את הספר קראתי לפני איזה עשרים שנה בערך ולא זכרתי ממנו הרבה, רק שהוא אסופת סיפורים מצויינת, זכרתי גם את הסיפור הנפלא 'חיי' ועוד איזה משפט וחצי מהסיפור 'בביקעה' שבו שואלת ליפה למה גם תינוקות סובלים לפני מותם, את סבלם של המבוגרים היא מבינה כי באה למחול על חטאותם, על כך עונה לה זקן נווד שאי אפשר לדעת הכול ושלציפור אין ארבע כנפיים כי ניתנו לה רק שתיים כי גם בשתיים אפשר לעוף, כך גם האדם הוא אומר לה, לא הכול הוא יכול לדעת, אלא רק חצי או רבע, כמה שנחוץ לו כדי לחיות את חייו, וזכרתי את המשפטים האלה בגלל שעל אף פשטותם יש בהם הרבה עומק, ובגללם קראתי בספר שוב. בסיפור 'ההגמון' יפה יפה מתאר צ'כוב בכמה שורות קצרות את ההרגשה המזופתת שאתה שב הביתה ממקום גלות שבו כל-כך התגעגעת לדבר מה במולדת שאיננו כבר כשם שאתה זוכר אותו ואליו כל-כך ערגת. לאורך כל הספר שזורה בקיאותו וידענותו העמוקה של הסופר בנצרות, בחגיהם, בתפילותם ובימים החשובים שלהם - לעתים זה מייגע ולעתים זה מרגיש כמו הרחבת אופקים גרידא - ובמחשבה שלישית אחרי דקות זה נשכח מעצמו. עוד דבר חד שכדאי לשים לב אליו הוא השפה הלא שיפוטיתשעושה צ'כוב בדמויות, כמו: שיהיו רעים וטיפשים ככל שיהיו - אין כאילו בידי המספר מידות מוסר נהוגות ואין הוא שופט אותם לא לקולא ולא לחומרא - הוא רק מספר את סיפור גיבוריו ונותן לנו הקוראים להחליט בהם. דבר נוסף שניכר הוא הגעגוע העז שאנשים נתקפים בו למולדתם בשיבתם במקום גלות אם מרצונם ואם בעל כורחם.

באחרית דבר של נילי מירסקי היא מספרת סיפור משעשע על הפסנתרן הרוסי סרגיי רחמנינוב ששמו יצא למרחקים שכדי לקדם את עצמו בא לשמוע עצה מלב טולסטוי, טולסטוי לא התרשם מנגינתו ושילח אותו בעלבונו, שלושים שנה לא הצליח רחמנינוב להתנחם עד שצ'כוב אמר לו: "מן הסתם היתה קיבתו של טולסטוי מקולקלת באותו יום, ותו לא. אילו באת אליו בפעם אחרת, היתה תגובתו שונה בתכלית."

אם אתם צריכים שהסופר ירחם עליכם - תחפשו ספר אחר.
כי צ'כוב לא מרחם.
הוא בועט לנו בבטן. הוא מזכיר לנו כמה קשה ואכזרית המציאות יכולה להיות.
התיאורים קשים: של עוני, של קושי, של ניוול.
אבל בתוך המציאות הזו (שבינינו מאפיינת גם את דוסטוייבסקי, וסולזניצקין ועוד) הוא מוצא גם את האור שברוח האדם, את החסד ואת המתום.
אני מאוד אוהבת את צ'כוב.
יש לו כמה סיפורים קצרים שאני זוכרת בתרגומים הישנים והטובים, אבל גם העברית בספר הזה עובדת.
והכי כיף שיש כאן סיפורים שלא קראתי בעבר.
מומלץ בחום.

"סיפורים מן הפרובינציה"- 10 סיפורים שכתב אנטון צ'כוב ואוגדה ע"י ההוצאה:
"מדובר כאן לאו דווקא בסתירות שבנפש האדם, אלא בסתירות שבין האפשרויות השונות להבין ולנמק את המתרחש בנפשו של האדם" (ע"מ 252, אחרית דבר מאת נילי מירסקי).

סיפור ראשון- "בביקעה":
סיפור שנכתב ב-1900 ומספר על אלמן בשם ניקופור שמחפש שידוך לבנו אניסים בכפר אוקלייבו ששוכן בבקעה. "בא יום החתונה. זה היה יום אפריל צונן, אך בהיר ועליז. מבעוד בוקר סובבו ונסעו באוקלייבו כירכרות רתומות לצמדים ושלישיות, מעותרות בסרטי צבעונין על רעמות סוסים (..) שימחה לרגל החתונה בבית הצ'יבוקינים. (ע"מ 16-15).
אניסים מתחתן עם אקסניה הצעירה , ביתה של וארוורה למרות שהיא לא רוצה להתחתן עם בנו של אלמן זקן.
"עברו חמישה ימים. אניסים שעמד לנסוע לדרכו עלה אל וארווארה להיפרד ממנה(..) כואב הלב , ידידי שלי- כמה עוולות, ריבונו של עולם!. (ע"מ 20).
אניסים בנה של ורווארה ניפרד ממנה ונותן לה לחזור לחייה נטולי התשוקה עם ניקפור. לבסוף ניקפור האלמן
מקבל סוף טראגי מהסופר, וכפר אוקלייבו ואנשיו חוזרים למסלול חייהם.

