ביקורת ספרותית על דירה בפריז מאת גיום מוסו
ספר לא משהו

---

יש רק דבר אחד שיכול להתחרות בקונספט של "להיות בפריז ולהיות מאוהב", ואפשר לנסח אותו כ- "להיות בפריז ולחקור תעלומה".
בספרו של גיום מוסו "דירה בפריז", המוגדר כמותחן פסיכולוגי, אנו פוגשים שוב את מדלן המוכרת לנו מספר קודם -"קולו של המלאך", ואליה מצטרף גספאר, מחזאי מתוסכל ומיזנטרופ, שבעקבות טעות ברישום שוכרים שניהם את אותה דירה בפריז, היא לחופשת-התאוששות והוא לחופשת-כתיבה. כשמתברר שהדירה הייתה שייכת לצייר מפורסם שנסיבות חייו ומותו לוטות בערפל, הם מתחילים לחקור, ומשגעים אחת את השני לאורך הדרך.
גיום מוסו הולך באותו קו שספריו הקודמים התוו: גבר ואישה שונים בעליל, שניהם בעלי-משקעים ועם צורך ברור בהתאוששות, נתקלים זה בזו בנסיבות מוזרות שהשפה הקולנועית מגדירה כ"מיט-קיוט", ושרשרת של צירופי מקרים מובילה אותם לחקור תעלומה מהעבר שתעמת אותם עם השדים הפסיכולוגיים שלהם, שניהם ביחד וכל אחד לחוד. והתוספת המיוחדת היא פריז.
מדובר פה בקרקע שנחרשה היטב. אריך מריה רמרק, אלפרד היצ'קוק, ארנסט המינגוויי, וודי אלן ורבים וטובים אחרים כבר התאמנו במגרש הזה. לא שיש משהו רע בלשחק במגרש של הגדולים, אבל דבר אחד: זה צריך להיות טוב.
מבחינת החלק של ה"מותחן" - העלילה מתקדמת בצעדי צב. לתזמן עלילת-מתח שייצא טוב זה לא דבר פשוט; ופה זה פשוט לא טוב. נראה כאילו הסופר נמנע מלשאול אותנו את השאלות החשובות: מי עשה את זה, למה עשה את זה, מה זה ה"זה" הזה, כי הוא פשוט שכח מהן. הסיפור מדלג מהר מדי בין חיפוש אחרי ציורים אבודים, לחקירת מותו של צייר מפורסם, לחקירת חייו של צייר מפורסם, לפענוח הרמזים שהשאיר צייר מפורסם, לחטיפה של ילד, לחטיפה של ילדים אחרים, לרצח של שוטר – ניסיון לתפוס יותר מדי עם פחות מדי, מה שמשאיר קו-עלילה לא אמין ולא מעניין.
החלק השני של מותחן פסיכולוגי הוא ה"פסיכולוגי", ופה ניאלץ להסתפק בפסיכולוגיה בגרוש. מחזאי מצליח על סף האלכוהוליזם ששונא את המין האנושי, ושוטרת לשעבר שקריירה של רצח ופסיכוזה שחקה אותה והשאירה אותה בלי משפחה וילדים? מוכר, נדוש, קלישאתי. החיטוט בנבכי התהליכים הפנימיים של הגיבורים הוא רדוד, לא משכנע, נעדר-תהליך ונותר בלתי ממומש.
ולבסוף החלק של "פריז": הסיפור יכול היה באותה מידה להתרחש בקמצ'טקה. תשכחו מלצלול בספר עם תחושת הליכה בין-ערביים בשאנז אליזה, ספסל על גדות הסיין ונוף של מגדל אייפל וגלגל התחנה האדומה מחלון של עליית גג חורקת עם מכונת כתיבה בפינה. ממילא העלילה נוטשת מהר מאוד את פריז ועוברת לניו-יורק דרך מדריד, אבל העניין הוא שבמקום לברוא את המקום ולהוביל את המסע, הסופר מסתפק בלזרוק על הקורא מונחים ליודעי דבר. מישהו זוכר את הקטע האינסופי מתוך "נערה עם קעקוע דרקון" שבו הגיבורה עושה קניות באייקיאה ועמוד אחרי עמוד לא מוותר על שום דגם של שידה ושום מספר קטלוגי של שולחן פלסטיק? "דירה בפריז" עמוס בשמות של ציירים, אמנים, תבשילים צרפתיים וסוגי יין, ציטוטים מפורסמים על אמנות מן היקב ומן הגורן שמופיעים כמו שעון כל כמה פיסקאות, אנשים מתוארים כ"בעל פרצוף של לואי דה פינס" או "לבוש בסגנון שמנסה לייבא את ויליאמסבורג וקרויצבורג לתעלת סן מרטן", נופים מתוארים כ"מזכירים ציור של סולאז'" או "יצאו מסרט של פרנק קאפרה", חדרים מתוארים כ"מרוהט בסגנון באוהאוס" וארוחה היא "באנטו בסגנון ספרדי" – אולי ואולי לא מדובר בסופר שעף על עצמו ומנופף בעושרו התרבותי האישי, אבל מה שבטוח - במקום לעשות את עבודת הסופר הוא שולח את הקורא לויקיפדיה.
גיום מוסו הוא סופר צעיר שזכה לנסיקה מהירה, וכתב מספר רב של ספרים בזמן קצר מדי עם הצלחה רחבה מדי. נראה שכמו הארלן קובן, הוא נפל למלכודת של "לא מחליפים סוס בעלייה". הספר "דירה בפריז" הוא פספוס שמשאיר תחושה שמדובר בהכנה לספר טוב ממנו, שלא נכתב.

» ביקורות נוספות של אביב
» ביקורות נוספות על דירה בפריז