“"השירים היו קיימים כמו כוחות שרוצים לצאת. אם אתה מכניס אותם בחזרה, הם, בכוח שלהם, יעשו לך משהו. פחדתי שאשתגע. שהכוחות האלה יצרו ביאושים ותסכול שאין לו פורקן." -עמ' 153- ניסיתי לכתוב כמה וכמה ביקורות על הביוגרפיה הזאת, למלא אותה בסיפורים וחויות וקטעים וציטוטים, אבל כל פעם כתבתי על דברים שלא רציתי לדבר עליהם ושלא רציתי להתעסק בהם, התבלבלתי והתפזרתי, והתבאסתי. ואולי יש בכך משהו מתבקש, להתבלבל ולהתפזר ולמצוא את עצמך מהרהרת בעקבות סיפורו ומילותיו של מאיר אריאל, שהפיזור המחשבתי שלו הוא הקסם שביצירתו. פרופסור ניסים קלדרון, שלא היתי מיודעת אליו עד כה, עשה כאן עבודה מקיפה ומקצועית (גם אם גילה את דעתו האישית לא פעם ולא פעמיים, שאישית אני לא הרגשתי בכך צורך) והביא את סיפור חייו של מאיר אריאל זכרונו לברכה כרוך ב-345 עמודים. בין שהוא כותב על דברים שקשורים במאיר במישרין (הקלטות האלבומים והופעות, חתונה (או שתיים!) וילדים) ובין שבעקיפין (הקמת משמרות ומלחמות ישראל), מצאתי את עצמי מרותקת, כי הסיפור של מאיר הוא סיפור ישראלי מאד, שלא יכלתי שלא להזדהות ולהרגיש חלק, ומאיר הוא עצמו יוצר ישראלי מאד, שברגישותו הרבה הושפע מהסיטואציות המורכבות בארצנו הקטנטונת ונתן דרור לתחושות האלו בלא מעט משיריו. הרגעים בהם הכי נהניתי בספר היו כשפרופ' קלדרון לקח צעד אל אחורי הבמה והעביר את המיקרופון למאיר אריאל, שמצוטט בריאיונות רבים ובמכתבים, ואנו קוראים את דעותיו ונחשפים אל אופן ההתבטאות היחודי שלו. הוא מדבר כל כך יפה, כל כך צבעוני, אומר משהו אחד וברגע הבא הופך אותו על פיו. אמביוולנטיות מושלמת. ההנאה שלי ברגעים האלה גרמה לי לתהות האם בחרתי את הספר הנכון, ואולי עדיף היה שאגש ישר לכתביו של מאיר עצמו (ספר הפרוזה "ד"ר התחכמות", ההספדים הרבים שכתב) ללא חציצה וסינון. מאמינה שזה יקרה בהמשך :) גם היחס אל השירים נהדר. כמה משיריו המוכרים זוכים כאן לניתוחים מילוליים ומוזיקליים מפורטים ומושקעים. גם אם לא הסכמתי עם הפירושים לטקסטים בחלק מהמקרים, ("מדרש יונתי" ו"שדות גולדברג", למשל) ניכרת ההשקעה והאהבה לשירים, ומצאתי את עצמי מחיכת מאוזן לאוזן כשהפירוש היה כל כך מדויק וכל כך הולם את מאיר. כי מאיר הוא-הוא היצירה שלו, לגמרי, ואין לי את היכולת לעשות הפרדה כאן בין האמן ליצירתו. (זה אפשרי בכלל?) אין שום מחיצה. כמו בציטוט שהבאתי למעלה, השירים היו בו-בתוכו, חלק מנפשו שהתחנן לצאת אל העולם. אפשר עוד לספר רבות על מאיר, על החיוך המזמין והעיניים היפות, שמאחוריהן הסתתרו קדרות ודיכאון שתקף אותו לא מעט במהלך שנותיו. על הגחמות שלו כלפי תרצה אשתו וילדיו שירז, שחר ואהוד, אבל גם על האהבה הגדולה שהיתה לו כלפיהם וגם על החברויות המדהימות שהיוו חלק חשוב בחייו. על הפתיחות הרבה שלו, אולי מדי לפעמים. אבל בסופו של דבר יצאתי מהספר הזה עם המסקנה שהיתה לי עוד לפני שקראתי אותו: מאיר היה בן-אדם. על כל המשתמע מכך. ולכן אני כל כך אוהבת אותו, גם אם אני לא מסכימה עם דברים רבים שעשה או אמר. הוא היה בן-אדם בכל מישוריו, הוא היה אותנטי, ומבולבל ומפוזר, וחכם ומחוכם ומתוחכם, ובו בזמן תמים כמו שה. הוא היה נהדר. וצר לי על שנתו האחרונה שהיתה קשה מאד, על טעויותיו, ועל מותו, שאולי היה בו איזה חלק שרצה בזה כבר, אבל הצער על עזיבתו בטרם עת אצל אלה שאוהבים אותו קיים ונוכח. מאיר אריאל הוא היוצר האהוב עלי כבר מעל ארבע שנים בזכות תכנית לילה ברדיו ששודרה ביום השנה ה-18 למותו, שם דיברו מיקי קם ויהודה עדר באינטימיות חמימה על מאיר שלהם, ובזכות אמא שלי שפתאום התלהבה