"השירים היו קיימים כמו כוחות שרוצים לצאת. אם אתה מכניס אותם בחזרה, הם, בכוח שלהם, יעשו לך משהו. פחדתי שאשתגע. שהכוחות האלה יצרו ביאושים ותסכול שאין לו פורקן." -עמ' 153-

ניסיתי לכתוב כמה וכמה ביקורות על הביוגרפיה הזאת, למלא אותה בסיפורים וחויות וקטעים וציטוטים, אבל כל פעם כתבתי על דברים שלא רציתי לדבר עליהם ושלא רציתי להתעסק בהם, התבלבלתי והתפזרתי, והתבאסתי.
ואולי יש בכך משהו מתבקש, להתבלבל ולהתפזר ולמצוא את עצמך מהרהרת בעקבות סיפורו ומילותיו של מאיר אריאל, שהפיזור המחשבתי שלו הוא הקסם שביצירתו.

פרופסור ניסים קלדרון, שלא היתי מיודעת אליו עד כה, עשה כאן עבודה מקיפה ומקצועית (גם אם גילה את דעתו האישית לא פעם ולא פעמיים, שאישית אני לא הרגשתי בכך צורך) והביא את סיפור חייו של מאיר אריאל זכרונו לברכה כרוך ב-345 עמודים. בין שהוא כותב על דברים שקשורים במאיר במישרין (הקלטות האלבומים והופעות, חתונה (או שתיים!) וילדים) ובין שבעקיפין (הקמת משמרות ומלחמות ישראל), מצאתי את עצמי מרותקת, כי הסיפור של מאיר הוא סיפור ישראלי מאד, שלא יכלתי שלא להזדהות ולהרגיש חלק, ומאיר הוא עצמו יוצר ישראלי מאד, שברגישותו הרבה הושפע מהסיטואציות המורכבות בארצנו הקטנטונת ונתן דרור לתחושות האלו בלא מעט משיריו.

הרגעים בהם הכי נהניתי בספר היו כשפרופ' קלדרון לקח צעד אל אחורי הבמה והעביר את המיקרופון למאיר אריאל, שמצוטט בריאיונות רבים ובמכתבים, ואנו קוראים את דעותיו ונחשפים אל אופן ההתבטאות היחודי שלו. הוא מדבר כל כך יפה, כל כך צבעוני, אומר משהו אחד וברגע הבא הופך אותו על פיו. אמביוולנטיות מושלמת. ההנאה שלי ברגעים האלה גרמה לי לתהות האם בחרתי את הספר הנכון, ואולי עדיף היה שאגש ישר לכתביו של מאיר עצמו (ספר הפרוזה "ד"ר התחכמות", ההספדים הרבים שכתב) ללא חציצה וסינון. מאמינה שזה יקרה בהמשך :)

גם היחס אל השירים נהדר. כמה משיריו המוכרים זוכים כאן לניתוחים מילוליים ומוזיקליים מפורטים ומושקעים.
גם אם לא הסכמתי עם הפירושים לטקסטים בחלק מהמקרים, ("מדרש יונתי" ו"שדות גולדברג", למשל) ניכרת ההשקעה והאהבה לשירים, ומצאתי את עצמי מחיכת מאוזן לאוזן כשהפירוש היה כל כך מדויק וכל כך הולם את מאיר. כי מאיר הוא-הוא היצירה שלו, לגמרי, ואין לי את היכולת לעשות הפרדה כאן בין האמן ליצירתו. (זה אפשרי בכלל?) אין שום מחיצה. כמו בציטוט שהבאתי למעלה, השירים היו בו-בתוכו, חלק מנפשו שהתחנן לצאת אל העולם.

אפשר עוד לספר רבות על מאיר, על החיוך המזמין והעיניים היפות, שמאחוריהן הסתתרו קדרות ודיכאון שתקף אותו לא מעט במהלך שנותיו. על הגחמות שלו כלפי תרצה אשתו וילדיו שירז, שחר ואהוד, אבל גם על האהבה הגדולה שהיתה לו כלפיהם וגם על החברויות המדהימות שהיוו חלק חשוב בחייו.
על הפתיחות הרבה שלו, אולי מדי לפעמים. אבל בסופו של דבר יצאתי מהספר הזה עם המסקנה שהיתה לי עוד לפני שקראתי אותו: מאיר היה בן-אדם. על כל המשתמע מכך. ולכן אני כל כך אוהבת אותו, גם אם אני לא מסכימה עם דברים רבים שעשה או אמר. הוא היה בן-אדם בכל מישוריו, הוא היה אותנטי, ומבולבל ומפוזר, וחכם ומחוכם ומתוחכם, ובו בזמן תמים כמו שה. הוא היה נהדר. וצר לי על שנתו האחרונה שהיתה קשה מאד, על טעויותיו, ועל מותו, שאולי היה בו איזה חלק שרצה בזה כבר, אבל הצער על עזיבתו בטרם עת אצל אלה שאוהבים אותו קיים ונוכח.
מאיר אריאל הוא היוצר האהוב עלי כבר מעל ארבע שנים בזכות תכנית לילה ברדיו ששודרה ביום השנה ה-18 למותו, שם דיברו מיקי קם ויהודה עדר באינטימיות חמימה על מאיר שלהם, ובזכות אמא שלי שפתאום התלהבה וסיפרה לי והוסיפה על דבריהם. מאז היא המשיכה להכיר לי שירים שלו, וגם אני ממשיכה לגלות אותו בעצמי וזה אף פעם לא נמאס. הקול שלו כל כך... יחודי, משמעותי, שונה במוזיקה הישראלית, שום מילה לא קולעת באמת לקסם שהיה לו. והאנושיות הפשוטה שלו היא משהו שחסר כאן היום. לא פעם אני תוהה: מה מאיר היה אומר על המצב הזה והזה? מה הוא היה חושב?

