ביקורת ספרותית על פאדרה פדרונה - אבי, אדוני מאת גווינו לדה
ספר מעולה

---

הסיפור הזה הוא יצירת מופת, פיוטית ואוטוביוגרפית של גווינו לאדה, בדיוק כמו היינות של חבל סרדיניה המפורסמים באופי המחוספס שלהם.
כאן אנחנו מתעסקים עם ספרים ולא עם סרטים ולמרות זאת, אני לא יכולה להתעלם מהסרט האיטלקי הזה. צפיתי בסרט לפני כמה שנים, ועד היום אני זוכרת שהוא טילטל אותי לא מעט ימים לאחר שצפיתי בו. הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ולדעתי הגיע לו, לא רק בגלל הסיפור, אלא בגלל המשחק הנהדר של השחקנים.
זכורים לי צילומי הטבע הפראי, כרי הדשא, מוסיקת רקע נהדרת, החיות ואת הכלב במיוחד, אך מה שהתחולל על אותם כרי דשא כאמרלדים זרועים, עם הנופים הירוקים והקסומים הללו - היה קשה להכיל.
למרות שקהל הקוראים בדרך כלל לא נוהג לקרוא ספר ולאחר מכן לצפות בסרט וההיפך, במקרה של "פאדרה פדרונה", אני חושבת שהסרט עושה שירות נפלא לספר שנמצא בימים אלה על מדפי חנויות הספרים.
גווינו נולד ב-1938 בסרדיניה בכפר סיליגו למשפחה שהתפרנסה ממרעה וחקלאות. ניחא שנולד למשפחה ענייה - אבל גווינו נולד לאבא אברמו- פטריארכאלי, איכר, איש קשה עורף, בור ועם הארץ, הדיוט וגם רועה כבשים.
גווינו החל את לימודיו בגיל שש ב-7.1.1944 וגם זה באיחור של שלושה חודשים. תקופת הלימודים לא ארכה זמן רב. הימים הראשונים בבית ספר לא היו קלים. הבנים והבנות שהיו מבוגרים ממנו בכיתה גיחכו מאחורי גבו, שכן הם כבר ידעו לצייר את האותיות והוא פיגר אחריהם. לאחר חודש ימים גווינו "נחטף" מבית הספר על ידי אביו.
ציטוט מעמודים 8 ו-9: "באתי להחזיר את הילד. אני זקוק לו כדי לשלוט בכבשים ולהשגיח עליהן... הוא שייך לי, ואני לבדי. אני לא מסוגל להמשיך להשאיר את העדר ללא השגחה בזמן שאני נוסע לכאן, לסיליגו, להביא את החלב למחלבה או כדי להביא מכאן מצרכים. אני לא רק רועה צאן. כדי להתקיים בכבוד, בלי לגנוב מהאחרים, אני מגדל חיטה בחלק מהנחלה בשביל המשפחה. גָווינוֹ, גם אם הוא קטן, ישגיח על הכבשים בזמן שאני עורם את החיטה או עודר את כרם הענבים או עובד בכרם הזיתים שכבר התחלתי לשתול... כמו שאת מבינה, אני לא מסוגל לעשות את כל העבודות האלה בעצמי וגם להסתובב עם הכבשים. אם לא משגיחים עליהן, הכבשים עלולות לעלות על הכרם או על החיטה, ולא נוכל לחיות שנה בלי לחם... בקיצור, הוא ישגיח על הכבשים בזמן שאני אעשה את כל הדברים האלה, כדי לקושש פרנסה לאחים היותר קטנים שלו... אין לי כסף לקנות להם מוצרי יסוד. הכסף שאני מרוויח מהחלב של הכבשים מספיק בדוחק בשביל הבגדים והדברים האחרים שאנחנו, הרועים, לא מסוגלים לייצר. את תפוחי האדמה, החיטה, הבצל, השעועית — אני חייב לגדל בעצמי...אני מצטער שאני מחזיר אותו, אבל בלעדיו לא אוכל להמשיך. זה הסיפור שלנו, הרועים, מאז ומעולם. בכל פינה יש שודדים, את יודעת זאת היטב, גבירתי המורה."
אברמו מתעקש ציטוט עמוד 10: "אני אדע להפוך אותו לרועה מצוין שמסוגל לעשות חלב, גבינה ובשר. הוא לא צריך ללמוד. עכשיו כל מה שהוא צריך לעשות זה לגדול. כשיהיה גדול, הוא יגמור בית ספר עממי כמו שגומרים רבים לפני שהם מתגייסים. לימודים זה עסק לעשירים: זה בשביל אריות, אנחנו רק טלאים."