וסיפרה לי והוסיפה על דבריהם. מאז היא המשיכה להכיר לי שירים שלו, וגם אני ממשיכה לגלות אותו בעצמי וזה אף פעם לא נמאס. הקול שלו כל כך... יחודי, משמעותי, שונה במוזיקה הישראלית, שום מילה לא קולעת באמת לקסם שהיה לו. והאנושיות הפשוטה שלו היא משהו שחסר כאן היום. לא פעם אני תוהה: מה מאיר היה אומר על המצב הזה והזה? מה הוא היה חושב? והאם הגיוני להתגעגע לאדם שמעולם לא הכרת? (כנראה שלא. אבל מה הקשר בין היגיון לגעגוע?) לסיכום: בסופו של דבר, זו ביוגרפיה. לי קשה עם ביוגרפיות, ולמרות שמאיר נותן לזה אוירה אחרת, נונשלנטית ומרושלת, ולמרות שהדיבור על המוזיקה והמילים של מאיר היה מרתק ונפלא עבורי, עדין הקריאה היתה לי קצת קשה כי ביוגרפיות זה לא בשבילי. אבל מאיר, זה כן. ועכשיו אנשום לרווחה ואחזור אל ספרי העלילה האהובים עלי. ~ טוב, לא נסיים עם שיר? חשבתי שאני יודעת איזה שיר אני רוצה לשים כאן, אבל אז נזכרתי בשיר לא שגרתי שגיליתי בזכות הספר: Carry on mister Dylan, שככל הנראה מאיר כתב אותו בזמן שבוב דילן אושפז והיה בסכנת חיים. "בוב דילן הישראלי" כולם קוראים למאיר, ורק אני נבוכה מול המשפט הזה כי בוב דילן ואני אפילו לא ברמה של שלום שלום. אבל אין ספק שמאיר הושפע רבות מדילן (גם מנתן אלתרמן המופלא, אם כבר מדברים), ודאג לו באמת ובתמים. כך נולד שיר יפהפה, באנגלית אמנם, שחיפוש שלו ביוטיוב הניב חידוש די חדש שמבצע אהוד בנו הצעיר של מאיר. בפזמון שומעים את מאיר היטב ובבתים את אהוד. אז זה לא בדיוק שיר מאיר אריאלי קלאסי ואולי העיבוד והסאונד נשמעים טוב-מדי, אבל השיר הזה מרגש מאד בעיני, ובמיוחד המילים: I love you for what you are and for what you are not. אז מאיר, אני אוהבת אותך על מה שאתה וגם על מה שאתה לא. (מחילה על הקיטשיות;) יהי זכרו של אהוב הלב הזה ברוך ♥️ https://youtu.be/TMqUiwww8r4”

“גילוי נאות #1: למאיר אריאל ולמכלול יצירתו נתוודעתי באמצע-שלהי שנות השמונים, בביתם של חברים של הוריי, שבנם הבכור היה 'מורעל' ברמות שלא חשבתי עד אז שקיימות בארץ ביחס ליוצר ישראלי-מקומי; הסתפר כמוהו, ציטט משיריו באוטומט ובחדרו התנהלה תחרות מרה ומתמדת בין מספר הפוסטרים עם דמותו של אריאל לבין מספרם של אלה ועליהם צדודיתה המלבבת של... ברוק שילדס (לפחות זו האחרונה הייתה בחירה מתבקשת בזמנו, לא כך?!). בעיקר בזכותו הוצאתי מעט את ראשי מישבני והפנמתי אט-אט שמוסיקה ישראלית עכשיווית (אייטיז, אייטיז) יכולה להיות לא פחות איכותית, מענגת וכן - גם פופולארית, ממייקל ג'קסון, קווין או ג'ורג' מייקל אפרופו. בטיעון זה שוכנעתי גם לקבל, להשלים ולהכיר בגדולתו של האלבום "על פני האדמה" של שלום חנוך, למרות שביקשתי שיקנו לי את "טרילר" של יו נואו הו. אין חרטות. גילוי נאות #2: ניסים קלדרון הוא מיתולוגיה מהלכת בבאר שבע. מפעלו רב-השנים "שני במוזיאון", שמביא לחצר מוזיאון הנגב לאומנות בכל ערב יום שני לאורך רוב החודשים מאי-יוני בכל שנה, מוסיקאי ישראלי אחר שמספר על חייו ועל יצירתו ושר את שיריו בהנחיית שאלות מכוונות של קלדרון - הוא מוסד של ממש בבירת הנגב ומושך אליו בערבים מסויימים קהל של אלפים. הייתי אומר שבמידה מסויימת המפעל הנ"ל מהווה עבור כמה ממכריי חותמת מעט מגוחכת להיותם "צרכני תרבות" בעיני עצמם (רוצה לומר שהם לא עושים הרבה יותר מלהגיע למפגשים הללו 7-8 ערבים חד שבועיים בכל קיץ), אבל לא קמתי היום עם מצב רוח להשתחצן, אפילו שמראשית חיי כבוגר-עצמאי (גיל 18?), מלווה אותי בבחירותיי בחיי משפט המחץ של אבי, שאמר לי עוד בהיותי דרדק בן 8, שגם בתקופות קשות יותר