ביקורת ספרותית על פאדרה פדרונה - אבי, אדוני מאת גווינו לדה
ספר מעולה

---

מזל. מזל זה מה שהיה חסר ל-גָּווינוֹ לֶדָה. הוא נולד בתקופה הלא נכונה- 1938 ,במיקום גאוגרפי- דרום האי סרדיניה -בכפר הנידח -סיליגו ,למשפחת חקלאים קשת יום שהוציאה את פרנסתה מחקלאות ,ובעיקר מרעיית כבשים .אבל המזל הגרוע ביותר היה להיוולד כבנו של -אברמו -האיכר ורועה הכבשים.



החלטתי שבמקום לתאר במילותיי את ילדותו ונשמתו של גָּווינוֹ לֶדָה- אצליח להעביר את רוח הספר בכך שאשתמש בציטוטים המשפטים הרלוונטיים מפרק הפתיחה של הספר:

"ב־ 7 בינואר 1944 מצאתי את עצמי בפעם הראשונה על ספסלי בית
הספר, בשלושה חודשי איחור לעומת חברַי. מבחינת החוק הייתי בן
שש, אף שביולוגית הייתי בן חמש. אבל יום ההולדת השישי שלי היה
צפוי במהלך 1944 , והמורה נאלצה לקבל אותי. בימים הראשונים
החברים לעגו לי וגיחכו על הבּוּרוּת שלי. כולם, בנים ובנות, היו
מבוגרים ממני. רבים מהם נשארו כיתה. הם הרימו את האף מעלַי:
ידעו לצייר אותיות, לקרוא ולכתוב את התנועות והעיצורים.
בהפסקות הפצרתי בחברות ובחברים לכיתה שיעזרו לי להעתיק את
התנועות והעיצורים, שהם כבר החלו לכתוב במיומנות כלשהי...."

אולם "גן העדן" של גָּווינוֹ-לא נמשך הרבה זמן:

"בניגוד לרצוני ולרצון המורה שלי, חוויית בית הספר שלי ארכה
קצת יותר מחודש והסתיימה הרבה לפני שהייתי לתלמיד של ממש.
המורה חיבבה אותי מאוד, ואת לבם של מרבית הילדים והילדות,
שבהתחלה שמו אותי לקלס, כבשתי לאחר ששדדתי מהם אותיות,
תנועות ועיצורים ,אבל גלגל ההיסטוריה נטה לרעתי לבלי שוב, כפי
שהזמן מתגלגל לו...."


" בוקר אחד, בפברואר, בעוד המורה מתאמצת
לעזור לי לכתוב על הלוח, ירד אבי כברק מן הרחוב אל בית הספר,
נישא על גבי ההכרה המוסרית שהוא האדון שלי, ומבטו כמבט נשר
מורעב. הוא נכנס לבית הספר בדהרה רועמת ונחת בכיתה. ניגש
לשולחן המורה בלי להוציא הגה ובירך אותה בברכת שלום חטופה.
"שלום," ענתה לו המורה בעודו מתייצב מולה, נוקשה ונבוך בגלל
המעמד.."


"כל התלמידים השתתקו למראהו. אבי ניגש מיד לעיקר.
גאוותו ורום־קומתו חלשו על בגדי הרועה שלו: מכנסי פשתן, ז'קט
קורדרוי חלק, מגפיים וברט שטוח.
אף־על־פי־כן, בתחילה לא הצליח להסתיר את קוצר רוחו הגדול.
עיניו ברקו:

