ביקורת ספרותית על ארול אחד - מאיר אריאל - ביוגרפיה מאת ניסים קלדרון
ספר מעולה

---

גילוי נאות #1: למאיר אריאל ולמכלול יצירתו נתוודעתי באמצע-שלהי שנות השמונים, בביתם של חברים של הוריי, שבנם הבכור היה 'מורעל' ברמות שלא חשבתי עד אז שקיימות בארץ ביחס ליוצר ישראלי-מקומי; הסתפר כמוהו, ציטט משיריו באוטומט ובחדרו התנהלה תחרות מרה ומתמדת בין מספר הפוסטרים עם דמותו של אריאל לבין מספרם של אלה ועליהם צדודיתה המלבבת של... ברוק שילדס (לפחות זו האחרונה הייתה בחירה מתבקשת בזמנו, לא כך?!). בעיקר בזכותו הוצאתי מעט את ראשי מישבני והפנמתי אט-אט שמוסיקה ישראלית עכשיווית (אייטיז, אייטיז) יכולה להיות לא פחות איכותית, מענגת וכן - גם פופולארית, ממייקל ג'קסון, קווין או ג'ורג' מייקל אפרופו. בטיעון זה שוכנעתי גם לקבל, להשלים ולהכיר בגדולתו של האלבום "על פני האדמה" של שלום חנוך, למרות שביקשתי שיקנו לי את "טרילר" של יו נואו הו. אין חרטות.

גילוי נאות #2: ניסים קלדרון הוא מיתולוגיה מהלכת בבאר שבע. מפעלו רב-השנים "שני במוזיאון", שמביא לחצר מוזיאון הנגב לאומנות בכל ערב יום שני לאורך רוב החודשים מאי-יוני בכל שנה, מוסיקאי ישראלי אחר שמספר על חייו ועל יצירתו ושר את שיריו בהנחיית שאלות מכוונות של קלדרון - הוא מוסד של ממש בבירת הנגב ומושך אליו בערבים מסויימים קהל של אלפים. הייתי אומר שבמידה מסויימת המפעל הנ"ל מהווה עבור כמה ממכריי חותמת מעט מגוחכת להיותם "צרכני תרבות" בעיני עצמם (רוצה לומר שהם לא עושים הרבה יותר מלהגיע למפגשים הללו 7-8 ערבים חד שבועיים בכל קיץ), אבל לא קמתי היום עם מצב רוח להשתחצן, אפילו שמראשית חיי כבוגר-עצמאי (גיל 18?), מלווה אותי בבחירותיי בחיי משפט המחץ של אבי, שאמר לי עוד בהיותי דרדק בן 8, שגם בתקופות קשות יותר בחיים מבחינת תעסוקה/הכנסה - צריך שיהיו כמה זוזים פנויים לתרבות, כלומר לנפש (סביר יותר שהוא השתמש במונח פראנקים, אבל שויין); וכך בדיוק אני חי ומנחיל הלאה, לדורות הבאים (שני בניי), אפילו שיש מצב שבגדול, האנושות נמצאת ברגרסייה מבהילה בכל הקשור בצרכנות של תרבות, ע"ע ממוצע גיל הקהל בתיאטראות, אופרות, מוזיאונים ושאר היכלי תרבות למיניהם. כתבתי כבר בעבר שבערבי האנדלוסית (האישה ואני מנויים כבר כמה שנים), בטוחים הצופים מסביבנו שהתייצבנו לקונצרט כשני כתבים-צעירים (!) וזבי חוטם לערוך איזה מחקר אנתרופולוגי או משהו. באסה.