בחיים מבחינת תעסוקה/הכנסה - צריך שיהיו כמה זוזים פנויים לתרבות, כלומר לנפש (סביר יותר שהוא השתמש במונח פראנקים, אבל שויין); וכך בדיוק אני חי ומנחיל הלאה, לדורות הבאים (שני בניי), אפילו שיש מצב שבגדול, האנושות נמצאת ברגרסייה מבהילה בכל הקשור בצרכנות של תרבות, ע"ע ממוצע גיל הקהל בתיאטראות, אופרות, מוזיאונים ושאר היכלי תרבות למיניהם. כתבתי כבר בעבר שבערבי האנדלוסית (האישה ואני מנויים כבר כמה שנים), בטוחים הצופים מסביבנו שהתייצבנו לקונצרט כשני כתבים-צעירים (!) וזבי חוטם לערוך איזה מחקר אנתרופולוגי או משהו. באסה. ואחרי כל אלה, ביוגראפיה על חייו ויצירתו של מאיר אריאל מאת פרופ' ניסים קלדרון? אני מסודר! נוצר לא מזמן איזה מיני-באז סביב הספר הזה, הוקדשו לו כמה כתבות בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה וכמובן -איך לא- פוש לא מבוטל מ"אשתו של", תרצה הבלתי נלאית, אחת שלא ניתן שלא להעריך את פועלה להנצחת זכרו של בעלה, אפילו שהיא עצמה הודתה כבר בעבר, שחייה לצדו היו רחוקים מלהיות פיקניק ושהיא נאלצה שנים לספוג את גחמותיו, את מצבי רוחו וגם את נטייתו המוכרת להיות חסר מנוחה שלא לומר חסר אחריות, כמו בתקופה שהחליט לנטוש אותה ואת שלושת ילדיהם בקיבוץ, 'לטובת' חיי בוהמה אקה יצירה בתל אביב. כל הגאונים אקצנטריים? ישמצב. הספר "ארול אחד" הוא פשוט ספר מרתק. תוצר של עשרות ראיונות ארוכים ומעמיקים שערך פרופ' קלדרון עם משפחתו, מכריו ומוקיריו של אריאל וגם של ראיונות שהעניק אריאל בעצמו במשך חייו וששופכים אור גדול על נבכי נפשו לאורך שנותיו כיוצר, כמו ניסיונו להתנער מכינוי-דימוי "הצנחן המזמר", העימות עם נעמי שמר סביב סוגיית הזכויות על הלחן של "ירושלים של זהב" ונימוקי קבלתו בציבור של השיר "ילדתי שלי" כקונטרה לשירה של לאה גולדברג - "את תלכי בשדה". מעשיר ידע בצורה בלתי רגילה, לא רק ביחס לאריאל ויצירתו כאמור, אלא גם ביחס למרחב הפעילות הרלוונטית הקרוב והרחוק, מה נחשב כ'מוסיקה פופולארית' בישראל בכל עשור נתון, מהי עמדת 'הנוער' לאירועים בארץ לאורך השנים וכמובן - השפעתו העמוקה של בוב דילן על מאיר אריאל, גם בחיבור טקסטים מתוחכמים ללחנים לכאורה פשוטים וגם בסגנון ההגשה המינימליסטי שכאילו דורש מהמאזין לעשות האחד מהשניים: להקשיב או להשליך... והעברית, הו העברית! מאיר אריאל לא צריך אותי לאשר את מה שכבר הצליח להוכיח מזמן מעבר לכל ספק, שיש דבר כזה "משורר-פיזמונאי", ששפה עשירה ותקנית אינה מהווה בשום אופן מכשול לפופולאריות ושגם קהל פוטנציאלי יכול לפעמים להתאמץ, מה יש?... עידן ה"תקצר לי" זה הזמן שלנו, לא העשורים האחרונים של המאה ה-20. ואגב: יש לי בסליק סודי בבית את הספר "חרוז לכל עט", אוצר אמיתי שמסייע לי כבר שנים 'לצאת תותח' עם ברכות יומולדת לקרובי משפחה וחברים, ואני חושד כבר עידנים שהשם 'איתן אבניאון' אינו אלא שם עטו של מאיר אריאל. שווה בירור...:) קצת חסר לי בספר איזשהו 'סיכום יצירה' כרונולוגי בנוסף ליצירות אלמותיות השזורות בו ושבאות לייצג תקופות בחייו של אריאל. אבל אני מניח שהדבר נבע אולי מנטייתו הפדגוגית של פרופ' קלדרון ושעל פיה הוא משאיר לנו -הקוראים המרותקים- גם טיפה שיעורי בית לאח"כ או לתוך כדי. אלא שבת'אכלס אין להם מה לדאוג - לא לקלדרון ולא לאריאל: לא נראה לי שמישהו יקרא את הספר בלי התקליטייה הרלוונטית לצד המיטה... ספר-תקליט מהדורת המבוגרים - רק בלי התקליט. במשפט אחד תמציתי: הדרך הנכונה ללמד הסטוריה של ישראל בעידן המודרני. נניח מ-67 ואילך. לתשומת לב משרד החינוך וקברניטי המקצוע האמור.”