והאם הגיוני להתגעגע לאדם שמעולם לא הכרת? (כנראה שלא. אבל מה הקשר בין היגיון לגעגוע?)

לסיכום: בסופו של דבר, זו ביוגרפיה. לי קשה עם ביוגרפיות, ולמרות שמאיר נותן לזה אוירה אחרת, נונשלנטית ומרושלת, ולמרות שהדיבור על המוזיקה והמילים של מאיר היה מרתק ונפלא עבורי, עדין הקריאה היתה לי קצת קשה כי ביוגרפיות זה לא בשבילי. אבל מאיר, זה כן.
ועכשיו אנשום לרווחה ואחזור אל ספרי העלילה האהובים עלי.

~


טוב, לא נסיים עם שיר?
חשבתי שאני יודעת איזה שיר אני רוצה לשים כאן, אבל אז נזכרתי בשיר לא שגרתי שגיליתי בזכות הספר: Carry on mister Dylan, שככל הנראה מאיר כתב אותו בזמן שבוב דילן אושפז והיה בסכנת חיים. "בוב דילן הישראלי" כולם קוראים למאיר, ורק אני נבוכה מול המשפט הזה כי בוב דילן ואני אפילו לא ברמה של שלום שלום. אבל אין ספק שמאיר הושפע רבות מדילן (גם מנתן אלתרמן המופלא, אם כבר מדברים), ודאג לו באמת ובתמים. כך נולד שיר יפהפה, באנגלית אמנם, שחיפוש שלו ביוטיוב הניב חידוש די חדש שמבצע אהוד בנו הצעיר של מאיר. בפזמון שומעים את מאיר היטב ובבתים את אהוד. אז זה לא בדיוק שיר מאיר אריאלי קלאסי ואולי העיבוד והסאונד נשמעים טוב-מדי, אבל השיר הזה מרגש מאד בעיני, ובמיוחד המילים: I love you for what you are and for what you are not.
אז מאיר, אני אוהבת אותך על מה שאתה וגם על מה שאתה לא.
(מחילה על הקיטשיות;)
יהי זכרו של אהוב הלב הזה ברוך ♥️

https://youtu.be/TMqUiwww8r4

גילוי נאות #1: למאיר אריאל ולמכלול יצירתו נתוודעתי באמצע-שלהי שנות השמונים, בביתם של חברים של הוריי, שבנם הבכור היה 'מורעל' ברמות שלא חשבתי עד אז שקיימות בארץ ביחס ליוצר ישראלי-מקומי; הסתפר כמוהו, ציטט משיריו באוטומט ובחדרו התנהלה תחרות מרה ומתמדת בין מספר הפוסטרים עם דמותו של אריאל לבין מספרם של אלה ועליהם צדודיתה המלבבת של... ברוק שילדס (לפחות זו האחרונה הייתה בחירה מתבקשת בזמנו, לא כך?!). בעיקר בזכותו הוצאתי מעט את ראשי מישבני והפנמתי אט-אט שמוסיקה ישראלית עכשיווית (אייטיז, אייטיז) יכולה להיות לא פחות איכותית, מענגת וכן - גם פופולארית, ממייקל ג'קסון, קווין או ג'ורג' מייקל אפרופו. בטיעון זה שוכנעתי גם לקבל, להשלים ולהכיר בגדולתו של האלבום "על פני האדמה" של שלום חנוך, למרות שביקשתי שיקנו לי את "טרילר" של יו נואו הו. אין חרטות.

גילוי נאות #2: ניסים קלדרון הוא מיתולוגיה מהלכת בבאר שבע. מפעלו רב-השנים "שני במוזיאון", שמביא לחצר מוזיאון הנגב לאומנות בכל ערב יום שני לאורך רוב החודשים מאי-יוני בכל שנה, מוסיקאי ישראלי אחר שמספר על חייו ועל יצירתו ושר את שיריו בהנחיית שאלות מכוונות של קלדרון - הוא מוסד של ממש בבירת הנגב ומושך אליו בערבים מסויימים קהל של אלפים. הייתי אומר שבמידה מסויימת המפעל הנ"ל מהווה עבור כמה ממכריי חותמת מעט מגוחכת להיותם "צרכני תרבות" בעיני עצמם (רוצה לומר שהם לא עושים הרבה יותר מלהגיע למפגשים הללו 7-8 ערבים חד שבועיים בכל קיץ), אבל לא קמתי היום עם מצב רוח להשתחצן, אפילו שמראשית חיי כבוגר-עצמאי (גיל 18?), מלווה אותי בבחירותיי בחיי משפט המחץ של אבי, שאמר לי עוד בהיותי דרדק בן 8, שגם בתקופות קשות יותר בחיים מבחינת תעסוקה/הכנסה - צריך שיהיו כמה זוזים פנויים לתרבות, כלומר לנפש (סביר יותר שהוא השתמש במונח פראנקים, אבל שויין); וכך בדיוק אני חי ומנחיל הלאה, לדורות הבאים (שני בניי), אפילו שיש מצב שבגדול, האנושות נמצאת ברגרסייה מבהילה בכל הקשור בצרכנות של תרבות, ע"ע ממוצע גיל הקהל בתיאטראות, אופרות, מוזיאונים ושאר היכלי תרבות למיניהם. כתבתי כבר בעבר שבערבי האנדלוסית (האישה ואני מנויים כבר כמה שנים), בטוחים הצופים מסביבנו שהתייצבנו לקונצרט כשני כתבים-צעירים (!) וזבי חוטם לערוך איזה מחקר אנתרופולוגי או משהו. באסה.

