי נמר לדבריו.
"כשנגמרת הליגה,מגרש הכדורגל עובר אל חוף הים.יש לנו שם מקום מפגש קבוע.אנחנו מתארגנים שבע נגד שבע המשחק מתחיל די מוקדם בבוקר ונמשך
כמעט עד השקיעה,השערים מסומנים על ידי שתי אבנים גדולות..
תארו לעצמכם- ילדים משחקים בחוץ מהבוקר עד הערב-כך היה פעם כשלא היו מחשבים וסמארתפונים...
-בתוך השממון יש מורה לציור:
חיה רואה את הדמיון שלי נשפך אל הדף של מחברת הציור. היא קולטת מתי אני מתחיל לשקוע בתוך הבועה שלי ומחזירה אותי לשיעור, מעודדת אותי להמשיך לצייר,להמשיך ללמוד. צורת ההוראה שלה מגלה לי עולמות. היא מלמדת אותי איך לצייר את מה שבתוכי. וכשהיא מראה לי איך מציירים כסא למשל,הכסא מקבל צורה אחרת כשאני מוסיף לו צל.

ליהודה יש כלב ,רקסי.אבא שלו מחליט להעיף את הכלב.קשה לו עם הנבחות...
איך אבא יכול לעשות לי את זה?מה,אין לו רגשות?ועכשיו מה אני צריך לסלוח לו עוד פעם בגלל ההנום ההווא?

יהודה מצד אחד חי כילד צבר,ישראלי שמשחק עושה שטויות,ים חוויות,מצד שני הוריו חיים בעולם משלהם.
לאבא כמעט אין חברים.בעצם הוא ברוגז עם רוב השכנים ,אין לו חברים לקפה או סתם לפטפוטים. אבא חי במעגל סגור משלו,בתוך מעגל שנזון מעצמו ומאתנו.
המשפחה שלנו היא אי יווני קטן בלב קריית חיים (שכונה בחיפה)בועה מנותקת מן ההוויה מסביב.
כל הנסיונות שלי לשנות קצת את ההורים שלי ולקרב אותם לאנשים,לחברים עולים בתוהו.

עמוד 535
אנחנו חווים את חוסר האונים שלו, את הכאב על מה שקרה אז,סופגים לתוכינו גם את הקרע בין המולדת ההיא ובין המולדת "הזאת", את הפער בין שתי התרבויות

הישראליות שלי,שהלכה וצמחה בתוכי,לא מסתדרת עם "הניצולות" של ההורים שלי. הייתי חייב למרוד. אבל המרד שלי התחיל מאוחר,והיה חשש
שלא יפרוץ בכלל. רק שלפעמים מתרחשים שינוים: המובלים פתאום מתנגדים לדרך שבה מובילים אותם

על האומץ של אחיו משה.
משה מחליט לשחק קלפים מול השכנים המבוגרים-שראים בו ילד או נער.
משה עוקב אחריהם בסתר ולומד איך לשחק פוקר.
הם מתכוננים "לרוקן לחצוף הזה את כול הכסףתאבל למרבה הפלא משה מנצח, קצת מפסיד,ושוב מנצח.הם רותחים מכעס.
הם לא תפסים איך הקטן הזה מביס אותם.
משה מבין שלא יתנו לו להסתלק משם בקלות ,אז הוא אוסף את הכסף בתנוע מהירה ובורח. שבועים הוא מתחבא בבית ולא מוציא את האף החוצה.הם מחפשים אותו בכל מקום,עד שמורדו מודיע לו:זה בסדר אתה יכול לצאת.
משה עבר את מבחן הבגרות וצרף אל חבורת הגדולים

מדברי אמו ז"ל לגבי חלומות
"אתה עוד יכול לחלום.הלוואי שהחלומות לא יגמרו לך. ותשמור על החלומות מכול משמר,כי יום אחד תחפש אותם והם לא יבואו....
רק שלא תתבלבל בין החלום למצאות.וכדי שתרשום לך את החלום כדי שישאר איתך לתמיד.
"אמא על מה את חולמת?"אני שואל
"אוי מתוק שלי החלומות שלי אבדו תקווה כבר מזמן.התקרה של הדמיון שלי מגיע רק עד לגובה של המצאות(היית אשה נבונה ללא ספק)

אביו זקו ז"ל
הוא מקמט את המצח,מדליק סגריה וממשיך בכול מהורהר:
"היה לי מזל כנראה,עובדה שאני חי.שם הינו,היהודים כמו פיונים באיזה משחק מטורף. לא הינו מסוגלים לחשוב על להתמרד,זה היה חסר סכוי.
הפחד,הרעב,המחלות,היאוש,הרגו אותנו עוד לפני המוות.