“סיימתי את קריאת הספר והרגשתי שונה מסיום של ביוגרפיות אחרות, מעורב מחד , ו "מוכוון" מאידך. הקריאה היתה חוויה, ישבתי צמוד לאזניות וליו טיוב, וכל שיר שהוזכר שמעתי מיד. היות והמילים הן עיקר החוויה אצל מאיר אריאל, פתחתי חלון נוסף למילים ועקבתי במקביל על העיבוד של השירים, על ידי חבריו ואוהביו של מאיר: אלונה טוראל, שלום חנוך ועוד ועוד. והייתה בי בסוף חמצמצות מסוימת שעל פשרה נדבר בסוף . נתחיל במאיר אריאל. זהו אדם מיוחד שגדל בקיבוץ משמרות, בסביבה עוטפת ומקבלת אנשים "חורגים", מין אליפלט בשירו של אלתרמן:"אם גוזלים מידיו צעצוע, הוא נשאר מבולבל ומחייך ..". מאיר אריאל גם אהב והתמסר לקיבוץ ונתן לו את יכולותיו. המפליא , שגם בשירות הצבאי, התקבלה "חריגותו" בהבנה, אם זה שחבריו לאוהל סידרו לו את הציוד לפני מסדר, או רס"ר שמחזיר לו כומתה ש"שכח " במגורי הבנות במבט נוזף וחצי מחייך. למאיר היו תכונות נדירות של מקבל את הסביבה והקיים, לא נלחם בה. ויכולת זאת הפכה אותו ל"מקובל" אצל גברים ו.. כמובן נשים. זה לא עשה את החיים שלו קלים יותר, היו בהם הרבה משברים, אבל הפתיחות הזאת , לא מעמדה שיפוטית, הפכה אותו ליוצר מיוחד, קשוב לסביבה החיצונית ובעיקר לפנימיותו. ואולי זהו סוד ותוכן יצירותיו, לא קוצנזואלי, מחד, מגיש, אבל לא מבקש כבוד ויקר תמורת זה. ואם נכשל במשהו הוא מנסה שוב. לא בגלל שהוא בטוח שמה שהוא יוצר מחייב את כולם לסגוד לו, אלא, זה כורח פנימי שלו. מה שכתבתי עד עתה , הוא סיכום רשמים מקריאה של הספר ושמיעה של יצירותיו. נסים קלדרון כותב באמפתיה כמעט מתמסרת. אפילו חרדה קצת. הדוגמה הבולטת היא, ההתייחסות שלו לשירו של אריאל "ירושלים של ברזל". השיר "ממשיך " את "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, ומצביע על המחיר של כיבוש העיר :" ובאה אימא אחר אימא בקהל השכולות". בשמיעה שלי עתה , זיהיתי כי מאיר אריאל מזדהה עם השייכות שלנו לירושלים. אבל קלדרון, אינו מקבל את ההוויה של מאיר ברגע המלחמה ולאחריה. מיד הוא מוסיף את ביקורתו כי " כיכר העיר לא היתה ריקה , והערבים ירדו לים המלח בדרך יריחו". לא היו בקלדרון , אורך הרוח והקבלה , והאיפוק, כפי שהיו למאיר אריאל. מה עוד שהביקורת שלו על חלק מהנושאים בוטאה אחר כך. כשבאים לכתוב ביוגרפיה של יוצר, חייבת להתקבל תמונה סדורה של יצירותיו, וזה אין בספר. קטעי יצירות מוצגים לצורך תיאור שלב בחייו של מאיר אריאל. בחרתי לשמוע אלבום שלם של יצירתו, שייצג הלך רוח ותקופה בחייו, ורק כך הבנתי לעומק את הדברים שקלדרון כותב. איני מתייחס לניסיונות לגונן על מאיר אריאל בנושא התבטאותו על להטבי"ם. אין ספק זהו ספר חשוב וראוי לקריאה. חבל כי הכותב, לא שמר על ריחוק מסוים , כדי לתת חוזק לביוגרפיה וליצירות. ממליץ לקרוא אותו עם שמיעה צמודה של יצירותיו של מאיר אריאל.”

“כמה עצוב שמאיר אריאל בחייו לא זכה לשמינית ההכרה שלה זכה לאחר מותו . זה רק מעיד כמה החברה הישראלית צבועה ומזויפת מדי שנה נערך לו ערב מחווה מפוצץ מקהל ואמנים שצמאים להשתתף בו ומשתפכים כמה גדלו עליו אהבו אותו ועוד לא מאמין להם הפרסום שזכה בו לאחר מותו מעיד כמה אנו זקוקים למשהו אותנטי ואמיתי זה בא לידי ביטוי בכל תחום אופנה ,בישול תרבות קולנוע ספרות ועוד מה שפעם היה סטנדרט הפך בעידן הפלסטיק הנוכחי למצרך נדיר וכך גם שירתו של מאיר ,סיגננו, בוטותו וכל המשתמע מהופעתו ובמיוחד המוזיקה המינימליסטית שלו . הביוגרפיה עוקבת אחרי ילדתו בחרותו שירותו הצבאי ואבהותו וכן אחר הקריירה המוזיקלית שלו שאיך לומר דשדשה ברובה . מאיר היה איש של ניגודים רב תהפוכות ומלא לבטים למרות שהיו כמה מישורים שבהם דבק והתמיד . לא היה הוא בן זוג נאמן לאשתו ואמירותיו בכלל ולא רק בנוגע להומואים זכו לשלל קיתונות כמו כן התקרבותו