אחחח גיום מוסו. מה לא דובר, תואר והושר. הלי-צ'יילד של ילידי הסבנטיז; ההרלן קובן של הריביירה הצרפתית. האיש כל כך פורה, שאתה מתקשה לעקוב. כבר קרה לי "איתו", שהייתי בטוח שקראתי ספר מסוים שלו ובכלל בילבלתי עם ספר אחר. כל ביקור שלי בפנאק בפריז -הופ- עוד שולחן/מדף שלם עם "האחרון של מוסו!". הרגת אותנו, הלו. כמה תשומת לב צריך/רוצה הבנאדם. וכבר כתבתי פה בעבר שאני לא מחובבי ספרים "שכולם מדברים עליהם" ובטח שלא מת על "ספרי נוסחה" (אחרי צפייה בסדרה האחרונה של שונדה ריימס -"המעון"- החלטתי שאני מתעב את אגטה כריסטי...), אז מה לי ולמוסו הזה, לא הבנתי... אולי קשור לזה ששנינו חזרנו מהמוות?! כל אחד בהקשרו הוא. אולי, לא יודע.

אבל יש בו משהו, במוסו הזה. לא יודע להצביע על הנקודה המדויקת. משהו שמתחבר אליי. הוא לא סופר קלאסי של פאלפ. הכתיבה שלו בהחלט נגישה אבל לא רדודה. הזכרתי כבר את היכולת הפנומנלית שלו לשלב בין שפה ספרותית גבוהה ובין סלנג של מרתפי פרברי פריז. קראתי כבר לא מעט מספריו ובכל פעם הוא גרם לי לחייך מההקשרים. מהזיכרונות. מהניים-דרופינג. כאילו מישהו הצליח לסנטז משהו מהילדות האמביוולנטית שלי בעיר האורות. לגעת בכל מיני זיכרונות מוזרים. הנה אבא שלי לוקח אותי לפנאק בשבת ומניח לי לנבור בין ספרי הקומיקס לכמה שעות של אושר צרוף (היום בטח מישהו היה מצלצל בעילום שם לדווח למשטרה על הזנחה הורית); הנה אני מתהלך איתו בבולווארדים הגדולים של העיר, מהופנט מחנויות הראווה (עברתי מדימונה לפריז, כן?!); הנה אני רץ במדרגות (ילד בן 7 או 8!) כדי להספיק למטרו מביה"ס הביתה, מחליק, נמרח על הרצפה, ורואה בעיניים כלות איך "הכרטיס הכתום" (המנוי למטרו בשנות השבעים-שמונים) נשמט מידי ועף במהירות עד שנופל לבור פסי הרכבת החשמליים... וואו. לא זכרתי שזכרתי.

כן, זה כנראה שם. מצאתי לי מישהו בתת המודע, מבלי לחשוב או להבין את זה עד תום, שיש לו את היכולת לספר לי דברים על חיי. שחולק עמי זיכרונות משותפים. שנחשף לדברים שגם אני נחשפתי אליהם - ומעלה אותם על הכתב. פריז, ניו-יורק, לונדון. דירות שכורות. שכנים מסתוריים. ההבנה שכדי לחוות עיר חייבים לחיות בה או לפחות לאבד את הדרך ברחובותיה ו/או בין סימטאותיה.

אני מסכים למפרע עם כל מי שכתב פה סקירה על הספר הזה ושטען שכספר מתח הוא די מעעע. שהוא לא אחיד ברמה שלו. שבאיזשהו שלב של כתיבת הספר מוסו התעייף ממנו או החליט להקדיש יותר תשומת לב למשהו אחר שכתב או עשה במקביל או נזכר שיש לו איזה דד-ליין לקיים או השד יודע מה. ישמצב. עדיין, אני לא מרגיש שביזבזתי את זמני בקריאתו; זה בטח עדיף על המון דברים שאנו שורפים עליהם את זמננו היקר ביום-יום. מלחמות שאינן אמצעי אלא מטרה. "שערורייה תורנית" בתקשורת. רחמים על מיליארדרים שהפסידו מיליונים עקב צעדיו הכלכליים של נשיא ארה"ב. חסר?!...

