*נסיכה בהסוואה – דברי ימי רוזווד 1*
אמ;לק: כן או לא? god no. לקח לחיים: כשהדבר הכי טוב שיש לכריכה להגיד על הסופרת הוא שהיא כוכבת רשת, שזו דרך יפה יותר להגיד "יודעת להוציא הרבה לייקים מאנשים" – זה לא מבשר טובות באשר לאיכותו של הספר
תקציר מגב הספר:
לוטי פמפקין ( =^.^= כן, זה מה שאתם חושבים שזה, נסיון כושל לתת לדמות שם עם משמעות סטייל סיריוס בלק ורמוס לופין. כי כאילו היא מתחלפת עם נסיכה אז היא כמו סינדרלה אז פמפקין שזה כאילו דלעת הבנתם?! =^.^= ), יתומה בת 14, חובבת אגדות מושבעת, מגשימה חלום ומקבלת מלגה לפנימיית רוזווד היוקרתית. רצה הגורל ושותפתה לחדר, אלי וולף, היא נסיכה אמיתית מממלכת מרדובה ( =^.^= אפשר לעצור רגע ולשאול למה ספרים תמיד ממציאים מדינות אירופאיות קטנות? אם ניקח את כל המדינות האירופאיות הקטנות שהומצאו אי פעם נוכל להרכיב מהן עוד כדור ארץ שלם =^.^= ). אלא שאלי ידועה כסוררת ואינה מעוניינת כלל בחיי המלוכה והזוהר.
למרות השוני המוחלט ביניהן, נקשרת בין השתיים חברות אמיצה. הן מחליטות להחליף זהויות ולהציג את לוטי כנסיכה, על מנת שאלי תוכל לחיות חיים של מתבגרת “רגילה" כפי שתמיד רצתה.
לוטי זוכה לחוות את העולם כנסיכת מרדובה. כעת, לא רק שעליה לקבל ציון סביר במתמטיקה, ללמוד ליהנות משיעורי הספורט ולהסתדר חברתית, היא גם לומדת את תפקיד הנסיכה ודרישותיו. החלפת הזהויות אינה פשוטה כפי שהשתיים חשבו. מישהו בפנימייה גילה את סודן, ואם ייחשף יהיו לכך השלכות חמורות. יחד עם ג׳יימי, נער מסתורי ( =^.^= למה. תמיד. יש. חתיך. מסתורי! =^.^= ), הן חוקרות את רזי הפנימייה במטרה לשמור את סודן ולגלות מי עלול לחשוף אותן. עליהן להגן על עצמן וללמוד על מי הן יכולות לסמוך.
זהו סיפור על חברות, גורל ואומץ לב שמסופר בכנות ( =^.^= בניגוד למסופר בשקר? כזה "היה היה פעם...סתאאאאם"? =^.^= ) והומור ( =^.^= הומור הוא הדבר היחיד בספר שנעדר ממנו לחלוטין =^.^= ), בגובה העיניים ( =^.^= בגובה עיניים של פעוט, אולי! =^.^= ), ודיבר אל ליבם של נערות ונערים רבים ברחבי העולם ( =^.^= אין מצב שזה נכון =^.^= ). ספר זה, שנכתב על ידי כוכבת הרשת קוני גלין, הוא הראשון בסדרת “דברי ימי רוזווד" ( =^.^= כלומר, יש עוד מהזוועה הזאת =^.^= ).