כשנחה על אבא הרוח הוא משתף אותי בהרהורים העמוקים והמסובכים שלו,כאלו אני מבוגר שאפשר לנהל אתו שיחה.
"הכול אפר ואבק",הוא אומר
"זה מה שנשאר משם".
אבל תשמע,יודקו .אני עמדתי כול כך הרבה פעמים מול מלאך המוות עד שאבדתי לגמרי את הפחד.
תלמד את עצמך לא לפחד מכלום.גשם שיורד-יורד מלמעלה אי אפשר לעצור אותו. ככה תלמד להתגבר על הסכנות ולנצח את החיים כמוני".

בהמשך יהודה מספר על תחלת הצלחתו כמוזקאי -שגם על זה אפשר לכתוב בוודאי ספר או ספרים

אוהב אותך יהודה

לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו
פחות אבל עוד כואב

על מה שנפצע בי,נפצע והגליד כמעט ואינני חושב
לומדים לחיות עם זה ככה פחות אבל עוד כואב
לומדים לחיות עם זה ככה
פחות אבל עוד כואב

עם כוס ורקיק אפשר להמתיק
אין קץ לברחות ,זה לא נעלם רק רחוק או נרדם
וכואב אבל פחות
לא נעלם רק רחוק
כואב אבל פחות

פחות ועדיין,עדין פוגע,זה בא והולך את יודעת
זה כואב כשאני
אני בך נוגע
זה כואב כשאת נוגעת

תודה יהודה
גילי דומאני
Gili Domany

ספר מעולה לדעתי.
ספר זה מספר את ספורה של חטיבת גולני וביחוד את ספורו של גדוד 51 של גולני-אפשר לומר שלגדוד הזה הגיעו לרוב בני עדות המזרח ממשםחות מעוטות יכולת.
אנשים לא רצו להתגייס לגולני- האשכנזים הלכו לצנחנים ולסירות. את גדוד 51 כינו "ברברים" "חורנים" -נערים שחלקם היו בדרך להיות עברינים כמו בני מסס ז"ל
ודוד צרפתי. חלקם ילדים טובים -רובם הגעו מבתים ענים- דרך התמקדות יקותיאל אדם ז"ל- בהשבחת החטיבה- הוא התמקד בבוגרי הפנמיה הצבאית שלייד בית הספר
הראלי בחיפה , שלרוב שאפו לשרת בצנחנים או בסירות-הוא משך אותם להתגייס לחטיבת גולני ולהוות את הפקוד הצעיר שלה.

שניים מאלה היו שוקי ויטאר ז"ל- אשכנזי בן לנצולת שואה- שנחשב למפקד אכפתי ונועז- השני שמו היה יגאל פסו שאביו עלה מטורקיה.-משפחה עמידה,מסורתית
עם דעות ימניות.

כבשת החרמון הפכה את החטבה שנחשבה לבזויה- ללא פופלרית עד אז- לחטיבה ששאפו להתקבל אליה.

קרב עקוב מדם זה בו נהרגו רבים מחילי החטיבה ,כולל קצינים מוכשרים כיגאל פסו ז"ל, שוקי ויאטר ז"ל וסרן שמריהו ויניק(מפקד נערץ שפקד על סירת גולני וסומן לגדולות)-בנוסף לקצינים בכירים והרבה חילים פשוטים שהחליטו מתוך תחושה פנימית-שהם למרות הסברות שיהרגו בקרב הזה-חייבים להשתתף בו-אגב-יקוטיאל אדם ז"ל אלוף הפקוד-ציווה להשאיר את כבשת החרמון לחטבת גולני.הוא ידע כניראה שהם מסוגלים לכבוש את הר החרמון.

שמחה טאו ז"ל שהיה קצין מוערך ורבים אחרים-שהקרבו את חייהם בפעןלה הררואית למען כבוש החרמון .יהיה זכרם ברוך

על דוד צרפתי ששרד את הקרב על החרמון-עמוד 19:

כבר בילדותו בשיפולי שכונת הדר בחיפה,נמשך צרפתי לרחוב,לעברינים הקטנים שבמאורות שוק תלפיות למועדוני הלילה ולברים שבנמל.
בגיל שש עשרה,לאחר שנזרק מבית הספר הוא ברח לאילת כשעליו רק חולצה וגינס. באילת הוא עבד בשפוצים,בפריקת סחורה מאוניות בכול מה שהזדמן-הוא חזר לחיפה רק כעבור שנה.