"באתי להחזיר את הילד. אני זקוק לו כדי לשלוט בכבשים ולהשגיח
עליהן... הוא שייך לי, ואני לבדי. אני לא מסוגל להמשיך להשאיר
את העדר ללא השגחה בזמן שאני נוסע לכאן, לסיליגו, להביא
את החלב למחלבה או כדי להביא מכאן מצרכים. אני לא רק רועה
צאן. כדי להתקיים בכבוד, בלי לגנוב מהאחרים, אני מגדל חיטה
בחלק מהנחלה בשביל המשפחה. גָווינוֹ, גם אם הוא קטן, ישגיח על
הכבשים בזמן שאני עורם את החיטה או עודר את כרם הענבים או
עובד בכרם הזיתים שכבר התחלתי לשתול... כמו שאת מבינה, אני
לא מסוגל לעשות את כל העבודות האלה בעצמי וגם להסתובב עם
הכבשים. אם לא משגיחים עליהן, הכבשים עלולות לעלות על הכרם
או על החיטה, ולא נוכל לחיות שנה בלי לחם... בקיצור, הוא ישגיח
על הכבשים בזמן שאני אעשה את כל הדברים האלה, כדי לקושש
פרנסה לאחים היותר קטנים שלו... אין לי כסף לקנות להם מוצרי
יסוד. הכסף שאני מרוויח מהחלב של הכבשים מספיק בדוחק בשביל
הבגדים והדברים האחרים שאנחנו, הרועים, לא מסוגלים לייצר. את
תפוחי האדמה, החיטה, הבצל, השעועית — אני חייב לגדל בעצמי...
אני מצטער שאני מחזיר אותו, אבל בלעדיו לא אוכל להמשיך. זה
הסיפור שלנו, הרועים, מאז ומעולם. בכל פינה יש שודדים, את
יודעת זאת היטב, גבירתי המורה..."

המורה ניסתה להתעקש :

"גווינו קטן מדי! איך הוא יוכל להשגיח על הכבשים ולהפחיד את
השודדים? הנוכחות שלו לא תועיל... כאן הוא ילמד לחיות לפני
שהוא ייחשף לחיים. הוא זקוק לנוצות לפני שיפרוש כנפיים..."

אולם האב המשיך :

"מה את יודעת על חיי הרועים? הרועים עפים כולם בלי כנפיים.
אין צורך שהילד יהיה גדול כדי שישגיח על הכבשים. ובמה שנוגע
לשודדים, צריך שיהיה לו אוויר בריאות. שיהיה לו מספיק אוויר כדי
לקרוא לי מהעמק השני, אם יהיה צורך. הנחלה שלי לא גדולה כל
כך. אבל הכבשים רצות מהר, רבות על גבעולי העשב המעטים ועל
הבלוטים הטעימים. לעתים קרובות הן מתחבאות בעמק כמסתור
מפני הרוח, ולפתע נעלמות. ואז, כשאני עובד בקצה אחד של השדה
והן נעלמות בקצה השני, באים השודדים והזאבים ומבצעים את
זממם... הזאבים! כן! הזאבים! גם הם אִיוּם נורא ומתמיד. במיוחד
בעונת ההמלטה... הם נועצים שיניים בטלאים. וטלה, בשביל רועה
מסכן כמוני, הוא לא דבר של מה בכך. תביני שבניגוד למה שאומרים,
העוני גוזר עלינו, הרועים, לא לאכול בשר טלה. מי שאוכל הרבה
בשר טלה — גונב אותו. בשווי של טלה בכסף, אני יכול להאכיל את
המשפחה לחם ופסטה במשך עשרה ימים... הוא מוכרח להשגיח על
הטלאים שהעדר שלי ממליט... הוא לא יהיה הראשון ולא האחרון...
גם הילדוּת שלי עברה עלַי ככה. ילדוּת! פחְחְ! נאלצתי להתבגר
בטרם עת. שימשתי לזקנים שומר נגד מתקפות הזאבים באמצע
החורף... ועל הכבשים שמרתי אפילו שהייתי זקוק לפטמה של אימא
יותר מאשר לפטמות של הכבשים...."

"אני אדע להפוך אותו לרועה מצוין שמסוגל לעשות חלב, גבינה
ובשר. הוא לא צריך ללמוד. עכשיו כל מה שהוא צריך לעשות זה
לגדול. כשיהיה גדול, הוא יגמור בית ספר עממי כמו שגומרים רבים
לפני שהם מתגייסים."

כי על פי האב :

"לימודים זה עסק לעשירים: זה בשביל אריות,אנחנו רק טלאים."