ואחרי כל אלה, ביוגראפיה על חייו ויצירתו של מאיר אריאל מאת פרופ' ניסים קלדרון? אני מסודר! נוצר לא מזמן איזה מיני-באז סביב הספר הזה, הוקדשו לו כמה כתבות בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה וכמובן -איך לא- פוש לא מבוטל מ"אשתו של", תרצה הבלתי נלאית, אחת שלא ניתן שלא להעריך את פועלה להנצחת זכרו של בעלה, אפילו שהיא עצמה הודתה כבר בעבר, שחייה לצדו היו רחוקים מלהיות פיקניק ושהיא נאלצה שנים לספוג את גחמותיו, את מצבי רוחו וגם את נטייתו המוכרת להיות חסר מנוחה שלא לומר חסר אחריות, כמו בתקופה שהחליט לנטוש אותה ואת שלושת ילדיהם בקיבוץ, 'לטובת' חיי בוהמה אקה יצירה בתל אביב. כל הגאונים אקצנטריים? ישמצב.

הספר "ארול אחד" הוא פשוט ספר מרתק. תוצר של עשרות ראיונות ארוכים ומעמיקים שערך פרופ' קלדרון עם משפחתו, מכריו ומוקיריו של אריאל וגם של ראיונות שהעניק אריאל בעצמו במשך חייו וששופכים אור גדול על נבכי נפשו לאורך שנותיו כיוצר, כמו ניסיונו להתנער מכינוי-דימוי "הצנחן המזמר", העימות עם נעמי שמר סביב סוגיית הזכויות על הלחן של "ירושלים של זהב" ונימוקי קבלתו בציבור של השיר "ילדתי שלי" כקונטרה לשירה של לאה גולדברג - "את תלכי בשדה". מעשיר ידע בצורה בלתי רגילה, לא רק ביחס לאריאל ויצירתו כאמור, אלא גם ביחס למרחב הפעילות הרלוונטית הקרוב והרחוק, מה נחשב כ'מוסיקה פופולארית' בישראל בכל עשור נתון, מהי עמדת 'הנוער' לאירועים בארץ לאורך השנים וכמובן - השפעתו העמוקה של בוב דילן על מאיר אריאל, גם בחיבור טקסטים מתוחכמים ללחנים לכאורה פשוטים וגם בסגנון ההגשה המינימליסטי שכאילו דורש מהמאזין לעשות האחד מהשניים: להקשיב או להשליך... והעברית, הו העברית! מאיר אריאל לא צריך אותי לאשר את מה שכבר הצליח להוכיח מזמן מעבר לכל ספק, שיש דבר כזה "משורר-פיזמונאי", ששפה עשירה ותקנית אינה מהווה בשום אופן מכשול לפופולאריות ושגם קהל פוטנציאלי יכול לפעמים להתאמץ, מה יש?... עידן ה"תקצר לי" זה הזמן שלנו, לא העשורים האחרונים של המאה ה-20. ואגב: יש לי בסליק סודי בבית את הספר "חרוז לכל עט", אוצר אמיתי שמסייע לי כבר שנים 'לצאת תותח' עם ברכות יומולדת לקרובי משפחה וחברים, ואני חושד כבר עידנים שהשם 'איתן אבניאון' אינו אלא שם עטו של מאיר אריאל. שווה בירור...:)

קצת חסר לי בספר איזשהו 'סיכום יצירה' כרונולוגי בנוסף ליצירות אלמותיות השזורות בו ושבאות לייצג תקופות בחייו של אריאל. אבל אני מניח שהדבר נבע אולי מנטייתו הפדגוגית של פרופ' קלדרון ושעל פיה הוא משאיר לנו -הקוראים המרותקים- גם טיפה שיעורי בית לאח"כ או לתוך כדי. אלא שבת'אכלס אין להם מה לדאוג - לא לקלדרון ולא לאריאל: לא נראה לי שמישהו יקרא את הספר בלי התקליטייה הרלוונטית לצד המיטה... ספר-תקליט מהדורת המבוגרים - רק בלי התקליט.

במשפט אחד תמציתי: הדרך הנכונה ללמד הסטוריה של ישראל בעידן המודרני. נניח מ-67 ואילך. לתשומת לב משרד החינוך וקברניטי המקצוע האמור.

סיימתי את קריאת הספר והרגשתי שונה מסיום של ביוגרפיות אחרות, מעורב מחד , ו "מוכוון" מאידך.
הקריאה היתה חוויה, ישבתי צמוד לאזניות וליו טיוב, וכל שיר שהוזכר שמעתי מיד. היות והמילים הן עיקר החוויה אצל מאיר אריאל, פתחתי חלון נוסף למילים ועקבתי במקביל על העיבוד של השירים, על ידי חבריו ואוהביו של מאיר: אלונה טוראל, שלום חנוך ועוד ועוד.
והייתה בי בסוף חמצמצות מסוימת שעל פשרה נדבר בסוף .
נתחיל במאיר אריאל.
זהו אדם מיוחד שגדל בקיבוץ משמרות, בסביבה עוטפת ומקבלת אנשים "חורגים", מין אליפלט בשירו של אלתרמן:"אם גוזלים מידיו צעצוע, הוא נשאר מבולבל ומחייך ..".
מאיר אריאל גם אהב והתמסר לקיבוץ ונתן לו את יכולותיו.
המפליא , שגם בשירות הצבאי, התקבלה "חריגותו" בהבנה, אם זה שחבריו לאוהל סידרו לו את הציוד לפני מסדר, או רס"ר שמחזיר לו כומתה ש"שכח " במגורי הבנות במבט נוזף וחצי מחייך.

