"קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי
תרגם את זה יפה אהרן אמיר.
...אז עוד מעט הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו
והוא אחד העצובים בעיר" (מתוך "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" מאת מאיר אריאל, עמוד 147).
בתקופה שקדמה לגיוסי לצבא שמעתי לילה אחד את השיר שמופיע מעל, דווקא בביצועו של אהוד בנאי. השיר תפס אותי מיד (ומובן שספרו של המינגווי אהוב עלי מאוד) וליווה אותי בשירות הסדיר וגם אחר-כך. חבר טוב הכיר לי אז גם את מכלול יצירתו של מי שכונה "הצנחן המזמר" וכמו רבים אחרים התמכרתי. הביוגרפיה אודותיו, "ארול אחד" (הוצאת זמורה ביתן, 2016) שכתבו הפרופסור ניסים קלדרון ועודד זהבי מנסה לבאר לקורא מי למעשה היה מאיר אריאל - אמן מחאה או ליצן משתומם? נסיך בר-מזל או מי שהכול נופל לו מהידיים? מוזיקאי שיש לו קהל קטן מאוד או אמן יוצא דופן שזכה להוקרה מיידית בקרב מוזיקאים? זמר-יוצר ש"צולל חופשי ללא מצנח", אובד דרך ורדוף מחשבות מוות, או "חתן מרחף" מלא שמחת חיים?
כמי שבעצמו שירת בצנחנים, באותו גדוד ממש (רק 42 שנים מאוחר יותר) מובן שהתעניינתי בעברו הקרבי. בנובמבר 1960 התגייס אריאל לצה"ל, התנדב לצנחנים ושובץ בגדוד 890. אחרי "הכישלון בבחינות הבגרות, כפי שאמר בריאיון לסמדר שיר, "הייתי מבואס, כמו שאומרים, והחלטתי ללכת לצנחנים כדי להחזיר לעצמי את האגו האבוד. הכומתה האדומה גם אז היתה אידיאל לאומי". באותו גדוד ובאותה פלוגה הוא עשה כמעט את כל השירות הסדיר, ואחר כך גם את שירות המילואים. איתם הוא נלחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים" (עמוד 54). אריאל לא היה החייל הטוב בפלוגה, אבל היתה לו רוח לחימה והוא היה חבר טוב. השאר, כמו תמיד, היה פחות חשוב. "השירות הצבאי סיפק לו הזדמנות להיות הצנחן שהביא חן וחיוך אל הבוץ ואל הקושי שבשגרת חיי הצנחנים (הם נהגו לצטט את רפול שאהב לחרוז: "טייס מת מגולח, צנחן מת מלוכלך"); אבל האימון היומיומי חשף גם את הצד האפל שבו בעוצמה שחיי הקבוצה לא חשפו" (עמוד 57). אריאל, מתברר, נמשך למוות.
במלחמת ששת הימים גויס אריאל לגדוד 28 שבחטיבה 55, חטיבת מילואים של הצנחנים שעליה פיקד מוטה גור. החטיבה נשלחה לכבוש את העיר העתיקה בירושלים ואריאל, איש הפלוגה המסייעת, לחם בגזרת מוזיאון רוקפלר. אריאל וחבריו נתקלו שם בכוח מהלגיון הירדני שהתמקמו על חומה גבוהה והשליכו לעברם רימונים. הצנחנים השליכו גם הם רימונים לעבר הירדנים, אך עקב גובהה של החומה לא הצליחו לפגוע בהם. לימים סיפר אריאל בראיון על "זריקת הרימון החלשה שלו, ועל "הדוקטור יהודה מלצר", שרק הוא הצליח לזרוק רימון שעבר את החומה ועצר את מטח הרימונים של הירדנים" (עמוד 79). בניגוד לדימוי שהתקבע, אריאל לא כתב את שיריו במהלך הקרב והיה "בין הצנחנים שהתיישבו על רצפת המוזיאון, סחוטים מן הקרב" (עמוד 80). לאחר הלחימה, בעצרת חטיבתית, שר אריאל את שירו המפורסם "ירושלים של ברזל", שהיה "משהו כמו 'ירושלים של זהב', אבל מנקודת הראות שלנו" (עמוד 82). לימים אמר שהשיר שחיברה נעמי שמר "הוא הרבה מעבר לחולף, במילים שאני חיברתי יש מיסוד האקטואליות" (עמוד 85).