והאב לא נותן לאף אחד ובטח לאף סמכות שלטונית "לקחת מאחריותו" את ילדו :

"אני זקוק לו, בשדות... אחרת לא אוכל לפרנס את המשפחה.
ככה! אם הממשלה הייתה משלמת לי בעבור מישהו שישגיח על
הכבשים או יעזור לי באיזשהו אופן, הייתי משאיר אותו... ללמוד.

הילד הוא שלי...."

"מה רוצה הממשלה הזאת?
ששאר הילדים שלי ימותו ברעב כדי שאשלח את הילד הזה לבית הספר? לא. לא.
אני לוקח את הילד ומשתמש בו כי אין לי ברֵרה אחרת....

ואני רוצה להסתכל לחוק הפחדני הזה בעיניים, מה הוא יכול לעשות לי?
אני רגוע! החוק לא רגוע. הוא רוצה להפוך את בית הספר לחובה.

העוני! העוני הוא החובה."


ו-גָּווינוֹ בן החמש מתאר :

"בדמעות בעיניים ועם הרעם ההוא שעדיין מהדהד בראשי, זרקתי
מבט אחרון, חודר, על החדר כולו, כאילו ביקשתי לעבור במסדר
חפוז בין הספסלים ולקחת אתי את כולם. בשתיקה נפרדתי לשלום
מחברַי, טבעתי אותם בזיכרוני כדי שלא אשכח אותם לעולם. פעם
נוספת נעצתי את מבטי בחדר, בחפצים שהילכו עלַי קסם יותר מכול:
הלוח, שולחן המורה, המפות הגיאוגרפיות...."

"תכיני את גָּווינו. מהר! אני לוקח אותו אִתי לשדות," צרח בלהט.
אימא לא עשתה צרות. אולי כבר הייתה בסוד העניינים. וכך, תוך
פחות מחצי שעה, שיניתי את המראה שלי: מכנסי פשתן, מגפיים
ומעיל. רועה אמִתי! באותו זמן אבי אכף את החמור בחוץ, פער את
הדלת לרווחה ונכנס הביתה בחפזה. "אתה מוכן?" הגבתי בשתיקה,
צועד לעבר שער הכניסה. החמור היה מוכן ליציאה"...

"בדממה, על כתפי החמור, האזנתי לטיפופה של הבהמה והתנודדתי
יחד עם פסיעותיה שהטיחו אותי שוב ושוב בגבו של אבי, שבפעם
הראשונה נדמה בעינַי איתן ומוצק בתוך ז'קט הקורדרוי שלו. עד
מהרה חלפנו על פני בית הספר. מחשבות רבות התערבלו בראשי
באותו רגע. אבל אני כבר חדלתי להיות תלמיד. כבר הייתי לרועה.
והחמור, בהילוכו, הותיר מאחור את בית הספר ואת החברים
שטבעתי בזיכרוני. פניתי לאחור, ומעל גב החמור הסתכלתי על בית
הספר שרטט עם הפסיעות, כאילו רעידת האדמה של הנאום עדיין
מרקידה אותו. עד מהרה נעלם מעינַי חרטום הגג שלו מאחורי האוכף
המתרחק. כך טבע בית הספר לנצח בתוך האפלה החיה של הזיכרון.
ואחרי שהותרנו מאחורינו את הבתים האחרונים של סיליגו, לאחר
כברת דרך קטנה, הגענו לשדה הפתוח."


כך גדל גָּווינוֹ עד גיל 18 בבדידות של יצור אנוש בין ההרים, האדמה הקשוחה ,הקור ,הגשם ,היתושים ,הפשפשים ,כשהוא רק יודע לצעוק משפטים שכל תכליתם לזרז את הכבשים ,את הכלב ,הוא גם למד להכיר ולהרגיש את יופיו ועוצמתו של הטבע ,ומנגד להיחשף לשפלותם של הרועים -ילדים כמבוגרים שרעו את הכבשים בדיוק כמוהו ,בין ההרים ,הסלעים ופגעי הטבע בבעילת כל כבשה או תרנגולת מזדמנת .וגָּווינוֹ לא היה היוצא דופן מהם .