ואחרי כל אלה, ביוגראפיה על חייו ויצירתו של מאיר אריאל מאת פרופ' ניסים קלדרון? אני מסודר! נוצר לא מזמן איזה מיני-באז סביב הספר הזה, הוקדשו לו כמה כתבות בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה וכמובן -איך לא- פוש לא מבוטל מ"אשתו של", תרצה הבלתי נלאית, אחת שלא ניתן שלא להעריך את פועלה להנצחת זכרו של בעלה, אפילו שהיא עצמה הודתה כבר בעבר, שחייה לצדו היו רחוקים מלהיות פיקניק ושהיא נאלצה שנים לספוג את גחמותיו, את מצבי רוחו וגם את נטייתו המוכרת להיות חסר מנוחה שלא לומר חסר אחריות, כמו בתקופה שהחליט לנטוש אותה ואת שלושת ילדיהם בקיבוץ, 'לטובת' חיי בוהמה אקה יצירה בתל אביב. כל הגאונים אקצנטריים? ישמצב.

הספר "ארול אחד" הוא פשוט ספר מרתק. תוצר של עשרות ראיונות ארוכים ומעמיקים שערך פרופ' קלדרון עם משפחתו, מכריו ומוקיריו של אריאל וגם של ראיונות שהעניק אריאל בעצמו במשך חייו וששופכים אור גדול על נבכי נפשו לאורך שנותיו כיוצר, כמו ניסיונו להתנער מכינוי-דימוי "הצנחן המזמר", העימות עם נעמי שמר סביב סוגיית הזכויות על הלחן של "ירושלים של זהב" ונימוקי קבלתו בציבור של השיר "ילדתי שלי" כקונטרה לשירה של לאה גולדברג - "את תלכי בשדה". מעשיר ידע בצורה בלתי רגילה, לא רק ביחס לאריאל ויצירתו כאמור, אלא גם ביחס למרחב הפעילות הרלוונטית הקרוב והרחוק, מה נחשב כ'מוסיקה פופולארית' בישראל בכל עשור נתון, מהי עמדת 'הנוער' לאירועים בארץ לאורך השנים וכמובן - השפעתו העמוקה של בוב דילן על מאיר אריאל, גם בחיבור טקסטים מתוחכמים ללחנים לכאורה פשוטים וגם בסגנון ההגשה המינימליסטי שכאילו דורש מהמאזין לעשות האחד מהשניים: להקשיב או להשליך... והעברית, הו העברית! מאיר אריאל לא צריך אותי לאשר את מה שכבר הצליח להוכיח מזמן מעבר לכל ספק, שיש דבר כזה "משורר-פיזמונאי", ששפה עשירה ותקנית אינה מהווה בשום אופן מכשול לפופולאריות ושגם קהל פוטנציאלי יכול לפעמים להתאמץ, מה יש?... עידן ה"תקצר לי" זה הזמן שלנו, לא העשורים האחרונים של המאה ה-20. ואגב: יש לי בסליק סודי בבית את הספר "חרוז לכל עט", אוצר אמיתי שמסייע לי כבר שנים 'לצאת תותח' עם ברכות יומולדת לקרובי משפחה וחברים, ואני חושד כבר עידנים שהשם 'איתן אבניאון' אינו אלא שם עטו של מאיר אריאל. שווה בירור...:)

קצת חסר לי בספר איזשהו 'סיכום יצירה' כרונולוגי בנוסף ליצירות אלמותיות השזורות בו ושבאות לייצג תקופות בחייו של אריאל. אבל אני מניח שהדבר נבע אולי מנטייתו הפדגוגית של פרופ' קלדרון ושעל פיה הוא משאיר לנו -הקוראים המרותקים- גם טיפה שיעורי בית לאח"כ או לתוך כדי. אלא שבת'אכלס אין להם מה לדאוג - לא לקלדרון ולא לאריאל: לא נראה לי שמישהו יקרא את הספר בלי התקליטייה הרלוונטית לצד המיטה... ספר-תקליט מהדורת המבוגרים - רק בלי התקליט.

במשפט אחד תמציתי: הדרך הנכונה ללמד הסטוריה של ישראל בעידן המודרני. נניח מ-67 ואילך. לתשומת לב משרד החינוך וקברניטי המקצוע האמור.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על ארול אחד - מאיר אריאל - ביוגרפיה