למאיר היו תכונות נדירות של מקבל את הסביבה והקיים, לא נלחם בה. ויכולת זאת הפכה אותו ל"מקובל" אצל גברים ו.. כמובן נשים.
זה לא עשה את החיים שלו קלים יותר, היו בהם הרבה משברים, אבל הפתיחות הזאת , לא מעמדה שיפוטית, הפכה אותו ליוצר מיוחד, קשוב לסביבה החיצונית ובעיקר לפנימיותו.
ואולי זהו סוד ותוכן יצירותיו, לא קוצנזואלי, מחד, מגיש, אבל לא מבקש כבוד ויקר תמורת זה.
ואם נכשל במשהו הוא מנסה שוב. לא בגלל שהוא בטוח שמה שהוא יוצר מחייב את כולם לסגוד לו, אלא, זה כורח פנימי שלו.
מה שכתבתי עד עתה , הוא סיכום רשמים מקריאה של הספר ושמיעה של יצירותיו.
נסים קלדרון כותב באמפתיה כמעט מתמסרת. אפילו חרדה קצת.
הדוגמה הבולטת היא, ההתייחסות שלו לשירו של אריאל "ירושלים של ברזל".
השיר "ממשיך " את "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, ומצביע על המחיר של כיבוש העיר :" ובאה אימא אחר אימא בקהל השכולות".
בשמיעה שלי עתה , זיהיתי כי מאיר אריאל מזדהה עם השייכות שלנו לירושלים.
אבל קלדרון, אינו מקבל את ההוויה של מאיר ברגע המלחמה ולאחריה.
מיד הוא מוסיף את ביקורתו כי " כיכר העיר לא היתה ריקה , והערבים ירדו לים המלח בדרך יריחו".
לא היו בקלדרון , אורך הרוח והקבלה , והאיפוק, כפי שהיו למאיר אריאל.
מה עוד שהביקורת שלו על חלק מהנושאים בוטאה אחר כך.

כשבאים לכתוב ביוגרפיה של יוצר, חייבת להתקבל תמונה סדורה של יצירותיו, וזה אין בספר.
קטעי יצירות מוצגים לצורך תיאור שלב בחייו של מאיר אריאל.
בחרתי לשמוע אלבום שלם של יצירתו, שייצג הלך רוח ותקופה בחייו, ורק כך הבנתי לעומק את הדברים שקלדרון כותב.

איני מתייחס לניסיונות לגונן על מאיר אריאל בנושא התבטאותו על להטבי"ם.


אין ספק זהו ספר חשוב וראוי לקריאה.
חבל כי הכותב, לא שמר על ריחוק מסוים , כדי לתת חוזק לביוגרפיה וליצירות.

ממליץ לקרוא אותו עם שמיעה צמודה של יצירותיו של מאיר אריאל.

כמה עצוב שמאיר אריאל בחייו לא זכה לשמינית ההכרה שלה זכה לאחר מותו .
זה רק מעיד כמה החברה הישראלית צבועה ומזויפת
מדי שנה נערך לו ערב מחווה מפוצץ מקהל ואמנים שצמאים להשתתף בו ומשתפכים כמה גדלו עליו אהבו אותו ועוד
לא מאמין להם
הפרסום שזכה בו לאחר מותו מעיד כמה אנו זקוקים למשהו אותנטי ואמיתי זה בא לידי ביטוי בכל תחום אופנה ,בישול
תרבות קולנוע ספרות ועוד
מה שפעם היה סטנדרט הפך בעידן הפלסטיק הנוכחי למצרך נדיר וכך גם שירתו של מאיר ,סיגננו, בוטותו וכל המשתמע מהופעתו
ובמיוחד המוזיקה המינימליסטית שלו .
הביוגרפיה עוקבת אחרי ילדתו בחרותו שירותו הצבאי ואבהותו וכן אחר הקריירה המוזיקלית שלו שאיך לומר דשדשה ברובה .
מאיר היה איש של ניגודים רב תהפוכות ומלא לבטים למרות שהיו כמה מישורים שבהם דבק והתמיד .
לא היה הוא בן זוג נאמן לאשתו ואמירותיו בכלל ולא רק בנוגע להומואים זכו לשלל קיתונות כמו כן התקרבותו לדת .
מעניין שהכל נשכח ונסלח וכיום הוא דווקא מייצגם של החילונים לכאורה אלה שמתגעגעים לארץ ישראל הנושנה
לא בטוח שאם מאיר היה עדיין חי היה רואה עצמו נביא ומייצגם של אלה המתהדרים כיום בנוצותיו .
ממליץ לקרוא את הספר היורד לפרטי פרטים ומצליב מקורות מידע עוסק ביצירה המוזיקלית והלירית וחושף באמת הרבה פנינים שלא היו ידועים לציבור .
כדאי מאוד לשלב הקריאה בהאזנה למוזיקה שעליה הוא עצמו גדל ועל תקליטיו שהתפתחו למסגרת יצירה מושלמת ומלאה ובטוח שהייתה ממשיכה להתפתח אילו לא היה נפטר .
כך או כך הנר שלך עדיין מאיר

ניגשתי לקריאת הספר של ניסים קלדרון עם געגוע ארוך מאוד לשמוע אודות מאיר אריאל. ניסים קלדרון מבהיר היטב לאורך הספר כולו, ובמיוחד בתחילתו, שהסקירה תהיה סמי-אקדמית אם לא אקדמית ממש. היה משהו משעשע בניגוד העז בין האופן בו קלדרון בטון רהוט וכבד ראש מתאר את התלתלים הסוררים של מאיר אריאל, הגיטרה הלא מכוונת והצליל החד פעמי שהופק בכל ביצוע של השיר.
תחילת הספר דורשת נשימה עמוקה במיוחד, קלדרון מתאר את הקמת קבוצת משמרות, את ההיסטוריה של הוריו של מאיר אריאל, רוב המידע נראה לי חשוב, תורם, מעשיר ועדיין העברתו טרחנית, מייגעת ואני אישית מצאתי עצמי תוהה האמנם הגעתי למקום הנכון. לאחר מכן, ככל שמפציעה דמותו המוכרת של מאיר אריאל וסיפוריו, שיריו, הקשריהם וחייו המסוכסכים - חשתי עצמי במרחב מוכר, נינוח, בו מותר לי להניח רגליים על הספה ולחוות דעה פשוטה וכנה, בלי להתחכם.