לדבר אחד גָּווינוֹ לא הסתגל במשך השנים: ליחסו הברוטלי,האלים ,המשפיל של אביו כלפיו,אולם הפחד מפני האב היה כל כך טבוע בנפשו שלא הצליח למרוד בו עד גיל 18.

גָּווינוֹ בתהליך עיקש ולמרות התנגדות האב הצליח ללמוד תווים כדי לנגן על אקורדיון ובתוך כך ניצת רצונו העז ללמוד. האפשרות היחידה הייתה דרך גיוסו לצבא כמתנדב .למרות עיקשותו של האב- גָּווינוֹ היה יכול לממש זאת כי החוק עמד לצידו.

מרתק היה מתיאורי המחבר על כל ניסיונותיו בצבא להתגבר על בורותו, אי ידיעתו בקריאה ,בכתיבה ובהבנת הנקרא ומכל הנדרש ממנו להיות חייל - מוסמך טכנאי מערכות קשר, תוך שהוא מנדנד,מנג'ס למפקדיו,ובנוסף משחד בימי חופשה את חבריו,כדי שיוכל להתקדם בתהליך ובקצב שהצבא דרש ממנו .

מילד כפרי,בור ועם הארץ שידע לבטא את חוויותיו רק בחיקוי קולות מן הטבע כחיה לכל דבר ועניין ,בזכות עקשנותו ,התמדתו הצליח המחבר להיות אדם העוסק במילים ,במשפטים. הוא סיים תואר בבלשנות באוניברסיטה של רומא.

הספר נקרא על ידי באבחה אחת ,הוא מרתק ,הוא מזעזע בתיאורי חיי העבדות, הנרצעות והאנאלפביתיות שהטיל האב על בנו.
האב אומנם היה ידוע כיוצא דופן בכפר בהתנהגותו האכזרית לילדיו,אבל רק במידה של נדנוד ראש מצד אנשי הכפר,כי כל אחד בעיסוקיו וביתו -מבצרו .אין פלא שאחיו ואחיותיו של גָּווינוֹ המשיכו בבגרותם להיות אנאלפביתים ולעבוד בעבודות נחותות .
במהלך קריאת הספר חשתי זעם, זעזוע, גועל ,וחוסר ישע מהתנהגותו של האב ,מהימנעותה של האם להתערב במעשי האב ,מהתנהגותם והלך -מחשבותיהם של מבוגרי הכפר כלפי ילדיהם .שם לא הייתה ילדות, שם הייתה בהמיות ואכזריות וזה לא היה יוצא דופן .


התפעלתי מאומץ לבו של המחבר ומרצונו להגשים את חלומותיו: לדעת להכיר תווים ולנגן מוזיקה ,לקרוא ,לכתוב ולהבין את הנקרא, כנגד כל הסיכויים מהעתיד שאביו הועיד לו -להיות רועה צאן או משרת אדמות של אדוני הכפר .

מילד בן החמש שידע רק לצעוק ולחקות בהברות של חיות את צלילי טבע -הצליח להכיר ,לדעת להתרגש מהעולמות הנסתרים ,המרתקים, המרגשים ,המתוקים והכואבים של הספרים ,ולהפוך את ייעודו המקצועי בחייו כמי שמתעסק במילים במשפטים -בבלשנות .

לחשוב שרק עברו 70 שנה - שני דורות? במובניי זמן היסטוריה של עולמינו- מהנקודה ההיא של הילד הקטן שהוצא מביה"ס בסרדיניה- לעולמם של ילדינו -נכדינו בני החמש כיום ,וכיצד אנו כהורים משקיעים ועושים הכל כדי שיגדלו לאנשים מאושרים ,בעלי דעת ותודעה עצמית .

אכן צריך מזל להיוולד בתקופת זמן,במקום גאוגרפי,למשפחה והורים -כדי להיות או לחדול בחיים כילד וכאדם.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על פאדרה פדרונה - אבי, אדוני