גיום מוסו כותב תמיד באותו דפוס כתיבה. פרקים קצרים, בראש כל פרק ציטוט מוכר מפילוסוף או ידוע אחר. לרוב הוא מחבר שתי דמויות מעולמות שונים שלא אוהבים אחד את השני, והדו-שיח בין שתי הדמויות הללו עוקצני ומתגרה, כשבסוף העלילה הלימון הופך ללימונדה.

למוסו קשה להיפרד מדמויות שנכחו בספריו הקודמים הוא לוקח אותם אתו, ולכן שמי נוהג לקרוא את ספריו מלווה את דמויותיו כברת דרך ארוכה.

הספר הנוכחי מתרחש לא רק בפריז כמו שם הספר, אלא גם ניו-יורק מוזכרת כאן והעיר הזו מצויינת גם בספריו האחרים שקראתי מפרי עטו. ניכר שהוא מאוהב בעיר הזו ובדרך לא דרך אף פעם כמעט אינו פוסח עליה.

אז מה יש לנו הפעם?

מדלן גרין שוטרת לונדונית לשעבר. עבדה במחלקת הרצח במנצ'סטר ופרשה לאחר פרשת אליס דיקסון. היא רכשה חנות פרחים קטנה בשכונת מונפארנס הרחק מרציחות, חקירות והמחלקה הפדראלית להגנת עדים. לניקוי הראש היא שוכרת סטודיו בסמטה פריזאית. אלא מה שבאותו יום שמדלן מגיעה לסטודיו גם גספר קוטנס נוחת באותו סטודיו.

גספר הוא סופר ומחזאי שעולם הטכנולוגיה רחוק ממנו. הוא לא משתמש במחשב ואפילו אין לו טלפון נייד. הוא נוהג חודש בשנה להתבודד כדי לכתוב בשקט והרחק מרעשים חיצוניים.

יד הגורל וטעות של מתווך מביאה את מדלן וגספר לאותו סטודיו שהיה שייך בעבר לצייר מפורסם – שון לורנץ, שנפטר שנה קודם לכן והותיר שלושה ציורים שנעלמו.

מדלן וגספר מסוקרנים ומחליטים יחדיו ובשיתוף פעולה מלא לאתר את הציורים.

המסע למציאת הציורים מלווה באוסף פרטים מרתקים, רמזים וחושף סודות על שון לורנץ ומשפחתו.

האם מדלן וגספר השונים אחד מהשני יוכלו לגשר על הפערים ביניהם ולמצוא את הציורים האבודים?

הספר מתחיל טוב אך ככל שהתקדמתי בקריאה נתקלתי בדמויות נוספות בשילוב תרחישים לא הגיוניים ואף לא אמינים.

למרות הכתיבה הטובה, המרתקת והסוף המפתיע, מצאתי שאין בעלילה מספיק מיקוד ביחס ליצירות קודמות שקראתי מבית היוצר של גיום מוסו.

ממליצה לבצע הגהה נוספת משום שנתקלתי בלא מעט שגיאות כמו: סעיף במקום סניף וטעויות צורמות נוספות.

בשורה התחתונה: טוב אבל לא מספיק טוב.
לי יניני
כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור, פרוזה תרגום, מצרפתית: אביגיל בורשטיין 300 עמודים, 2018

גיום מוסו כותב יפה, מותח. גורם לך לאבד את הבלמים אחרי כל פרק ולרוץ הלאה בשקיקה לפרק הבא.
גם הסטנדרט שלו של ציטוטים בתחילת כל פרק מעניין ולפעמים שולח אותך לויקיפדיה כדי להרחיב וללמוד עוד על המצוטט וכן לgoogle maps כדי לראות בעיניים את המקומות המתוארים ולעבור את העלילה יחד עם הגיבורים.
קראתי את כל ספריו של מוסו וכולם מקסימים. כל ספר והחן שלו.
יש מוטיבים חוזרים, ולפעמים אף קריצה ויותר מכך לדמויות מספריו הקודמים. במקרה דנן, קולו של המלאך, מדלן גרין, חוזרת לככב, למרות שלא ממש הכרחי לקרוא את הספר הקודם, זה בכל זאת נותן אווירת המשכיות.
גם הספר הזה מתרחש סביב ניו יורק ופריז, הערים האהובות על מוסו. למרות שכפי שפריז מוצגת בספר, ניכר שהיא איבדה מחינה בעיני מוסו, והיא לא ממש מעוררת רצון להגיע לבקרה לאחר קריאת הספר.
לגבי. עלילה. 2 זרים נאלצים לשהות זה בחברת זה, אך עד מהרה, בתתפתלות קצת מאולצת שניהם נמשכים לחקירה משותפת, חוצת מדינות בקצב מסחרר. שבו הם הופכים אבן אחר אבן גם בתעלומה וגם בחייהם האישיים עד לסוף ה...