כשהתגייס הוא חשב ללכת לקומנדו הימי,אבל כשהתייצב בבקום בפסאר 1972 והביע את משאלתו זו הבחין צרפתי בנימת לגלוג אצל קצין המיון,שכמו אומרת מה לשחור חצי סלוניקאי חצי מרוקאי שלא גמר תיכון וליחדת עילית-בשביל טיפוסים כמוך המציאו במיוחד את גולני.

רק לא גולני היית האווירה במשאית הרעועה שהובילה את המתגיסים צפונה למחנה שרגא.בסיס הטרונים של החטיבה. כבר מההשכמה הראשונה ,כשהמ"כ הפך עליו מיטה הרגיש צרפתי שזה יגמר רע. צרפתי הפר משמעת וכלא 6 היה לו לבית שני.

"אם במקרה תגיע אלינו לגדוד 51 נידב לו עיצה שותפו לתא יחיאל סויסה תגיד רק פלוגה ג.

משפחת צרפתי היית לשם דבר בסלוניקי.היא עסקה בספנות והיית גורם מרכזי בחיי הנמל.זה גם היה מקור עושרה.
בשנת 1931 החליטו שלושה מהאחים להשתקע בתל אביב .הם ראו כי טוב,ולאור הפצרות בלתי פוסקות של ידידים ונציגי ציבור שבחזונם בקשו לייסד ספנות עברית,הם חזרו לסלוניקי עם צי סירות המשא שלהם . הם הטילו עוגן בחוף שמן ומכאן והלאה סבלו מהתנכלויות ומחבלות אין ספור,פרי יוזמה של הקבלנים הערבים שלא ראו בעיין יפה
את הנסיון להכניס לנמל גורם מקצועי שיתחרה בהם...לנוכח המצאות העגומה שנקלאו אליה, הם נאלצו לפרוש מהענף.

חתוקה המ"מ של צרפתי התחיל את דרכו בצבא בסירת גולני.מוקף בקבוצניקים ובמושבניקים לרוב-הבחור מראש העין היה די חריג בנוף,המסר הסמוי שקלט, "הטירונות היא אומנם קריעת תחת אבל אתם התימנים קטן עליכם אלונקות וסיבולת.הבעיה שלך תתחיל בקורס סיור- שבו כדי לא להיות מודח צריך גם ראש,הסחוג לבדו כבר לא יספיק"

הוא לא נשר,הוא גמר בהצלחה את פרק המסלול,אחרי שסיים קורס קצינים הוא נחת בגודו 51(עכשיו אם לא היית גזענות אז-היים חתוכה לא היה ממשיך כקצין בסירת גולני או בסירת אחרת?)מייד בהגיעו חתוכה הבין שמוטב לו שישכח מהר ככול האפשר את מה שחווה בסיירת,כי ביין זה לזה תהום תרבות פעורה. ביומו הראשון קידם את פניו בצרחות טוראי סויסה בעל שפם עבות.חתוכה הצטמק מכפי מדותיו הצנומות "אוי ואבוי לאן נקלעתי" שמחה טאו(שנהרג ב1974)שגם שרת בסירת גולני הסביר לחתוכה-ש"רובאי הוא קוטר אסור לתת לו שיטפס עליך ,אל תוותר אף פעם תנדנד לו עד שיבצע את המשימה היה טאו המורעל חוזר ומשנן לכול מ"כ חדש ששובץ אצלו.

יגאל פסו ז"ל הוא אחד מהגבורים הנשכחים.הוא היה מ"פ של פלוגה גמל-של הבארדקסטים. הראה גבורה עילאית אבל לא היה מפקד סירת מטכל כמו יוני נתניהו ז"ל.