המורה לא מצליחה לשכנע את אברמו ולכן, נאלץ גווינו לעזוב את ספסל הלימודים. בעיניים דומעות גווינו זורק מבט אחרון על החדר, נפרד לשלום מחבריו, מטביע אותם בזיכרונו כדי שלא יישכחו ממנו ונפרד מכל מה שקסם לו.

מכאן והלאה האחריות, לימודי המרעה עוברים לאברמו. האב מצדיק את מעשיו. מלין על הממשלה ...מה הממשלה רוצה ממנו? הוא חייב להיעזר בגווינו, הוא זקוק לו בשדות, אחרת המשפחה לא תוכל להתפרנס. אם הממשלה היתה עוזרת לו, אז בודאי שהוא היה משאיר את גווינו בלימודים. אברמו לא מכיר בחובת הלימודים.
מכאן גווינו עובר לבית ספר אחר. ל"אוניברסיטה של החיים". הבית ספר הזה רווי במכשולים, כאב, השפלה, זהו בית הספר למרעה של אברמו עם שיטות לימוד עוכרות שלווה. אין שם מילים, משפטים או ציורי אותיות, שם יש את כוח הזרוע.
ציטוט עמוד 24: "אבי, שלא רצה שתישמט מידיו ההזדמנות ללמד אותי כיצד עלי להתנהג במקרים כאלה, הגיע אלי וחלק לי את שיעורו. במקום לנחם אותי, התיר את חגורת העור שלו והכה אותי שוב ושוב על רגלי העירומות שכבר זבו דם מהתעייה בין הענפים הקוצניים, כך שפחדתי יותר מן החגורה מאשר מן הנחשים."...
באחד המקרים אברמו הגזים בכוח הזרוע והוא נאלץ להזמין רופא...ציטוט מעמוד 80: "אבא עמד שם ליד האח. רצה לטבוע בתוך הרצפה מרוב בושה. מכורבל שם, ספג את ההתפרצות האלימה של הרופא, ולא הכחיש. אתם מחכנים את הילדים שלכם כמו שאתם מחנכים את הבהמות לסחוב משא או יצול! אתם משתמשים תמיד בשוט או במקל! חינוך הוא דבר קשה, ולא מחנכים בעזרת מקל או שיחים, אלא בעזרת מילים. הייתי צריך להלשין עליך, אברמו היקר! אבל אני לא עושה את זה כי אני מבין את המצב שלך ולא רוצה להוסיף צרה על הצרות שנופלות עליך מכל הכיוונים. אבל זה ישמש לך לקח!".
גווינו בילה בבדידות עם דממת הטבע עד גיל 18. הוא שרד את הגשם, הקור, היתושים והפשפשים. אפילו נאלץ לצעוק לתוך הטבע, כי הצעקות הולידו אצלו את אותו אומץ להתגבר על הדממה החד גונית והאין סופית, של ציוץ הציפורים, שריקות הרוח, הרעמים והברקים. הוא דיבר לכבשים ולכלב, והרגיש על בשרו את חוזקו של הטבע מחד, ומנגד את הרוע האנושי נטול הרסן. גניבת מרעה האחד מהשני, בעילת חיות, ברבריות, אלימות וברוטאליות.
כגווינו לא הצליח לקצור את השיבולים הוא נקרא על ידי אביו בשמות גנאי. ציטוט מעמוד 116: "חלשלוש! פחדן! אוכל לחם חינם! גרגרן!" זה היה הבית ספר של אברמו.
כל העבודה בשדה היתה צריכה להתבצע על הצד הטוב ביותר וכאשר זה לא היה קורה... אוי...אוי...קת המעדר נחתה על גווינו ובימים טובים אברמו הסתפק רק בנביחות.
אברמו שאב מגווינו את כל כוחותיו עד כלות. כשגווינו הגיע לגיל 15 אברמו רכש זוג שוורים, כדי שביום גווינו יעבוד את האדמה ובלילה - יהיה רועה צאן-משרה כפולה!
כדי שההסברים ייקלטו הם הועברו גם בשירה... עובדים ושרים...
ציטוט מעמוד 109:
"מי שלא ירצה לעשות מלאכתו בשנית
יעשה את הכול באפן משלם
יעדר את הכרם, החטה והשעועית
שבולת שועל, תפוחי אדמה-כלם בשעתם.
לגדולי – הפרא לא יתן להנביט
את כל השרשים יעקר ממקומם.
אם את העשבים השוטים לא ישמיד
תמות החטה! והעשבים יחגגו נצחונם!"
(נרשם בכתיב חסר כפי שנרשם במקור)