סך הכל מאוד מומלץ כספר מתח. כמו כל שאר דפריו של מוסו. רק לא לקחת ברצינות מדי את העלילה ולתת לה לזרום.
מאוד מהנה והקריאה קולחת.
תיהנו!

התחלתי לקרוא אותו לפני כשבוע והוא מותח ביותר.

רכשתי אותו כיוון שאהבתי ספר אחר של מוסו, שנקרא סנטראל פארק ואני יודעת שיהיה איזה שהוא טוויסט בעלילה.

כמו ספר קודם של מוסו גם זה מתחיל עם 2 אנשים שונים שבמקרה שניהם משכירים בפריז את אותה הדירה... הדירה של הצייר המפורסם שנפטר שון לורנץ...
העלילה מספרת על מדלן שהיא שוטרת לשעבר, שמגיעה להתבודד ולהירגע אחרי עבודתה בחיפוש נעדרים של תיקים שאף אחד לא מצליח לפתור... ממולה מגיע גספר שהוא סופר שפעם בשנה מגיע לפריס לכתוב מחזה.

כיוון ששניהם השכירו בטעות בגלל רישום "מחשב" את אותה הדירה מגלים ע"י מתווך הדירות שהסופר לורנץ צייר 3 ציורים שלעולם נמצאו, שכבר חי בפירוד מאשתו הדוגמנית לשעבר אחרי שבנם נחטף בניו יורק ע"י ידידה מהעבר של לורנץ ויש סברה שהוא נזרק לנהר ואחר כך התאבדה מול גלגלי הרכבת.. כל זה רק מהפרק ראשון..

כרגיל שמסיבה שלא אפרט למה הם מחליטים לחקור עוד, הם שונים, וסיבתם עימם למה הגיעו לפריז ומה ההיסטוריה שלהם עם פריז.

כמו ספר קודם של מוסו שקראתי ובגלל זה רכשתי את זה, לקראת פרקים אחרונים מתחיל הטוויסט והעלילה הולכת לכיוון אחר.
אני מאוד ממליצה על הספר. שווה תקראו מוצלח ביותר.

הראשון של המחבר שקראתי, מתחיל טוב ומִדרדר.
גספר קוטנס, מחזאי מצליח למדי ומיזנתרופ שונא טכנולוגיה- ללא טלפון נייד ולא משתמש באינטרנט - נוחת כמה ימים לפני חג המולד בפריז המהבילה, צפופה וגדושת אשפה בגלל שביתת עובדים. רצונו היחיד הוא להגיע לדירה ששכר, להתבודד ולכתוב מחזה ולשם כך מגיע לפריז לחודש מדי שנה.
מדלן גרין היא שוטרת לשעבר שפעלה בניו יורק ולונדון המגיעה באותו יום לפריז ונוסעת לדירה ששכרה כדי לנפוש לבד, לנוח וליהנות מחופשה שקטה לפני טיפול במדריד.
ו...אופס, טעות מחשב הביאה אותם לאותו בית- בו גר בעבר שון לורנצו, צייר ידוע בכישרונו הנדיר וחייו יוצאי הדופן שמת שנה קודם. הם עולים מיד על מסלול התנגשות אך בעקבות גילויים על שון מחליטים לשתף פעולה באיתור שלושה ציורים נדירים ויקרי ערך ולמרות תפיסות עולם שונות לגמרי-גספר האנטי טכנולוגי מתעב את הרעיון להביא ילדים לעולם המשוגע הזה ומדלן שלא זזה בלי הנייד ורוצה ילדים- מצליחים להתחקות אחר עקבות משמעותיים כולל שיחות עם אלמנתו פנלופ שאהב עד טירוף.
השניים הרדופים על ידי שדים וטראומות מעברם נוברים לעומק, מגלים תושייה מפתיעה בפיצוח רמזים למקום המצאות הציורים וחושפים גילויים קשים על אלימות, סדיזם ומוות בחיי שון ואחרים.
ההתחלה טובה וככל שמתקרבים לסיום המפתיע הספר גדוש פרטים טפלים ומונחים תמוהים ('אוזניה צלצלו מזעם', 'הניח לכוחה של החשכה להיכרך סביבו'). יותר מדי דמויות עד בלבול, טוויסטים ותגליות מקריות בהגזמה ואבסורדים- גספר שמעולם לא החזיק טלפון נייד רוכש אחד ומייד מומחה בו. הוא מפתיע את מדלן במרפאה במדריד בה היא מתאוששת לאחר שטס מפריז בעקבות גילוי חשוב, פחות או יותר גורר אותה לניו יורק בעקבות קצה חוט כדי לגלות שבגלל אי הבנה טיפשית הגיעו לאדם הלא נכון ומי שחיפשו לא בחיים. למרות מצבם הגופני הירוד בנסיבות שנוצרו הם ממשיכים את מסעם בארצות הברית בקצב מטורף. מוגזם לגמרי.
2.5 כוכבים-בעיקר בגלל החלק האחרון.