לדת . מעניין שהכל נשכח ונסלח וכיום הוא דווקא מייצגם של החילונים לכאורה אלה שמתגעגעים לארץ ישראל הנושנה לא בטוח שאם מאיר היה עדיין חי היה רואה עצמו נביא ומייצגם של אלה המתהדרים כיום בנוצותיו . ממליץ לקרוא את הספר היורד לפרטי פרטים ומצליב מקורות מידע עוסק ביצירה המוזיקלית והלירית וחושף באמת הרבה פנינים שלא היו ידועים לציבור . כדאי מאוד לשלב הקריאה בהאזנה למוזיקה שעליה הוא עצמו גדל ועל תקליטיו שהתפתחו למסגרת יצירה מושלמת ומלאה ובטוח שהייתה ממשיכה להתפתח אילו לא היה נפטר . כך או כך הנר שלך עדיין מאיר”

“"השירים היו קיימים כמו כוחות שרוצים לצאת. אם אתה מכניס אותם בחזרה, הם, בכוח שלהם, יעשו לך משהו. פחדתי שאשתגע. שהכוחות האלה יצרו ביאושים ותסכול שאין לו פורקן." -עמ' 153- ניסיתי לכתוב כמה וכמה ביקורות על הביוגרפיה הזאת, למלא אותה בסיפורים וחויות וקטעים וציטוטים, אבל כל פעם כתבתי על דברים שלא רציתי לדבר עליהם ושלא רציתי להתעסק בהם, התבלבלתי והתפזרתי, והתבאסתי. ואולי יש בכך משהו מתבקש, להתבלבל ולהתפזר ולמצוא את עצמך מהרהרת בעקבות סיפורו ומילותיו של מאיר אריאל, שהפיזור המחשבתי שלו הוא הקסם שביצירתו. פרופסור ניסים קלדרון, שלא היתי מיודעת אליו עד כה, עשה כאן עבודה מקיפה ומקצועית (גם אם גילה את דעתו האישית לא פעם ולא פעמיים, שאישית אני לא הרגשתי בכך צורך) והביא את סיפור חייו של מאיר אריאל זכרונו לברכה כרוך ב-345 עמודים. בין שהוא כותב על דברים שקשורים במאיר במישרין (הקלטות האלבומים והופעות, חתונה (או שתיים!) וילדים) ובין שבעקיפין (הקמת משמרות ומלחמות ישראל), מצאתי את עצמי מרותקת, כי הסיפור של מאיר הוא סיפור ישראלי מאד, שלא יכלתי שלא להזדהות ולהרגיש חלק, ומאיר הוא עצמו יוצר ישראלי מאד, שברגישותו הרבה הושפע מהסיטואציות המורכבות בארצנו הקטנטונת ונתן דרור לתחושות האלו בלא מעט משיריו. הרגעים בהם הכי נהניתי בספר היו כשפרופ' קלדרון לקח צעד אל אחורי הבמה והעביר את המיקרופון למאיר אריאל, שמצוטט בריאיונות רבים ובמכתבים, ואנו קוראים את דעותיו ונחשפים אל אופן ההתבטאות היחודי שלו. הוא מדבר כל כך יפה, כל כך צבעוני, אומר משהו אחד וברגע הבא הופך אותו על פיו. אמביוולנטיות מושלמת. ההנאה שלי ברגעים האלה גרמה לי לתהות האם בחרתי את הספר הנכון, ואולי עדיף היה שאגש ישר לכתביו של מאיר עצמו (ספר הפרוזה "ד"ר התחכמות", ההספדים הרבים שכתב) ללא חציצה וסינון. מאמינה שזה יקרה בהמשך :) גם היחס אל השירים נהדר. כמה משיריו המוכרים זוכים כאן לניתוחים מילוליים ומוזיקליים מפורטים ומושקעים. גם אם לא הסכמתי עם הפירושים לטקסטים בחלק מהמקרים, ("מדרש יונתי" ו"שדות גולדברג", למשל) ניכרת ההשקעה והאהבה לשירים, ומצאתי את עצמי מחיכת מאוזן לאוזן כשהפירוש היה כל כך מדויק וכל כך הולם את מאיר. כי מאיר הוא-הוא היצירה שלו, לגמרי, ואין לי את היכולת לעשות הפרדה כאן בין האמן ליצירתו. (זה אפשרי בכלל?) אין שום מחיצה. כמו בציטוט שהבאתי למעלה, השירים היו בו-בתוכו, חלק מנפשו שהתחנן לצאת אל העולם. אפשר עוד לספר רבות על מאיר, על החיוך המזמין והעיניים היפות, שמאחוריהן הסתתרו קדרות ודיכאון שתקף אותו לא מעט במהלך שנותיו. על הגחמות שלו כלפי תרצה אשתו וילדיו שירז, שחר ואהוד, אבל גם על האהבה הגדולה שהיתה לו כלפיהם וגם על החברויות המדהימות שהיוו חלק חשוב בחייו. על הפתיחות הרבה שלו, אולי מדי לפעמים. אבל בסופו של דבר יצאתי מהספר הזה עם המסקנה שהיתה לי עוד לפני שקראתי אותו: מאיר היה בן-אדם. על כל המשתמע מכך. ולכן אני כל כך אוהבת אותו, גם אם אני לא מסכימה עם דברים רבים שעשה או אמר. הוא היה בן-אדם בכל מישוריו, הוא היה אותנטי, ומבולבל ומפוזר, וחכם ומחוכם ומתוחכם, ובו בזמן תמים כמו שה. הוא היה נהדר. וצר לי