יגאל ,החליט לשנות את שמו מנסים ליגאל כשהיה בן חמש.
הוא גדל בבת ים,בן בכור במשפחה אמידה שמוצאה באיזמיר שבתורכיה.האם מלכה היית עכרת בית,

האב יהושוע היה קבלן,בית"רי בהשקפותיו,איש אצ"ל בעברו,שלושת ילדיהם-יגאל, יהודה ודרור-ספגו מהעריסה את שתי גדות לירדן .
פסו למד בבית ספר דתי תחכמוני .במהלך כיתהח נקרע בין שני מוסדות יוקרתים אז,ישיבת נתיב מאיר בירושלים לבין הפנמיה הצבאית בחיפה
היה מאבק צמוד שהוכרע כחוט הסערה. בסופו של דבר

קסמו לו המדים וסיפורי הגבורה יותר מהסידור.שלב המיון לפנימינה הצבאית נמשך יומים,700 מועמדים ויותר התמודדו על 70 מקומות נכספים. ביום שבא בשערי הפנמיה הוא הסיר את הכיפה. לא היית לו תקופה מאושרת מזו.ניווטים,מטווחים,אימוני כושר ,תרגילים ומסעות אלונקה,כדי לחשל את עצמו בגוף ובנפש הוא בחר במשטר של קרבות מגע .הוא ראה בהתגוששות,אפילו אם ידו על התחתונה דרך להתחסן.ידידו הטוב היה ויאטר. ויאטר ניזון משחר נעוריו על שואת העם היהודי. אמו שושנה שרדה יחידה מכול המשפחה את גטו וילנה,]אביו פקיד בדואר. הוא נחשב למוח של המחזור,אנציקלופדיה מהלכת של מורשת קרב-שטיח אדום קידם את הקבוצה ופסו בתוכה שנהרה לגולני.

להכשרת הלבבות היו אחראים מ"מ אהוד שהיה להם בשמינית,אילן קוגוס איש גולני בעברו.

מפקד חטיבת גולני- יקותיאל אדם ז"ל-איש זה היה לוחם שלחם עוד בהגנה
והיה לאחר הקמת המדינה הצטרף לצה"ל, לחטיבת גבעתי. במבצע קדש באוקטובר 1956 היה מפקדה של יחידת סיור בחזית סיני ולאחר מכן התמנה למפקד גדוד 12 (ברק) בגולני[, ובהמשך לקצין האג"ם של פיקוד הדרום. לאחר תפקידו זה למד אדם בבית הספר למלחמה בצרפת וכשחזר ב-1966 התמנה למפקד חטיבת הנגב בפיקוד הדרום. במלחמת ששת הימים לחמה החטיבה במסגרת אוגדה 38 בפיקודו של אלוף אריאל שרון, והשתתפה בקרב אום-כתף בחזית המצרית. בשנת 1968 נתמנה למפקד חטיבת גולני. כמפקד החטיבה יזם אדם תוכנית להשבחת הפיקוד הזוטר בחטיבה באמצעות עידוד בוגרי הפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה להתגייס לחטיבה. אדם יזם ופיקד על פעולות מבצעיות רבות של יחידות החטיבה בגבול הצפון, ושל סיירת גולני בפרט

במלחמת יום כיפור הוחלט שגולני ילחמו לכבוש החרמון מול יחדת הקומנדו הסורית שכבשה אותו בהפתעה. -יקותיאל אדם ז"ל מונה למפקד חטיבת גולני בשנת 1968-והוא שאף לשדרג את איכות החילים. קותי היה אמור להתמנות לראש המוסד בשנת 1982-
ולפי הספר Profits of war
הוא נירצח על ידי אנשי מוסד(ההפגזה שהיית כשבקר בלבנון)כי רצה להעיף מושחתים מהמוסד.סביר שהיה מגיע להיות רמטכל לדעתי)

קותי (עמ 26)זיהה בסוסים הדוהרים פוטנציאל לשכבת מפקדים איכותית.לבן הירבה להופיע בפנמייה,שוחח עם החניכים לחזות בקותי ז"ל עם כומתה שמעולם לא סרה מראשו ממתין להם בקו הסיום של כמה מסעות,לא היה מחמיא מזה.האטרקטביות של גולני זינקה פלאים.ככה בעצם לראשונה התגיסו לגולני חילים איכותים,אלה היו הקצינים שהובילו את החטיבה במלחמת יום כיפור.
(אגב קרוב משפחה של יקוטיאל אדם ז"ל הוא כפיר אדם-שהיה לוחם
מצטיין וקצין בסירת מטכ"ל וכתב על כך ספר מעולה-סוגר מעגל)פסו סיים בקושי רב קורס הקצינים בציון ג.הוא לא הבריק-אבל תמיד הראה כוח רצון עז.
שובץ כמ"מ בגדוד 13 והתקדם בעמל וביזע לתפקיד סמ"פ.לאחר קורס מפי"ם התמנה למ"פ טירונים והקים את הקומנדו של יגאל שנודע כאקדמיה לטרטורים-עוד טרם מלאו לו 22 הוא התבשר על המינוי למ"פ ג בגדוד 51.