לחובבי ז'אנר הבילוש.
מתחיל טוב, ממשיך קיטש ומסתיים בלתי אמין.
הכתיבה היא "כאילו" הפתעות, אך אלו "הפתעות בגרוש".
פתרון התעלומה מתגבש בקלות יתר ו....
דמעות בסוף!

עם חברים כאלה מי צריך אויבים
מדלן, שוטרת לשעבר וגספר, מחזאי בהווה מגיעים בטעות לאותה דירה בפריז, דירתו של שון לורנץ צייר מחונן שמצא את מותו בהתקף לב באמצע הרחוב בניו יורק לאחר טרגדיה כואבת שעברו הוא ואשתו פנלופי.
בעקבות שיחות עם מכריו של שון הם מתוועדים לכך ששלוש מיצירותיו נעלמו, מדלן וגספר מבקשים למצוא את הציורים ומוצאים בנוסף טרגדיה נוספת שתשנה את חייהם.

יש רק דבר אחד שיכול להתחרות בקונספט של "להיות בפריז ולהיות מאוהב", ואפשר לנסח אותו כ- "להיות בפריז ולחקור תעלומה".
בספרו של גיום מוסו "דירה בפריז", המוגדר כמותחן פסיכולוגי, אנו פוגשים שוב את מדלן המוכרת לנו מספר קודם -"קולו של המלאך", ואליה מצטרף גספאר, מחזאי מתוסכל ומיזנטרופ, שבעקבות טעות ברישום שוכרים שניהם את אותה דירה בפריז, היא לחופשת-התאוששות והוא לחופשת-כתיבה. כשמתברר שהדירה הייתה שייכת לצייר מפורסם שנסיבות חייו ומותו לוטות בערפל, הם מתחילים לחקור, ומשגעים אחת את השני לאורך הדרך.
גיום מוסו הולך באותו קו שספריו הקודמים התוו: גבר ואישה שונים בעליל, שניהם בעלי-משקעים ועם צורך ברור בהתאוששות, נתקלים זה בזו בנסיבות מוזרות שהשפה הקולנועית מגדירה כ"מיט-קיוט", ושרשרת של צירופי מקרים מובילה אותם לחקור תעלומה מהעבר שתעמת אותם עם השדים הפסיכולוגיים שלהם, שניהם ביחד וכל אחד לחוד. והתוספת המיוחדת היא פריז.
מדובר פה בקרקע שנחרשה היטב. אריך מריה רמרק, אלפרד היצ'קוק, ארנסט המינגוויי, וודי אלן ורבים וטובים אחרים כבר התאמנו במגרש הזה. לא שיש משהו רע בלשחק במגרש של הגדולים, אבל דבר אחד: זה צריך להיות טוב.
מבחינת החלק של ה"מותחן" - העלילה מתקדמת בצעדי צב. לתזמן עלילת-מתח שייצא טוב זה לא דבר פשוט; ופה זה פשוט לא טוב. נראה כאילו הסופר נמנע מלשאול אותנו את השאלות החשובות: מי עשה את זה, למה עשה את זה, מה זה ה"זה" הזה, כי הוא פשוט שכח מהן. הסיפור מדלג מהר מדי בין חיפוש אחרי ציורים אבודים, לחקירת מותו של צייר מפורסם, לחקירת חייו של צייר מפורסם, לפענוח הרמזים שהשאיר צייר מפורסם, לחטיפה של ילד, לחטיפה של ילדים אחרים, לרצח של שוטר – ניסיון לתפוס יותר מדי עם פחות מדי, מה שמשאיר קו-עלילה לא אמין ולא מעניין.