על שנתו האחרונה שהיתה קשה מאד, על טעויותיו, ועל מותו, שאולי היה בו איזה חלק שרצה בזה כבר, אבל הצער על עזיבתו בטרם עת אצל אלה שאוהבים אותו קיים ונוכח. מאיר אריאל הוא היוצר האהוב עלי כבר מעל ארבע שנים בזכות תכנית לילה ברדיו ששודרה ביום השנה ה-18 למותו, שם דיברו מיקי קם ויהודה עדר באינטימיות חמימה על מאיר שלהם, ובזכות אמא שלי שפתאום התלהבה וסיפרה לי והוסיפה על דבריהם. מאז היא המשיכה להכיר לי שירים שלו, וגם אני ממשיכה לגלות אותו בעצמי וזה אף פעם לא נמאס. הקול שלו כל כך... יחודי, משמעותי, שונה במוזיקה הישראלית, שום מילה לא קולעת באמת לקסם שהיה לו. והאנושיות הפשוטה שלו היא משהו שחסר כאן היום. לא פעם אני תוהה: מה מאיר היה אומר על המצב הזה והזה? מה הוא היה חושב? והאם הגיוני להתגעגע לאדם שמעולם לא הכרת? (כנראה שלא. אבל מה הקשר בין היגיון לגעגוע?) לסיכום: בסופו של דבר, זו ביוגרפיה. לי קשה עם ביוגרפיות, ולמרות שמאיר נותן לזה אוירה אחרת, נונשלנטית ומרושלת, ולמרות שהדיבור על המוזיקה והמילים של מאיר היה מרתק ונפלא עבורי, עדין הקריאה היתה לי קצת קשה כי ביוגרפיות זה לא בשבילי. אבל מאיר, זה כן. ועכשיו אנשום לרווחה ואחזור אל ספרי העלילה האהובים עלי. ~ טוב, לא נסיים עם שיר? חשבתי שאני יודעת איזה שיר אני רוצה לשים כאן, אבל אז נזכרתי בשיר לא שגרתי שגיליתי בזכות הספר: Carry on mister Dylan, שככל הנראה מאיר כתב אותו בזמן שבוב דילן אושפז והיה בסכנת חיים. "בוב דילן הישראלי" כולם קוראים למאיר, ורק אני נבוכה מול המשפט הזה כי בוב דילן ואני אפילו לא ברמה של שלום שלום. אבל אין ספק שמאיר הושפע רבות מדילן (גם מנתן אלתרמן המופלא, אם כבר מדברים), ודאג לו באמת ובתמים. כך נולד שיר יפהפה, באנגלית אמנם, שחיפוש שלו ביוטיוב הניב חידוש די חדש שמבצע אהוד בנו הצעיר של מאיר. בפזמון שומעים את מאיר היטב ובבתים את אהוד. אז זה לא בדיוק שיר מאיר אריאלי קלאסי ואולי העיבוד והסאונד נשמעים טוב-מדי, אבל השיר הזה מרגש מאד בעיני, ובמיוחד המילים: I love you for what you are and for what you are not. אז מאיר, אני אוהבת אותך על מה שאתה וגם על מה שאתה לא. (מחילה על הקיטשיות;) יהי זכרו של אהוב הלב הזה ברוך ♥️ https://youtu.be/TMqUiwww8r4”

“גילוי נאות #1: למאיר אריאל ולמכלול יצירתו נתוודעתי באמצע-שלהי שנות השמונים, בביתם של חברים של הוריי, שבנם הבכור היה 'מורעל' ברמות שלא חשבתי עד אז שקיימות בארץ ביחס ליוצר ישראלי-מקומי; הסתפר כמוהו, ציטט משיריו באוטומט ובחדרו התנהלה תחרות מרה ומתמדת בין מספר הפוסטרים עם דמותו של אריאל לבין מספרם של אלה ועליהם צדודיתה המלבבת של... ברוק שילדס (לפחות זו האחרונה הייתה בחירה מתבקשת בזמנו, לא כך?!). בעיקר בזכותו הוצאתי מעט את ראשי מישבני והפנמתי אט-אט שמוסיקה ישראלית עכשיווית (אייטיז, אייטיז) יכולה להיות לא פחות איכותית, מענגת וכן - גם פופולארית, ממייקל ג'קסון, קווין או ג'ורג' מייקל אפרופו. בטיעון זה שוכנעתי גם לקבל, להשלים ולהכיר בגדולתו של האלבום "על פני האדמה" של שלום חנוך, למרות שביקשתי שיקנו לי את "טרילר" של יו נואו הו. אין חרטות. גילוי נאות #2: ניסים קלדרון הוא מיתולוגיה מהלכת בבאר שבע. מפעלו רב-השנים "שני במוזיאון", שמביא לחצר מוזיאון הנגב לאומנות בכל ערב יום שני לאורך רוב החודשים מאי-יוני בכל שנה, מוסיקאי ישראלי אחר שמספר על חייו ועל יצירתו ושר את שיריו בהנחיית שאלות מכוונות של קלדרון - הוא מוסד של ממש בבירת הנגב ומושך אליו בערבים מסויימים קהל של אלפים. הייתי אומר שבמידה מסויימת המפעל הנ"ל מהווה עבור כמה ממכריי חותמת מעט מגוחכת להיותם "צרכני תרבות" בעיני עצמם (רוצה לומר שהם לא עושים הרבה יותר מלהגיע למפגשים הללו 7-8 ערבים חד שבועיים בכל קיץ), אבל