ומה אני חשבתי:
אז בגדול הספר הזה הוא שילוב של סרט של התאומות אולסן עם הסרט "תוכנית להגנת נסיכות" (שהם מלכתחילה לא בדיוק יצירות המופת של המאה), רק שלדמויות יש אינטליגנציה של בני שלוש, ולקוראים יש אינטליגנציה של בני שלוש, וכולם בני שלוש כי אתם בגיהנום. [לא יודעת איך אתם מדמיינים את הגיהנום, אבל אחרי שיצא לי לבקר כמה פעמים בקניון בזמן החופש הגדול אני די בטוחה שבגיהנום כולם בני שלוש, צורחים ומריירים ודורכים עלייך ומתגלגלים על הרצפה ומנגבים את הנזלת שלהם על המכנסיים שלך, ואתה כזה "בבקשה אלוהים, תן לי להילחם במפלצת מיתולוגית! תן לי לקרוא "הנערה המושלמת"! הכללל רק לא זה!"]
לוטי, גיבורת הספר המעצבנת בת הארבע-עשרה-לכאורה, אוהבת נסיכות: אבל לא רק בקטע של חדר ורוד ותיק של נסיכות וקלמר של נסיכות ובגדים של נסיכות (שגם זה היה יכול להיות מוזר בגיל ארבע עשרה אבל בסדררר נגיד) – היא מסתובבת עם כתר צעצוע. כפי שהקלישאה דורשת, היא ילדה טובה, ממושמעת ומתנשאת – אבל לא בקטע הרגיל של "אני יותר טובה מכם כי אני יפה עשירה ומקובלת", אלא בקטע של "אני יותר טובה מכם כי החדר שלי מסודר וורוד". אוקיייי.
אלי, גיבורת הספר השניה (ונסיכה), לעומת זאת, היא ההפך המוחלט – ילדה רעה: היא נשארת ערה אחרי כיבוי אורות, לא מסדרת את החדר שלה ולפעמים אפילו מפלחת שוקולד מהמטבח של הפנימיה! ואם כל זה לא שכנע אתכם בכך שהיא מופרעת לגמרי – דעו לכם שהיא גם צובעת את השיער. לשחור. צובעת! את! השיער! בגיל ארבע-עשרה! הו האימה.
איך יסתדרו שתיהן כשותפות לחדר אחד בפנימיית רוזווד המסתורית?! (הדבר היחיד שמסתורי בה הוא איך אף אחד לא שם לב שכל תלמידי הפנימיה כנראה החליפו תודעות וגופים עם הילדים מהפעוטון ליד. ואם זה אכן קרה, למה אני לא יכולה לקרוא במקום את הסיפור על הטינאייג'רים שתקועים בתוך גופים של ילדים בני שלוש? יש לזה פוטנציאל להיות סיפור אדיר.) ומי הוא הרע המסתורי שרוצה לפגוע בנסיכה מסיבותיו המסתוריות?! (אני מניחה שזאת הילדה החשודה שמסתובבת כל הזמן במשקפי שמש ומפיצה סביבה הילה ערפדית, אבל הספר הזה שבר אותי סביב עמוד 100 אז אני לא יכולה להתחייב על זה).
מכל זאת ועוד סונן בקפידה הדבר היחיד שגורם לקומדיות-תאומות-לכל-המשפחה לעבוד – הומור (ותאומות. תאומות יכולות לשפר כל דבר, אולי אפילו את הספר הזה, אבל לוטי ואלי אפילו לא דומות). דמיינו לכם סרט של התאומות אולסן שמתייחס לעצמו כאילו הוא מינימום "האביר האפל" (ובלי תאומות) – זה גודל הזוועה שאני מדברת עליו.
בגבורה רבה צלחתי עמודים על גבי עמודים של עלילותיהן של לוטי ואלי בפנימיה, שהיו מסעירות ומרתקות בערך כמו הופעה של יובל המבולבל. אבל אז הגיע החתיך המסתורי, והמחשבה שעכשיו הולך להיכנס לעלילה סיפור אהבה (או גרוע מכך, משולש אהבה) צמררה אותי בערך כמו המחשבה על להכניס משולש אהבה לטלטאביז – אז נטשתי לפני שהספר יספיק לתת לי עוד משהו להתלונן עליו, ואז הסקירה הזו לא תגמר לעולם.
שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם ספרי ילדים. ספרי ילדים זה אחלה. אפילו קראתי אחד השנה – "פנלופי וכישוף הלהבות" – ואפילו סוגשל נהניתי. לא כמו שאני נהנית מספרים לגילי כמו מגיסטריום או בני הנפילים, מן הסתם, אבל בואו נגיד שאני יודעת לזהות איכות כשאני רואה אותה, ולא משנה מה קהל היעד שלה. העניין הוא ש:
1. זה שהספר מיועד ליצורים שעדיין לא לגמרי למדו לשלוט בסוגרים שלהם, לא אומר שמותר לזלזל בו או בהם. הספר עדיין צריך:
- גיבור/ה ייחודית ומעניינת שמניעה את העלילה – פנלופי מ"פנלופי וכישוף הלהבות" הצילה את אבא שלה; הנסיכה שלבשה שקית נייר ניסתה להציל נסיך; האפרוח מ"האפרוח שהלך לחפש אמא אחרת" החליט לא להיכנע למוסכמות ההטרונורמטיביות ולמצוא לעצמו משפחה שמתאימה לו. וכו' וכו'. אבל לוטי לא עשתה שום דבר חוץ מ...ובכן, להתקיים. היא היתה כל-כך פסיבית שאפילו כל עניין ההתחלפות עם הנסיכה קרה בטעות: אנשים בבית-הספר ידעו שיש נסיכה שלומדת בו והניחו שזאת היא (מה פוסיבלי היה יכול להסגיר אותה?! הבגדים הורודים? כתר הצעצוע?), ולוטי פשוט זרמה עם זה, ואז אלי זרמה עם זה שהיא זרמה עם זה ומפה לשם קוצים שמתגלגלים במדבר היו יותר אקטיביים מהדמויות בספר הזה.
- כתב גדול ומנוקד
- כריכה קשה – טיפ לחיים: אם לא תתנו לילדים בני שלוש ספרים עם כריכה קשה לנשוך, הם ינשכו אתכם.
- דברים שישמרו על תשומת ליבו של הילד, כמו ציורים, חרוזים, או אפילו, אלוהים ישמור...עלילה. (לא שוללת לגמרי שאולי היתה עלילה בספר, שהתחילה בדיוק כשאני נטשתי אותו. אבל תהיו בטוחים שאם אני, שכבר יותר מעשרים שנה לא בת שלוש, נשברתי לפני שהגעתי אליה, ילד אמיתי בן שלוש ישבר הרבההה יותר מהר ממני. וינשך אתכם)
ומה שבטוח, ספר ילדים לא צריך 200 עמודים, וממש-ממש (ממש-ממש-ממש) לא צריך חתיך מסתורי, וגם לא את סצינת העירום המוזרה של לוטי ואלי במקלחת (שלא הצלחתי להבין אם אמור היה להיות בה משהו מיני או שזה היה פשוט הקטע הזה שבגיל שלוש ילדים מתקלחים ביחד כל הזמן וזה לא ביג דיל).
2. ראיות רבות (מאות עמודים, כריכה רכה, חתיך מסתורי וכו') מצביעות על כך שהסופרת לא התכוונה לכתוב ספר ילדים. ואם אתה מנסה לכתוב משהו אחד ובטעות יוצא לך משהו אחר – מנסה לכתוב קומדיה קלילה ויוצא לך משחקי הכס, מנסה לכתוב ספר מתח ויוצא לך ספר על טיפול בהפרעות שינה, מנסה לכתוב רומן רומנטי ויוצא לך 50 גוונים של כתב אישום נגד הגיבור – זה...זה רע. רע ברמת אולי-להיות-סופר-זה-לא-בשבילך.
אז האם הספר מתאים לבני שלוש? לא
האם הספר מתאים לבני אדם? רק לבני אדם שאתם ממש, ממש שונאים
בקיצור, לכו תקראו כספיון במקום. זו קלאסיקה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