הספר בכללו מקיף, מפגיש עם פנים נוספות של מאיר אריאל, מעמיק הקשר ומשאיר חומר נרחב למחשבה.

סקרן אותי מדוע המשפחה שחשפה לקלדרון את צפונותיה, כולל הפחות פוטוגניים, סרבה להעמיד לרשותו של המחבר את רשימותיו הנוגעות לחזרתו בתשובה. אין לכך תשובה בספר אך נותרתי עם השאלה.
בנקודות מסוימות בספר חשתי את קלדרון זע מן הצללים של כותב הביוגרפיה אל קדמת הבמה, שוטח את התזה שלו לגבי ההברקה של המיקום שבו הניח את מאיר אריאל, מסביר לנו ארוכות את צדקתו במיקום זה וכדומה - היה לי מיותר. חשתי שאם היה סומך על עצמו שהניח את כל היסודות הראויים - אוכל לבד להגיע למסקנותיי אני ואין צורך בהבניה זו.

סיימתי בתחושה שמאיר אריאל היה גם אחרת ממה שדימיתי אבל אחרת שהופך את התמונה המורכבת שהחזקתי בראשי למורכבת יותר, בה כל חלק מתפרק לעוד ועוד חלקים כמן קליידוסקופ מרתק וצבעוני, שעשוי להיות גם מתיש, הזוי ומנותק מן הנוף הממשי של המציאות שמעבר לו, במיוחד עבור מי שחי סביבו ולא פעם גם עבורו עצמו.

ממליצה, למי שחושש מן הטרחנות - עברו לפרקים או לשירים שמעניינים אתכם במיוחד ורוו נחת