לא קמתי היום עם מצב רוח להשתחצן, אפילו שמראשית חיי כבוגר-עצמאי (גיל 18?), מלווה אותי בבחירותיי בחיי משפט המחץ של אבי, שאמר לי עוד בהיותי דרדק בן 8, שגם בתקופות קשות יותר בחיים מבחינת תעסוקה/הכנסה - צריך שיהיו כמה זוזים פנויים לתרבות, כלומר לנפש (סביר יותר שהוא השתמש במונח פראנקים, אבל שויין); וכך בדיוק אני חי ומנחיל הלאה, לדורות הבאים (שני בניי), אפילו שיש מצב שבגדול, האנושות נמצאת ברגרסייה מבהילה בכל הקשור בצרכנות של תרבות, ע"ע ממוצע גיל הקהל בתיאטראות, אופרות, מוזיאונים ושאר היכלי תרבות למיניהם. כתבתי כבר בעבר שבערבי האנדלוסית (האישה ואני מנויים כבר כמה שנים), בטוחים הצופים מסביבנו שהתייצבנו לקונצרט כשני כתבים-צעירים (!) וזבי חוטם לערוך איזה מחקר אנתרופולוגי או משהו. באסה. ואחרי כל אלה, ביוגראפיה על חייו ויצירתו של מאיר אריאל מאת פרופ' ניסים קלדרון? אני מסודר! נוצר לא מזמן איזה מיני-באז סביב הספר הזה, הוקדשו לו כמה כתבות בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה וכמובן -איך לא- פוש לא מבוטל מ"אשתו של", תרצה הבלתי נלאית, אחת שלא ניתן שלא להעריך את פועלה להנצחת זכרו של בעלה, אפילו שהיא עצמה הודתה כבר בעבר, שחייה לצדו היו רחוקים מלהיות פיקניק ושהיא נאלצה שנים לספוג את גחמותיו, את מצבי רוחו וגם את נטייתו המוכרת להיות חסר מנוחה שלא לומר חסר אחריות, כמו בתקופה שהחליט לנטוש אותה ואת שלושת ילדיהם בקיבוץ, 'לטובת' חיי בוהמה אקה יצירה בתל אביב. כל הגאונים אקצנטריים? ישמצב. הספר "ארול אחד" הוא פשוט ספר מרתק. תוצר של עשרות ראיונות ארוכים ומעמיקים שערך פרופ' קלדרון עם משפחתו, מכריו ומוקיריו של אריאל וגם של ראיונות שהעניק אריאל בעצמו במשך חייו וששופכים אור גדול על נבכי נפשו לאורך שנותיו כיוצר, כמו ניסיונו להתנער מכינוי-דימוי "הצנחן המזמר", העימות עם נעמי שמר סביב סוגיית הזכויות על הלחן של "ירושלים של זהב" ונימוקי קבלתו בציבור של השיר "ילדתי שלי" כקונטרה לשירה של לאה גולדברג - "את תלכי בשדה". מעשיר ידע בצורה בלתי רגילה, לא רק ביחס לאריאל ויצירתו כאמור, אלא גם ביחס למרחב הפעילות הרלוונטית הקרוב והרחוק, מה נחשב כ'מוסיקה פופולארית' בישראל בכל עשור נתון, מהי עמדת 'הנוער' לאירועים בארץ לאורך השנים וכמובן - השפעתו העמוקה של בוב דילן על מאיר אריאל, גם בחיבור טקסטים מתוחכמים ללחנים לכאורה פשוטים וגם בסגנון ההגשה המינימליסטי שכאילו דורש מהמאזין לעשות האחד מהשניים: להקשיב או להשליך... והעברית, הו העברית! מאיר אריאל לא צריך אותי לאשר את מה שכבר הצליח להוכיח מזמן מעבר לכל ספק, שיש דבר כזה "משורר-פיזמונאי", ששפה עשירה ותקנית אינה מהווה בשום אופן מכשול לפופולאריות ושגם קהל פוטנציאלי יכול לפעמים להתאמץ, מה יש?... עידן ה"תקצר לי" זה הזמן שלנו, לא העשורים האחרונים של המאה ה-20. ואגב: יש לי בסליק סודי בבית את הספר "חרוז לכל עט", אוצר אמיתי שמסייע לי כבר שנים 'לצאת תותח' עם ברכות יומולדת לקרובי משפחה וחברים, ואני חושד כבר עידנים שהשם 'איתן אבניאון' אינו אלא שם עטו של מאיר אריאל. שווה בירור...:) קצת חסר לי בספר איזשהו 'סיכום יצירה' כרונולוגי בנוסף ליצירות אלמותיות השזורות בו ושבאות לייצג תקופות בחייו של אריאל. אבל אני מניח שהדבר נבע אולי מנטייתו הפדגוגית של פרופ' קלדרון ושעל פיה הוא משאיר לנו -הקוראים המרותקים- גם טיפה שיעורי בית לאח"כ או לתוך כדי. אלא שבת'אכלס אין להם מה לדאוג - לא לקלדרון ולא לאריאל: לא נראה לי שמישהו יקרא את הספר בלי התקליטייה הרלוונטית לצד המיטה... ספר-תקליט מהדורת המבוגרים - רק בלי התקליט. במשפט אחד תמציתי: הדרך הנכונה ללמד הסטוריה של ישראל בעידן המודרני. נניח מ-67 ואילך. לתשומת לב משרד החינוך וקברניטי המקצוע האמור.”