עוד קצין שמשכח- סרן שמריהו ורניק ז"ל. ויניק היה שכנו של רפול (רפאל איתן ז"ל-שהיה לוחם נועז ורמט"כל) בתל עדשים שבעמק יזרעאל מטר תשים,כרמטי יפה תואר. הוא היה שדאי מעולה וסמל למקצוענות

ויניק היה החייל הכי טוב בפלוגה ,בבוחן פלוגה הוא סחף אחריו את ג 51 למקום הראשון בחטיבה. חסר היה להם שלא. חילים יראים היו מפניו כמו גם סגדו לו.
הוא סומן כרמטכ"ל בפוטנציה.התפרצויות רבות דעכו רק כי לא נעים מוויניק"הוא נהג בפלוגה בקשחות אפילו את בני מסס הוא כופף.

מסס הדייג הטבריני גיוס מאי 71,(בני מסס ז"ל)ניגן על מא"ג כמו גימי הנדריקס על גיטרה בתרגילים היה מהמתלהבים ,לעומת זאת היה הראשון לכול מהומה.

כשירדו מאמון ברמת הגולן ,מסס העמיס על האוטובוס ארבע כבשים שאסף משטחי מרעה והסתיר את אלה במצבור הקטבקים."תעשו כולם מממ"לא איבד עשתונות כמשטרה צבאית עצרה את הרכב לבדיקה. הלך הרוח בגדוד באשר לפלוגה ג היה או שאתה פלדה יצוקה או שאתה סמרטוט.

כששמריהו ויניק סיים את תפקדו והועבר לפקד על סיירת גולני-פסו הוא זה שנכנס לנעלים שלו...פסו התקשה להטיל מרות. המרדנים ניצלו את הרפיון ושבו לתעלולים שלהם. "הבן אדם לא יודע לנווט ולא יודע להעביר תדריך,איפה הוא ואיפה שמריהו שבמסעות סחב 750 כדור על הגב".ערכו בלי סוף השוואות סרן יהושע ויאטר מ"פ א-שלמד עם פסו בפנמיה הצבאית-נחשב לדבר הבא.-קצינים פחדו להחליף את ויניק- דוד הרמן-ששרת ממכ ועד סמ"פ בפלוגה א של גדוד 51-היה מיועד לשם "יותר מוויניק אני כבר לא יהיה לבוא אחריו זה אומר רק לקלקל-"אין לי את הקשחות שלו,אני בחור טוב מדי מילא הייתי חוזר לפלוגה א אבל ג,הרובאים שם יאכלו אותי חי.
מלחמת החורמה שהכריז פסו בנורמות המושחתות של הפלוגה,בשררה ובהתעמרות שנהגו הוותקים בצעירים,בפטור שקבלו משמרות ושיעורי מד"ס-קוממה עליו את בעלי המעמד שחשו איום על זכויות היתר שצברו משחר ההסטוריה. בעוד שוויניק היה שופט מחמיר פסו היה רחום. למען רווחת החיילים היה מוכן אפילו לחצות מדבריותחייל שביקש עזרה כלכלית יכול היה להיות סמוך ובטוח שפסו ימליץ עליו בחום ולא יגלגל את ההחלטה למג"ד. הוא התמסר לפלוגה בלב ובנפש.

לפני היציאה למלחמה לכבוש החרמון -ניגש רובאי נמוך קומה עטוף במא"ג- המגד, קראים לי בני מסס ,העיפו אותי מפלוגה גימל אף אחד לא רוצה אותי אבל אני החייל הכי טוב בגדוד.אני הולך איתך אנחנו מנצחים את כול הצבא הסורי" "סופחת"-בני מסס מהבודדים ששרדו את הקרב הקשה- אכן לחם בעוז רב- קופץ מסלע לסלע כשכדורים שורקים סביבו- ויש ראיון אתו לאחר הקרב- ביוטיוב-החרמון זה העינים של המדינה. -יהיה זכרו של גבור זה ברוך.חלק מהאנשים האלה- ששנאו מסגרות וחוקים-
חלקם היו על גבול העברינות-כשהגיע שעת המבחן בלחמה-נתנו הכול באומץ ותעוזה רבה.