השיר "נשל הנחש" הוא אחד האהובים עליי והוא מלווה אותי שנים רבות. הקו הדק בין המנוחה החולמנית לבין הנמלה העניינית הוא הקו המפריד בין "רוצה" ל"צריך", כאשר באופן פשטני, מאיר אריאל פשוט רוצה להיות עצמו, והחברה הסובבת והאב הקשוח מייצגים את ה"צריך" המאוכזב וקמוץ השפתיים העומד מנגד. אך המציאות מורכבת מזו. הקו בין רוצה לצריך עובר לא רק בין מאיר אריאל לקיבוץ משמרות או לאביו, אלא בתוך מאיר אריאל עצמו, ובתוך כל אחד מאיתנו מצוי גבול דק בין כוחות מנוגדים שהביטוי הפרוזאי שלהם הוא הניגוד בין וורקהוליקיות לבין חופשה על אי בתאילנד, אך ברמה המבלבלת יותר, מדובר על החלטות הרות גורל והגדרות כמו "מה לרצות מה לאכול", ואני הייתי מוסיפה: "מה להיות".
מאיר אריאל מלא בסתירות וניגודים. הדמות שלו מרתקת ממש. מצד אחד, מדובר באדם שהתחנך על ערכי הקיבוץ הסוציאליסטיים (הספר מתאר שאפילו בתוך קיבוץ משמרות היה פילוג אידאולוגי שליווה את הקיבוץ מעת הקמתו), הופרד מהוריו לטובת לינה משותפת וגדל בצל אב קשוח ודעתן שהתאכזב ממנו פעם אחר פעם ("אבא חוזר ואומר..."). מנגד, ישנו מאיר אריאל הקצת-עצלן, זה שלא מסוגל היה לשיר בלי לזייף, ששנא לקיים חזרות, והפך את הרישול וחוסר שיתוף הפעולה לאג'נדה ממש. הוא שאף להקליט את שיריו בטייק אחד כי טען שכך הוא משמר את רוח המקריות ביצירה, אך מכריו מעידים כי לא הזדהה עם העבודה הסיזיפית ההכרחית להוצאת אלבום מלוטש. בעיניו, בליטוש לא היה כל צורך. הוא קידש את המקריות ("אני רוצה לפגוש אותך לגמרי במקרה"). ישנו מאיר אריאל הקיבוצניק שאין לו תמריץ להרחיב את קהליו רק כדי להעשיר את קופת הקיבוץ, ויחד עם זאת, יש בו רעב להכרה, לקבלת אישור מהחברה על איכות עבודתו, ולספיגת אהבה ממעריציו, אהבה שאותה לא הצליח לקבל מאביו. ישנה הבעיטה בערכי הקיבוץ והמרד באביו, ובמקביל הכמיהה לקיבוץ ולחבריו, החוזרת שוב ושוב בשיריו. ישנו השבר שחווה מאיר אריאל עת עזב את הקיבוץ, כשחשב שכל בעיותיו ייפתרו כשישים לעניין סוף ויעבור לעיר הגדולה, אך באין מסגרת מבקרת וחובקת, גילה שאינו מצליח להגדיר את גבולותיו ואת עצמיותו. עזיבתו את משמרות לוותה גם במותו של אביו, ונראה שכשנמוגה הביקורת הברורה והצפויה לה הורגל, הוא התפזר לכל הכיוונים ואיבד את דרכו.
ויש בספר עוד המון מורכבויות נפשיות ואישיותיות שמעידות על אדם בלתי רגיל. לפעמים נדמה שנסים קלדרון נשבה בדמותו של מאיר אריאל ועושה לה הנחות, אבל לרוב מדובר בניתוח ענייני, מגובש ומבוסס על סימוכים שונים ומקורות מרובים. הספר לוקח את הקורא למסע אל נבכי נפשו של מאיר אריאל, שללא ספק היא נפש מפולגת, שהולכת ומתבלגנת לקראת סוף חייו, כפי שכתב ידו הלך ונמלא מחיקות גסות ואלימות והוביל מאסוציאציה לאסוציאציה וממילה למילה עד כי לא ניתן היה להבין דבר.
סופו של הספר מעניין ומוזר. במקביל לכתב היד המסוכסך, הלך מאיר אריאל ושקע במחשבות וכתב כתבים מוזרים. הוא התעניין יותר ויותר בדת, ועסק ביצירתו בדמויות משיחיות. הוא חש שאסון נורא מתקרב. בספר מובאות עדויות לכך שרצה להבחר לכנסת ושייחל להירצחו של אריאל שרון. על רצח רבין הגיב בצורה משונה ומלאת דימויים לא ברורים, ופרשת הסתבכותו עם קהילת הלהט"ב, וההתנצלויות שרק החמירו את המצב, מעידות כי האיש לא התבטא בצורה רגילה כי לא חשב בצורה רגילה. כלי התקשורת מיהרו לחגוג על כל ציטוט, ואילו מאיר אריאל הסוליסט לא נעזר בשירותי יח"צ שיעזרו לו לחלץ את עצמו מין הבוץ ולנסח את עצמו בצורה חיובית בראיונות. בהסתבכויותיו החוזרות עם המשטרה (סביב השימוש בקנאביס) והתקשורת (סביב התבטאויותיו), מאיר אריאל הוא כילד צמא להתייחסות, חיובית או שלילית, רק שיתייחסו. ההקבלה שעושה קלדרון למשל שני המקסיקנים של אריאל היא מדוייקת מאוד - כמו בשיר "מחלק מוסר-השכל", אריאל מכרסם במו שיניו את חבל ההצלה שלו, ונופל בשנית ובשלישית. המודעות העצמית שלו לכך היא החלק היפה והכואב שבעניין.
הפילוגים הפנימיים במאיר אריאל היו קיימים אצלו תמיד, אך לקראת סוף חייו קרעו אותו לפיסות שהיצירתיות חיברה ביניהם. דמותו המעניינת והחברותית-לרוב קירבה אליו חוג ידידים שהעריצו אותו, תמכו בו וסייעו לו לפעול. סימן שאלה מתנוסס מעל יחסיו עם אשתו תרצה, שתמכה בו לאורך כל הדרך וניהלה את ענייניו, אך יחד עם זאת נדחקה למקומות אשר לא תמיד היו נוחים לה (הסדר הנישואים הפתוחים שלא מצא חן בעיניה והסכימה לו למען שלום בית, הצורך לאלץ את בעלה להתנצל לאחר אמירותיו הפומביות נגד קהילת הלהט"ב, כאשר הוא מורד בה ומפקשש שוב ושוב את ההתנצלות עת היא יושבת לצידו ומנסה לכוון אותו מה לומר). אותם יחסי הערצה המלווים באי-נוחות וויתורים איפיינו גם חברים וידידים נוספים של מאיר אריאל. ציפיותיו מחבריו היו כה גבוהות שסבר כי יצליחו לחלצו מאמירותיו, וכשלא קרה כן, הוא איבד בהם אמון והסתגר בתוך עצמו.
הראיון עם שלום חנוך בסוף הספר (עמ' 329-338) הוא, כמו שאומר הדור הצעיר, "פרייסלס", ולא פלא שנסים קלדרון בחר להביא אותו במלואו. כל כך הרבה כנות יש בו, ועברית מתנגנת ומושרת שכולה שלום-חנוכיות. שלום חנוך מעניק זוית ראיה רחבה ומחודשת על הדברים. חנוך היה חברו של אריאל מגיל הילדות, הוא הכיר היטב את משפחתו ואת הסביבה שלתוכה גדל ובה יצר. ולמרות זאת, שלום חנוך התגלגל בדרך אחרת. הוא נעטף בסביבה תומכת, שירת בלהקה צבאית ומשם דרכו ללב הקונצנזוס של המוסיקה הישראלית הייתה סלולה. הוא עזב את הקיבוץ בשלב מוקדם יותר, גדל והתפתח ונהג בדרך עצמאית והביא לידי ביטוי את כשרונו לצד השקעה בשיווק ובשיתופי פעולה עם האמנים הטובים ביותר. ויחד עם זאת, חזר שוב ושוב לשתף פעולה, לתמוך מקצועית ולסייע לחברו מאיר אריאל ש"התבחבש" בקיבוץ ולא ידע להוציא את כשרונו אל הכלל. לעתים זה לא התאים לו, והיו ביניהם גם אקורדים צורמים. שלום חנוך מביא את הטוב ואת הרע, בלי נסיון לייפות את המציאות. הערך המוסף של הראיון על פני הספר הוא באבחנות הדקות של חנוך, שרק אדם רגיש במיוחד יכול להבחין בהן ולנסחן בצורה כה נהירה.

"קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי
תרגם את זה יפה אהרן אמיר.
...אז עוד מעט הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו
והוא אחד העצובים בעיר" (מתוך "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" מאת מאיר אריאל, עמוד 147).