למרות שאברמו התנגד לכך שגווינו ילמד תווים, הוא מצליח ללמוד תווים תוך כדי עבודתו בשדה, על אפו וחמתו של אביו ואף רוכש לעצמו אקורדיון. האקורדיון היה הניצחון הראשון בקרב המתמיד מול הפדרונה – האב אדונו.
גווינו שהיה בור ועם הארץ, לא ידע קרוא וכתוב התנדב לצבא והפך לחייל ב-30 ביוני 1958. באותו יום הוא נפרד בדממה מהמראות היקרים לליבו כשהוא מצלם בזיכרונו: עצים, סלעים, גומחות, שיחים אהובים ועוד.
השרות הצבאי היה השלב שהוא עבר מהפקודות שהוא קיבל מהטבע לפקודות אנושיות של מפקדיו. ההסתגלות לחיים הצבאיים הייתה מתישה. מרועה צאן ואיכר פתאום להפוך לחייל נטול שפה, כי את האיטלקית הסרדית שלו איש לא הבין. הוא הרגיש כמו בן בקר שהושלך לעדר זר.
בצבא הוא מכיר את טוטי שמסייע לו להשלים את הידע שחסר לו וצולח את המבחנים של טכנאי קשר. ממשכורתו הצבאית הוא רוכש לעצמו ספרים ומקדיש את זמנו הפנוי ללימודים. גווינו שחיי 20 שנים בתוך קולות של טבע וחיות הופך בעקשנות המתמדת שלו, לאיש המילים ומסיים תואר בבלשנות באוניברסיטה.
עד לשירותו הצבאי גווינו אומר לאביו הגלדיאטור כן ומה קורה שהוא פתאום אומר לא?
הספר מרתק ולא קל. התנהגותו הבהמית והאכזרית של אברימו הייתה נוראית ובלתי נתפסת. היה לי קשה עם ההתנהגות הזו. ותשאלו היכן האימא? האם נמנעה מלהתערב כחלק מהתרבות של אותם ימים. כל תפקידה היה לייצר ילדים כדי שייטלו חלק בכלכלת הבית.
אומץ ליבו של גווינו נשוא הערצה והוא הגשים את חלומותיו ומשאלותיו. הוא למד תווים, לנגן, לכתוב ולקרוא כנגד כל איתני האנושות האכזרית שעקפה אותו.
מ-1938 ועד היום עברו לא מעט שנים ויחד עם זאת זה בלתי נתפס. זה ניראה כאילו עברו הרבה יותר שנים. חלק מהאנשים שנולדו בשנה הזו עוד נמצאים איתנו בעולם החיים.
יצחק בשביס-זינגר אמר: "אנו חייבים להאמין בחופש הבחירה. אין לנו ברירה". גווינו עשה זאת! גווינו יוצא מעבדות לחרות ומשנה את ה-DNA שאביו קבע לו.
למרות הרשע, העוני, הרעב, הבהמיות והאכזריות יש ביצירה הזו גם חצי כוס מלאה...
ספר מעולה ואני ממליצה עליו בחום!
אל תדלגו לא על הספר ולא על הסרט. שניהם טובים ומלאי עוצמה, למרות שאת הספר אהבתי יותר.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על פאדרה פדרונה - אבי, אדוני