הגעתי אל הספר דרך ספר אחר בו הוזכרה רות בלוי. שמעתי עליה לראשונה בספר שמספר על מקרים מסוימים שהיו במוסד- אחד מהם היית פרשת יוסלה-
ילד דתי-בן להורים שעלו מרוסיה.סבו של הילד- היה חרדי שומר מצוות הם עלו מרוסיה לישראל וכאן-הבן של אותו חרדי(אביו של יוסלה)החליט בהשפעת הממסד-להפוך לחילוני.-ולחזור לרוסיה .הסב התנגד שנכדו יהפוך לחילוני וניסה להבריח את הילד מהארץ. מי שהסכימה לעשות זאת היית רות.
רות גדלה בצרפת ,ושירתה במחתרת בעת מלחמת העולם השניה-היא החליטה להגן על היהודים. לא הבנתי למה-אבל היא החליטה להתגייר- ולא רק זאת אלה גם להפוך לחרדית. בכול נימי נפשה האמינה בעם היהודי ובשמרת המצוות. רות התחתנה בגיל צעיר והביא בן יחיד שהיה דומה לה במראה.
היא החליטה לעלות לארץ בשנות השישים וחייה במאה שערים. רות מספרת בעצם על כך- שאלה שהשתלטו על המדינה היהודית-אשכנזים ציונים-עשו הכול- כדי לנתק יהודים מהדת היהודית. -הרי ידוע שהממסד-שלח ילדים מעדות המזרח לקבוצים ילדים שגדלו במשפחות דתיות ובקבוץ הוכרחו להפוך לחלונים מנותקים.
עמוד 150-בשנת 1961 אקדנו משרדי "עליית הנוער" מחנות קייץ לנוער המרוקאי. נאמר להורי הילדים האלה, שהילדים יבלו שבועות אחדים בישיבה בצרפת והילדות בסמינריון. למעשה נשלחו כולם ממארסי לשוויץ.ההורים נכנסו לפאניקה ,ואז הסוכנים היהודים העבירו משם את הילדים לארץ-בכך הם יכלו להשתמש בילדים כבני
ערובה,כדי לאל. את ההורים לבוא אחרי ילדיהם מאוחר יותר לארץ. כול זאת כדי לספק את דרישתה התקיפה של הממשלה למספר גדל והולך של עולים. עולים אלה היו חיונים לכוחות הצבאים של המדינה.במחנות בשוויץ ובקבוצים במדינת ישראל -נלקחו מהם התפילין והטלתות לאחר שהיו כמה ימים בשוויץ(פשוט קשה להאמין)
האכילו אותם אוכל טרף, בהבטחה שהוא כשר אבל כאשר ראו שמכינים את האוכל ומבשלים אותו בשבת, הם סרבו לאכול אותו. המח"נכים"הציונים הסבירו להם, שהם נמצאים בארץ זרה ורחוקים מההורים ועל כן מותר להם לאכול מזון שבושל בשבת. "חטאיכם יחול על ראשי" אמר להם המדריך.בהגיע הילדים לארץ הם נשלחו למוסדות מפ"אי ןמפ"ם. הבנות נשלחו לרמת הדסה מקום ידוע לשימצה שהתנהל ברוח המחנות בשוויץ. מידע מעניין ועצוב.
רות הבריחה את יוסהלה לבסוף המוסד עלה על אלו ששתפו איתה פעולה והגיעו אליה. אשה זו נחקרה במשך חודש או יותר- על ידי שני חוקרים-אחד מרקוי ואחד ממוצא רוסי-והיא הצליחה לעמוד בחקירה ולא לגלות פרטים. היא הכירה שטות חקירה-ואיך ליצור ספורי כיסוי מהשרות שלה במחתרת בצרפת.
קרב מוחות זה די מעניין. עמוד 116
היריב שלי זכה בנקודה.לרגע אבדתי את שלטתי העצמית למרות מאמצי להסתיר את דכאוני.למעשה כבר העימות הראשון פגע במוראל שלי. איך אעמוד בחקירה מקצועית כזאת במשך זמן רב? התפללתי חרש לה,שיתן לי את הכוח הדרוש להינצל מתכסיסי אויבי.
עמוד 135- ואז דיבר הרוסי כשהוא משלים עם המצב:
כל הכבוד גברת בן דוד.תצאי מכאן בלי לאבד מיוקרתך,את חזקה,ואת אזרחית חופשית של מדינה חופשית.
-גבירה-צרפתיה-המשיך המרוקאי-פאריסאית שנפלה אל תוך ההמון ההוא..אלה אינם החברה ההולמת אותך.קחי את עצמך בידיך ועזבי אותם!
ואיזה "המון"אתה מציע לי?את שלך אולי? הייתי מעדיפה את ידדי במאה שערים על שהות במחיצתך.
-גברת בן דוד אמר הרוסי בהתלהבות-עליך לעבוד אתנו,לא כאחד מאמתינו אלה כמנהיג.
-המדינה זקוקה לאנשים כמוך הוסיף המרוקאי.
הייתי עיפה מלהשיב להם. כשראו שכל מאמציהם היו לריק חזרו אל כרטיסיהם ועיינו בשקידה,כמו פקידים טובים.באותו זמן המשיכו ללא הרף בשאלותיהם.
ספר מרתק ומעניין על אשה מרתק וחזקה שהלכה עם האמת שלה עד הסוף.