בתקופה שקדמה לגיוסי לצבא שמעתי לילה אחד את השיר שמופיע מעל, דווקא בביצועו של אהוד בנאי. השיר תפס אותי מיד (ומובן שספרו של המינגווי אהוב עלי מאוד) וליווה אותי בשירות הסדיר וגם אחר-כך. חבר טוב הכיר לי אז גם את מכלול יצירתו של מי שכונה "הצנחן המזמר" וכמו רבים אחרים התמכרתי. הביוגרפיה אודותיו, "ארול אחד" (הוצאת זמורה ביתן, 2016) שכתבו הפרופסור ניסים קלדרון ועודד זהבי מנסה לבאר לקורא מי למעשה היה מאיר אריאל - אמן מחאה או ליצן משתומם? נסיך בר-מזל או מי שהכול נופל לו מהידיים? מוזיקאי שיש לו קהל קטן מאוד או אמן יוצא דופן שזכה להוקרה מיידית בקרב מוזיקאים? זמר-יוצר ש"צולל חופשי ללא מצנח", אובד דרך ורדוף מחשבות מוות, או "חתן מרחף" מלא שמחת חיים?

כמי שבעצמו שירת בצנחנים, באותו גדוד ממש (רק 42 שנים מאוחר יותר) מובן שהתעניינתי בעברו הקרבי. בנובמבר 1960 התגייס אריאל לצה"ל, התנדב לצנחנים ושובץ בגדוד 890. אחרי "הכישלון בבחינות הבגרות, כפי שאמר בריאיון לסמדר שיר, "הייתי מבואס, כמו שאומרים, והחלטתי ללכת לצנחנים כדי להחזיר לעצמי את האגו האבוד. הכומתה האדומה גם אז היתה אידיאל לאומי". באותו גדוד ובאותה פלוגה הוא עשה כמעט את כל השירות הסדיר, ואחר כך גם את שירות המילואים. איתם הוא נלחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים" (עמוד 54). אריאל לא היה החייל הטוב בפלוגה, אבל היתה לו רוח לחימה והוא היה חבר טוב. השאר, כמו תמיד, היה פחות חשוב. "השירות הצבאי סיפק לו הזדמנות להיות הצנחן שהביא חן וחיוך אל הבוץ ואל הקושי שבשגרת חיי הצנחנים (הם נהגו לצטט את רפול שאהב לחרוז: "טייס מת מגולח, צנחן מת מלוכלך"); אבל האימון היומיומי חשף גם את הצד האפל שבו בעוצמה שחיי הקבוצה לא חשפו" (עמוד 57). אריאל, מתברר, נמשך למוות.

במלחמת ששת הימים גויס אריאל לגדוד 28 שבחטיבה 55, חטיבת מילואים של הצנחנים שעליה פיקד מוטה גור. החטיבה נשלחה לכבוש את העיר העתיקה בירושלים ואריאל, איש הפלוגה המסייעת, לחם בגזרת מוזיאון רוקפלר. אריאל וחבריו נתקלו שם בכוח מהלגיון הירדני שהתמקמו על חומה גבוהה והשליכו לעברם רימונים. הצנחנים השליכו גם הם רימונים לעבר הירדנים, אך עקב גובהה של החומה לא הצליחו לפגוע בהם. לימים סיפר אריאל בראיון על "זריקת הרימון החלשה שלו, ועל "הדוקטור יהודה מלצר", שרק הוא הצליח לזרוק רימון שעבר את החומה ועצר את מטח הרימונים של הירדנים" (עמוד 79). בניגוד לדימוי שהתקבע, אריאל לא כתב את שיריו במהלך הקרב והיה "בין הצנחנים שהתיישבו על רצפת המוזיאון, סחוטים מן הקרב" (עמוד 80). לאחר הלחימה, בעצרת חטיבתית, שר אריאל את שירו המפורסם "ירושלים של ברזל", שהיה "משהו כמו 'ירושלים של זהב', אבל מנקודת הראות שלנו" (עמוד 82). לימים אמר שהשיר שחיברה נעמי שמר "הוא הרבה מעבר לחולף, במילים שאני חיברתי יש מיסוד האקטואליות" (עמוד 85).

במלחמת יום הכיפורים גויס מאיר אריאל יחד עם חבריו לחטיבת הצנחנים מילואים 247 (55 לשעבר). "זו היתה חטיבה מטכ"לית שעברה אימונים מיוחדים כדי להכשיר אותה לצלוח את תעלת סואץ אם תפרוץ מלחמה" (עמוד 140). החטיבה צורפה לאוגדתו של האלוף אריק שרון וצלחה את התעלה במהלך המכריע של המלחמה. אריאל, עם זאת, נשאר בצד המזרחי של התעלה. אבל האזור בו שהה, נקודת ציון שכונתה במפה "עכביש 55", הופגזה קשות. "ב-67' הוא השתתף באחד הקרבות הקשים ביותר, ויצא ממנו עם מימייה וכובע פלדה שספגו כדורים, אבל המלחמה בכללותה נתפסה כניצחון מזהיר. ב-73' הוא לא השתתף בקרבות כלל, אבל רק בגלל מקריות. הוא נמצא בלב אזורי הלחימה הקשים ביותר, הקרובים שבחבריו נלחמו ולא מעט מהם נפגעו, והוא עבר יבש בין הטיפות של גשם כבד. מה עוד שהמלחמה כולה נתפסה ככישלון חמור" (עמוד 141). לאחר שוך הקרבות נותרו יחידות המילואים מגויסות עוד חודשים רבים. הוא וחבריו בצנחנים שהחזיקו קו בפאתי העיר סואץ "והם נהנו, כפי שסיפר בהופעה, ממנגלים של בשר כבש טרי, וודקה מתובלת בסירופ אשכוליות שזכתה לכינוי "קוקטייל נפיץ", ומצילומי האמצע בחוברות הפלייבוי – "תמונות חזית" כלשונו – שאשת הנשיא קציר דאגה לשלוח לחיילים. הסמים בוודאי הוסיפו על תענוגות הבטלה שלו – הוא שתל לעצמו שיחי מריחואנה בארץ גושן כפי שעשה במשמרות, ומפעם לפעם חברים דאגו לאספקה. הוא אהב לקרוא, וסיפר שקרא באותם ימים את איים בזרם של המינגוויי, שהופיע בתרגומו של אהרן אמיר שנה קודם לכן. מאיר ניצן, המ"מ, הביא איתו את הספר מהבית" (עמוד 143). סיפורי המילואים של אריאל, שמשמח לראות שדומים לאלו שחווים במובן מסוים משרתי מילואים כמותי, היו מהנים לקריאה אבל לצדם נמצא, כאמור, הסיפור שמאחורי השיר האהוב עלי וזה משמח לא פחות.