“סיימתי את קריאת הספר והרגשתי שונה מסיום של ביוגרפיות אחרות, מעורב מחד , ו "מוכוון" מאידך. הקריאה היתה חוויה, ישבתי צמוד לאזניות וליו טיוב, וכל שיר שהוזכר שמעתי מיד. היות והמילים הן עיקר החוויה אצל מאיר אריאל, פתחתי חלון נוסף למילים ועקבתי במקביל על העיבוד של השירים, על ידי חבריו ואוהביו של מאיר: אלונה טוראל, שלום חנוך ועוד ועוד. והייתה בי בסוף חמצמצות מסוימת שעל פשרה נדבר בסוף . נתחיל במאיר אריאל. זהו אדם מיוחד שגדל בקיבוץ משמרות, בסביבה עוטפת ומקבלת אנשים "חורגים", מין אליפלט בשירו של אלתרמן:"אם גוזלים מידיו צעצוע, הוא נשאר מבולבל ומחייך ..". מאיר אריאל גם אהב והתמסר לקיבוץ ונתן לו את יכולותיו. המפליא , שגם בשירות הצבאי, התקבלה "חריגותו" בהבנה, אם זה שחבריו לאוהל סידרו לו את הציוד לפני מסדר, או רס"ר שמחזיר לו כומתה ש"שכח " במגורי הבנות במבט נוזף וחצי מחייך. למאיר היו תכונות נדירות של מקבל את הסביבה והקיים, לא נלחם בה. ויכולת זאת הפכה אותו ל"מקובל" אצל גברים ו.. כמובן נשים. זה לא עשה את החיים שלו קלים יותר, היו בהם הרבה משברים, אבל הפתיחות הזאת , לא מעמדה שיפוטית, הפכה אותו ליוצר מיוחד, קשוב לסביבה החיצונית ובעיקר לפנימיותו. ואולי זהו סוד ותוכן יצירותיו, לא קוצנזואלי, מחד, מגיש, אבל לא מבקש כבוד ויקר תמורת זה. ואם נכשל במשהו הוא מנסה שוב. לא בגלל שהוא בטוח שמה שהוא יוצר מחייב את כולם לסגוד לו, אלא, זה כורח פנימי שלו. מה שכתבתי עד עתה , הוא סיכום רשמים מקריאה של הספר ושמיעה של יצירותיו. נסים קלדרון כותב באמפתיה כמעט מתמסרת. אפילו חרדה קצת. הדוגמה הבולטת היא, ההתייחסות שלו לשירו של אריאל "ירושלים של ברזל". השיר "ממשיך " את "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, ומצביע על המחיר של כיבוש העיר :" ובאה אימא אחר אימא בקהל השכולות". בשמיעה שלי עתה , זיהיתי כי מאיר אריאל מזדהה עם השייכות שלנו לירושלים. אבל קלדרון, אינו מקבל את ההוויה של מאיר ברגע המלחמה ולאחריה. מיד הוא מוסיף את ביקורתו כי " כיכר העיר לא היתה ריקה , והערבים ירדו לים המלח בדרך יריחו". לא היו בקלדרון , אורך הרוח והקבלה , והאיפוק, כפי שהיו למאיר אריאל. מה עוד שהביקורת שלו על חלק מהנושאים בוטאה אחר כך. כשבאים לכתוב ביוגרפיה של יוצר, חייבת להתקבל תמונה סדורה של יצירותיו, וזה אין בספר. קטעי יצירות מוצגים לצורך תיאור שלב בחייו של מאיר אריאל. בחרתי לשמוע אלבום שלם של יצירתו, שייצג הלך רוח ותקופה בחייו, ורק כך הבנתי לעומק את הדברים שקלדרון כותב. איני מתייחס לניסיונות לגונן על מאיר אריאל בנושא התבטאותו על להטבי"ם. אין ספק זהו ספר חשוב וראוי לקריאה. חבל כי הכותב, לא שמר על ריחוק מסוים , כדי לתת חוזק לביוגרפיה וליצירות. ממליץ לקרוא אותו עם שמיעה צמודה של יצירותיו של מאיר אריאל.”

“כמה עצוב שמאיר אריאל בחייו לא זכה לשמינית ההכרה שלה זכה לאחר מותו . זה רק מעיד כמה החברה הישראלית צבועה ומזויפת מדי שנה נערך לו ערב מחווה מפוצץ מקהל ואמנים שצמאים להשתתף בו ומשתפכים כמה גדלו עליו אהבו אותו ועוד לא מאמין להם הפרסום שזכה בו לאחר מותו מעיד כמה אנו זקוקים למשהו אותנטי ואמיתי זה בא לידי ביטוי בכל תחום אופנה ,בישול תרבות קולנוע ספרות ועוד מה שפעם היה סטנדרט הפך בעידן הפלסטיק הנוכחי למצרך נדיר וכך גם שירתו של מאיר ,סיגננו, בוטותו וכל המשתמע מהופעתו ובמיוחד המוזיקה המינימליסטית שלו . הביוגרפיה עוקבת אחרי ילדתו בחרותו שירותו הצבאי ואבהותו וכן אחר הקריירה המוזיקלית שלו שאיך לומר דשדשה ברובה . מאיר היה איש של ניגודים רב תהפוכות ומלא לבטים למרות שהיו כמה מישורים שבהם דבק והתמיד . לא היה הוא בן זוג נאמן לאשתו ואמירותיו בכלל ולא רק בנוגע להומואים זכו לשלל קיתונות כמו כן התקרבותו לדת . מעניין שהכל נשכח ונסלח וכיום הוא דווקא מייצגם של החילונים לכאורה אלה שמתגעגעים לארץ ישראל הנושנה לא בטוח שאם מאיר היה עדיין חי היה רואה עצמו נביא ומייצגם של אלה המתהדרים כיום בנוצותיו . ממליץ לקרוא את הספר היורד לפרטי פרטים ומצליב מקורות מידע עוסק ביצירה המוזיקלית והלירית וחושף באמת הרבה פנינים שלא היו ידועים לציבור . כדאי מאוד לשלב הקריאה בהאזנה למוזיקה שעליה הוא עצמו גדל ועל תקליטיו שהתפתחו למסגרת יצירה מושלמת ומלאה ובטוח שהייתה ממשיכה להתפתח אילו לא היה נפטר . כך או כך הנר שלך עדיין מאיר”