ללא ספק ,ספר מעולה, כתוב היטב לדעתי.
אז למי שמתעניין באחד מגדולי האומה- שמעון פרס ז"ל -ממליץ מאוד.
קראתי את הספר עד עמוד 500-הספיק לי.
שמעון גדל בפופלין והושפע רבות מסבא שלו שהיה חרדי.רבי צבי מלצר ז"ל שלימד אותו על יהדות גמרא,הנחת תפילין אבל גם חשף אותו לספרים חילונים.
אביו של שמעון ניסה לעלות לישראל ב1932 בגלל האנטשמיות אבל אז לא היה כאן כמעט כלום והוא חזר לפולין. אסיו היה איש עסקים מצליח.שמעון היה קשור יותר לאמו שלמדה אותו לקרא הרבה.ב1935 הוא עלה עם אמו אחיו ואחיותיו-סבו הדומננטי נשאר מאחור ואמר לו על רציף התחנה" תמיד תשאר יהודי".
פרס היה די חנן בפולין-כשהגיעו לארץ זה השתנה. "המפגש עם ארץ ישראל היה מהמם,השמים הכחולים השמשסמכותו של סבא נעלמה לפתע מחיי, הפכנו לאנשים אחרים,חדשים.משפחתו חיה בתל אביב אבל הוא הרגיש שהוא מחפש מעבר לזה ,הוא רצה לבנות ולהקים והחליט לעבור לקבוץ בן ששמן-שם גדל עם הצברים עבד בקבוץ ובנה את עצמו- זאת היית מהתקופות המאושורות בחייו.היה פילוג בית הנוער העובד לאחדות העבודה. ב1944. שמעון פרס(עמ 88)ברגע האחרון הציע את המועמדות שלו
-כאן אנו רואים את התחכום והעורמה של שמעון פרס"באולם פשטה תדהמה-ראשי התנועה היו המומים מיוזמתו של שמעון"כמה מאנשי הקבוץ המאוחד הגבו בזעם על דרשתו של שמעון-אולם הוא עמד על שלו"אנחנו תנועה דמקרטית"אמר..זה היה הרגע אותו תכנן מזה ימים רביםלדברי רבים הסכסוך החריף שנתגלה באותו לילה בין הקבוץ המאוחד לבין פרס נמשך לאורך עשרות שנים,והתפרץ שוב בהתמודדות בין פרס ליגאל אלון ז"ל ופרס לרבין.
בזכות נצחון זה שמעון קנה את עולמו- מפאי-"הם התיחסו אלי כמו אל גיבור הוא הפך לכוכב העולה של מפאי.פרס צורף להגנה והפך לאחראי על הרכש.
היה צורך באיש רכש לדברי טדי קולק ז"ל-אשכול שאל את פרס- במה אתה עוסק?
בכוח אדם השיב פרס.
אנגלית אתה יודע? לא. באמריקה היית?לא
אתה האדם שאני מחפש -הכריז אשכול בשבעות רצון.
מה אתה עושה?נדהם טדי קולק."אתה לוקח אדם חסר כל נסיון"
"אל תדאג,השיב אשכול ,הוא יעשה זאת טוב מכולם.אצל אשכול ואבגדור גילה שמעון למעשה את מה שיהפוך לאהבת חייו:בניית עוצמתה של מדנת ישראל.
"נכנסתי לעולם חדש,כתב פרס" עוולם של שליחיות מסתוריות וסו7כנים אלמונים,עולם שהיה מאוכלס במקצוענים מעולים,אך גם בקמצוץ של חולמים ומשוגעים לדבר
ששיגרו דוחות דרמטים,אשר שיקפו יותר את דמיונם מאשר את המציאות המורכבת..(עמ 104)
שמעון השתלב במלאכת הרכש בלהט בלתי נכבש.הוא נעזר לדבריו באחת מתכונותיו האופיניות-כוח בלתי נלאה לעבוד יומם ולילה, במיוחד עם האנשים בשדה,שבהדרגה העניקו לו את אמונם.הוא ידע להתמקד בנושא,לשקוד עליו וללמוד אותו לעומקו ,עד שהיה הופך כמעט מומחה לדבר.
לאחר שפרס פגש בטייס יבודי אמרקאי בארהב אל שוומר-הוא החל להריץ בראש את הרעיון של הקמת התעשיה האוירת בישראל.
צריך להבין שאז זה נראה הזוי-אבל פרס היה אדם של חזון וחלומות וידע לגרום להם להתממש.(117)
אתה יודע אמר שמעון לאלחנן ישי,"הבחור האמריקאי הזה אומר שהוא יעשה גט(מטוס סילון)
"איזה גט?תמה ישי?איך הוא יעשה גט?
"אני אעשה גט,אישר שווימר.
"אתה לא מכיר אותו ,אמר פרס לחברו,"אם הוא אומר שהוא יעשה גט -הוא יעשה גט.
בוא נרד לשחות בכנרת הציע אלחנן "כך נזכור את ההבטחה שיעשה גט".