"מאיר אריאל האמן נולד ב-1979, בשירי חג ומועד ונופל. כל מה שקדם לאלבום הזה היה רמזים, הבלחות, הקדמות" (עמוד 163), כתבו קלדרון וזהבי במידה רבה של צדק. מדובר באלבום מופתי שהשורה הבאה מתוכו היא כנראה תמצית הישראליות כמאמר אמי:
"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית
יושב ערבי עם נרגילה,
אפילו אם זה מתחיל בסיביר
או בהוליווד עם "הבה נגילה"..." (עמוד 166).

הספר כאמור הוא מסמך מקיף עם ניתוח עמוק של האיש הענק הזה, יצירתו והמניעים והסיפורים שמאחוריה, שכתוב היטב, ותופס את הקורא כמעט כמו שיריו של נשוא הביוגרפיה. מומלץ מאוד.

ספר מצוין. לא אכביר מילים כמו רעיי לביקורות. כתוב מעולה, מעניין ביותר להכיר את מאיר אריאל היוצר החד פעמי, השונה ולהבין מהיכן זה בא. ניסים קלדרון עשה כאן עבודה מעולה ויסודית ובעיקר מעניינת ביותר תוך ניתוח שירים לאור אורח חייו. מומלץ מאוד מאוד.

למרות שהספר הוא די חדש, קיבלתי אותו בספריה די מהר. לדעתי חשוב לקרוא את הספר במיוחד למי שמרגיש את עצמו כישראלי או שמעריך שירה ואנשים שאיכפת להם, בימנו כבר לא נותרו רבים כאלה.

הייתי רוצה קצת להסתייג מהכותרת ביוגרפיה, זה אמור להיות ספר עיון? לדעתי נמצא באיזשהו מקום באמצע, של מה? לא משנה אם נהיה צמודים "לגיבור" שלנו, שהיה נאמן לעצמו ואיכשהו התפספס לו מה שרצה לעשות, כן הוא עשה ודי הרבה, אבל מבין הדפים ניכר שרצה לעשות הרבה יותר ובגדול. מתוך הכתוב אפשר להבין מדוע לא הצליח לו, לפחות מי שגדל כאן בתקופת חייו יכול להבין, וזאת מתוך "עבודת קודש" שערך ניסים קלדרון, הוא באמת ירד לעומק הוויתו, לעומק התקופה אליה נולד.

וידוי קטן, בזמנו לא הייתי מעורה בקריירה שלו ו/או ההיסטוריה הפרטית שלו. מידי פעם שמעתי את שיריו ברדיו והם נקלטו לי יפה באוזן, אהבתי את מה ששמעתי לאורך כל תקופת חייו, אבל היו שירים שלא שמעתי אותם, גם לא את ירושלים של ברזל, שבאותה תקופה הייתי בצבא, ממש חור בהשכלה!! השיר הוא מקסים ומעביר את התקופה הקשה ומהצמררת שעברו חלק מן החיילים. והשיר לדעתי אפילו יותר טוב מירושלים של זהב שלמעשה הפך למיתוס החל מלידתו.. נורא מצחיק כל "הסכסוך בשימוש במנגינה, הרי גם נעמי שמר גנבה את המנגינה ואפילו ללא רשות, לא פלא שהגיעו לסידור בינהם, הרי היא ידעה מהיכן באה המנגינה...

אהבתי מאד את החלק בו מביא את ההיסטוריה של במשפחה, הקליטה בקיבוץ, תאור הדמויות מסביב ושל מאיר אריאל בפרט. בזמנו אני חושבת שהתבלבלתי בין מאיר הר ציון למאיר אריאל, טבעי שבאיזה מקום זה הסתדר, אבל הספר חשף את כל הפרטים שלא היו ידועים לי והשלימו תמונה של תקופת חיים, מכל מקום שווה קריאה.

לדעתי הספר היה יכול להיות הרבה יותר טוב אילו היה נכתב כרומן, ייתכן שתרצה הייתה יכולה לעשות זאת הרבה יותר טוב, ואולי עוד יקרה...

גם את העניין שהיה תמוה עבורי על נסיבות מותו הצליח להבהיר קלדרון, אם כי אולי לא עד הסוף, אבל זה מספיק מידע עבור הקורא, הרי כולנו מתים בסוף, מה זה משנה ממה, אז תכנסי כבר לאוטו, וניסע, אפשר לכתוב זאת גם בהטייה גברית.

תודה, תודה, לניסים קלדרון עבודה יפה למרות שדעתי לא עובר את הסוגה של ביוגרפיה...