החלק השני של מותחן פסיכולוגי הוא ה"פסיכולוגי", ופה ניאלץ להסתפק בפסיכולוגיה בגרוש. מחזאי מצליח על סף האלכוהוליזם ששונא את המין האנושי, ושוטרת לשעבר שקריירה של רצח ופסיכוזה שחקה אותה והשאירה אותה בלי משפחה וילדים? מוכר, נדוש, קלישאתי. החיטוט בנבכי התהליכים הפנימיים של הגיבורים הוא רדוד, לא משכנע, נעדר-תהליך ונותר בלתי ממומש.
ולבסוף החלק של "פריז": הסיפור יכול היה באותה מידה להתרחש בקמצ'טקה. תשכחו מלצלול בספר עם תחושת הליכה בין-ערביים בשאנז אליזה, ספסל על גדות הסיין ונוף של מגדל אייפל וגלגל התחנה האדומה מחלון של עליית גג חורקת עם מכונת כתיבה בפינה. ממילא העלילה נוטשת מהר מאוד את פריז ועוברת לניו-יורק דרך מדריד, אבל העניין הוא שבמקום לברוא את המקום ולהוביל את המסע, הסופר מסתפק בלזרוק על הקורא מונחים ליודעי דבר. מישהו זוכר את הקטע האינסופי מתוך "נערה עם קעקוע דרקון" שבו הגיבורה עושה קניות באייקיאה ועמוד אחרי עמוד לא מוותר על שום דגם של שידה ושום מספר קטלוגי של שולחן פלסטיק? "דירה בפריז" עמוס בשמות של ציירים, אמנים, תבשילים צרפתיים וסוגי יין, ציטוטים מפורסמים על אמנות מן היקב ומן הגורן שמופיעים כמו שעון כל כמה פיסקאות, אנשים מתוארים כ"בעל פרצוף של לואי דה פינס" או "לבוש בסגנון שמנסה לייבא את ויליאמסבורג וקרויצבורג לתעלת סן מרטן", נופים מתוארים כ"מזכירים ציור של סולאז'" או "יצאו מסרט של פרנק קאפרה", חדרים מתוארים כ"מרוהט בסגנון באוהאוס" וארוחה היא "באנטו בסגנון ספרדי" – אולי ואולי לא מדובר בסופר שעף על עצמו ומנופף בעושרו התרבותי האישי, אבל מה שבטוח - במקום לעשות את עבודת הסופר הוא שולח את הקורא לויקיפדיה.
גיום מוסו הוא סופר צעיר שזכה לנסיקה מהירה, וכתב מספר רב של ספרים בזמן קצר מדי עם הצלחה רחבה מדי. נראה שכמו הארלן קובן, הוא נפל למלכודת של "לא מחליפים סוס בעלייה". הספר "דירה בפריז" הוא פספוס שמשאיר תחושה שמדובר בהכנה לספר טוב ממנו, שלא נכתב.

גיום מוסו הוא לא בדיוק הסגנון שאני בדרך כלל קוראת..
ובכל זאת, התחשק לי לקרוא ספר מתח וניסיתי את "דירה בפריז"- יש לי תחושה שבפוטנציאל היה יכול להיות כאן ספר טוב אבל זה לא מה שקרה. הרעיון היה לא רע אבל לא התפתח לעלילה מעניינת וסוחפת..
לי יש כלל - אם התחלתי ספר כלשהו (כמובן כזה שקיבלתי עליו המלצה חמה/ התקציר עורר בי עניין/יש לי הכרות קודמת עם הסופר/ת), אז אני ממשיכה עד הסוף אפילו אם הקריאה יכולה להיות קצת מייגעת ומשעממת, כי אולי, רק אולי, זה יהיה שווה בסוף -בדיעבד.
אז לא מתחרטת שקראתי, לא היה גרוע עד כדי כך. אבל זה בהחלט לא ברשימת הספרים המומלצים שלי.