פרס ומשה דיין ז"ל
עמוד 130
משה דיין הקסים את שמעון פרס(למי שלא יודע משה דיין היה לוחם בפלמח, היה רמטכ"ל , היה רמטכל בשנותיה הראשונות של המדינה-
אריק שרון מפרד צעיר ונועז- שפקד על יחדת המאה ואחת ואחר כך על הצנחנים-רצה להוציא פעולה נקמה ברצחים ערבים לפועל,הוא היה מעביר לאשורו של משה דיין ז"ל שהיה מעביר לראש הממשלה בן גוריון ז"ל שהיה בדרך כלל מאשר את בצועה הפעולות הנעוזות.מהם למד צהל שהכול אפשרי.
משה דיין הצטייר בעיני פרס כמקורי,יפה,והחכם באדם "קולו היה בוטח ,צברי היגוויו נחרץ.רטיתו השחורה שיוותה לו הופעה נועזת תממנה קרן יותר משמץ של הרפתקנות פיראטית. שמעון גילה במהרה שמאחורי ההופעה הסוערת הסתתר מוח מזהיר.דיין רחש הערכה לשמעון,אבל הוא לא החזיר לשמעון הערצה, התלהבות וגם לא חברות עמוקה.
לא פעם נהג בו בזלזול מופגן
משה דיין על ההבדלים בן בן גוריון ז" למשה שרת ז"ל
בן גוריוניסזים ביטא תקפות ,אקטביזם,מנהיגות, התרכזות בעיקר והליכה ללא חת,גם כאשר כרוכים בדבר סיכונים וקשיים רבים,שרתזים,סימל התפשרות ,הירתעות והשלמה עם המצוי על חשבון הרצוי"

אחד מהספרים המרתקים שקראתי. הספר הרביעי בסדרה של ניקולאס לינר ולדעתי הטוב שבהם.
הספר מדבר על ניקולס בן לאמא יפנית ואבא שהיה קולונד אמרקאי ששרת ביפן במהלך מלחמת העולם השניה.
בילדותו נרשם ניקולס ללמודי נינגצו-תורת האומנות הסודית של הננגות-בגלל שהוריו קבלו מסר שחייו יהיו קשים ומסוכנים.
אחד מהתלמידים אתם למד -הפך לאויובו המר ולחם בו בספר הראשון של הסדרה-הנינגה.
כאן אנו נמצאים בשנות התשעים כשנקולס הוא איש עסקים נשוי ליפנית יפה ומושכת בת של מנהל חברה.
אויבו הפעם הוא תושב הוואי בשם דו דוק- רוצח שכיר. בספר אנו חוזרים קדימה ואחרוה-לשנות השבעים של מלחמת וויאטנם- בה דוד דוק הצטרף ליחדת קומנדו סודית
בה רכש מיומניות לחימה,סיבולת והכיר עוד לוחם בשם רוק-סלע-ומפקד אמרקאי מיוחד ומושחת.שם בעצם הכרו השלושה
והקשרים בינהם קימים עד היום. ניקולס נאלץ להגן על עצמו מפני אותו דו דוק ונחשף לרשת מושחתת שקימת שנים.
מוזר לי מאוד שלא יצרו מסדרת המופת הזו סדרה של סרטי מתח. חבל.