במלחמת יום הכיפורים גויס מאיר אריאל יחד עם חבריו לחטיבת הצנחנים מילואים 247 (55 לשעבר). "זו היתה חטיבה מטכ"לית שעברה אימונים מיוחדים כדי להכשיר אותה לצלוח את תעלת סואץ אם תפרוץ מלחמה" (עמוד 140). החטיבה צורפה לאוגדתו של האלוף אריק שרון וצלחה את התעלה במהלך המכריע של המלחמה. אריאל, עם זאת, נשאר בצד המזרחי של התעלה. אבל האזור בו שהה, נקודת ציון שכונתה במפה "עכביש 55", הופגזה קשות. "ב-67' הוא השתתף באחד הקרבות הקשים ביותר, ויצא ממנו עם מימייה וכובע פלדה שספגו כדורים, אבל המלחמה בכללותה נתפסה כניצחון מזהיר. ב-73' הוא לא השתתף בקרבות כלל, אבל רק בגלל מקריות. הוא נמצא בלב אזורי הלחימה הקשים ביותר, הקרובים שבחבריו נלחמו ולא מעט מהם נפגעו, והוא עבר יבש בין הטיפות של גשם כבד. מה עוד שהמלחמה כולה נתפסה ככישלון חמור" (עמוד 141). לאחר שוך הקרבות נותרו יחידות המילואים מגויסות עוד חודשים רבים. הוא וחבריו בצנחנים שהחזיקו קו בפאתי העיר סואץ "והם נהנו, כפי שסיפר בהופעה, ממנגלים של בשר כבש טרי, וודקה מתובלת בסירופ אשכוליות שזכתה לכינוי "קוקטייל נפיץ", ומצילומי האמצע בחוברות הפלייבוי – "תמונות חזית" כלשונו – שאשת הנשיא קציר דאגה לשלוח לחיילים. הסמים בוודאי הוסיפו על תענוגות הבטלה שלו – הוא שתל לעצמו שיחי מריחואנה בארץ גושן כפי שעשה במשמרות, ומפעם לפעם חברים דאגו לאספקה. הוא אהב לקרוא, וסיפר שקרא באותם ימים את איים בזרם של המינגוויי, שהופיע בתרגומו של אהרן אמיר שנה קודם לכן. מאיר ניצן, המ"מ, הביא איתו את הספר מהבית" (עמוד 143). סיפורי המילואים של אריאל, שמשמח לראות שדומים לאלו שחווים במובן מסוים משרתי מילואים כמותי, היו מהנים לקריאה אבל לצדם נמצא, כאמור, הסיפור שמאחורי השיר האהוב עלי וזה משמח לא פחות.
"מאיר אריאל האמן נולד ב-1979, בשירי חג ומועד ונופל. כל מה שקדם לאלבום הזה היה רמזים, הבלחות, הקדמות" (עמוד 163), כתבו קלדרון וזהבי במידה רבה של צדק. מדובר באלבום מופתי שהשורה הבאה מתוכו היא כנראה תמצית הישראליות כמאמר אמי:
"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית
יושב ערבי עם נרגילה,
אפילו אם זה מתחיל בסיביר
או בהוליווד עם "הבה נגילה"..." (עמוד 166).
הספר כאמור הוא מסמך מקיף עם ניתוח עמוק של האיש הענק הזה, יצירתו והמניעים והסיפורים שמאחוריה, שכתוב היטב, ותופס את הקורא כמעט כמו שיריו של נשוא הביוגרפיה. מומלץ מאוד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