סיפור שני- "ההגמון":
סיפור מ-1902 בה מאטוי ניקולאיץ' הוא הגמון חולני וצעיר שלא מרוצה מהעבודה שלו. יום אחד צ'כוב כותב לו סוף טראגי ואימו משופעת ילדים לא מאמינה שהיה לה בן, הגמון.

סיפור שלישי- "רצח":
סיפור מ1895 בו מסופר על רצח שיתבצע בכדי להשיג ממון:
"בחקירה העיד הז'אנדארם חד וחלק שיאקוב ואגליה הם שרצחו את מאטוויי כדי שלא ייאלצו לחלוק עמו ברכוש, ושמאטווי היו לו כספים משלו, ואם לא נימצאו הללו בעת החיפוש הרי מן-הסתם כבר הוציאום יאקוב ואגליה לצרכיהם. גם את דאשטוקה חקרו. היא העידה שהדוד מאטווי והדודה אגליה היו מתקוטטים יום יום בשל עסקי ממון וכמעט שבאו לידי התכחשות, ושהדוד מאטווי היה עשיר, שהרי אפילו לאיזה חמודונת פלונית נתן תשע-מאות רובלים מתנה" (ע"מ 84).
מאטווי ייפול לידיהם של דודיו שלא רצו לחלוק איתם את הירושה ועד סופם המר של כל הדמויות בסיפור.

סיפור רביעי- "חיי" (סיפורו של איש-מהפרובינציה):
האיש מן הפרובינציה מתחיל את חייו ביציאה מבית הוריו וחיפוש עבודה בזכות עצמו.
"מיסאיל", אמרה, "מה אתה עושה לנו?"
"שוב עזבתה את המישרה שלך...אמרה "הוא כמה נורא!" (..) חוס עלינו!" אמרה אחותי והזדקפה. "אבא שרוי בצער נורא ואני חולה, אני יוצאת מדעתי". (..) אני מבקשת ממך, מתחננת לפניך – בשם אמנו המנוחה אני מבקשת: חזור אל המישרה שלך". (ע"מ 95).
"קליאופטרה"- הכינוי לאחותו החולה, משיב לה אחיה, האיש מן הפרובינציה בסירוב, הוא מסרב לחזור לעבודתו האפרורית ברכבת. בהמשך הוא מתאהב בדובצ'ניה, אחותו, "קליאופטרה" זוכה לסוף טראגי. "האיש מן הפרובינציה" שמחפש את עצמו, בנובלה משנת 1896 שמאגדת את הקובץ חותם צ'כוב עם סוף פתוח.

סיפור חמישי- "שכנים":
בסיפור חייו של פיוטר מיכלווויץ שכתב הסופר ב-1892 מסופר על התלאות השונות בחייו, הסיפור לא מתפתח ונשאר עם סוף פתוח.

סיפור שישי- אריאדנה:
בסיפור משנת 1895 מספר על פרשת האוהבים בין הגיבורה אריאנדה עם איוון איליץ שמוחין.
"פעם, לפנות ערב, כשטיילתי על החוף, פגשתי בשאמוחין; בידיו היו צרורות גדולים של פירות (..) הנסיך מאקטויב כאן!- אוכל לנסוע לכפר לאבי!" (ע"מ 211).
שמוחין שמוכר הכול ומשעבד את חייו להיות עם אריאנדה והיא מצידה נוסעת לאיטליה ולרחבי אירופה, וחוץ מהידיד שמוחין חולמת על מחזר שרמנטי ועשיר. הסוף פתוח , אבל לא נראה לי שאריאנדה שמה יותר מדי על שמוחין.

סיפור שביעי- "וולודיה הגדול וולודיה הקטן:
בסיפור משנת 1893 מסופר על אוליה, אישה המאבדת בלידה את תינוקה.
"ויפה עשתה אוליה,", הוסיף בקול עמום. "לחיות במעמד של בת חסות, ועוד אצל זהב טהור כסופיה לבובנה- כאן היה ראוי לחשוב פעמים".
סופיה לבובנה לא תפתור את אוליה מלהיכנס למינזר.

סיפור שמיני- "בבית אבא":
בסיפור מ-1897 מחפשת וירה איוואנובנה קארדינה תוכנית הצלה מלגמור בעבודה פשוטה. היא כאמור חוזרת לבית-אביה ותולה את כול מפתחה בשידוך לרופא השרמנטי נשצ'אפוב. צ'כוב מיעד לה תוכניות אחרות.

סיפור תשיעי- "הסטודנט":
בסיפור משנת 1894 הסטודנט נטול השם של צ'כוב מטייל בטבע ומערער בחייו. הוא בין 22 ומאוהב בואסיליסיה. צ'כוב בסוף מאיר באור חיובי את ערעוריו האופטימי של הסטודנט.

סיפור אחרון- וולודיה:
בסיפור מ1887 מאוהב וולדיה- תלמיד כושל וחולני בניוטה מבית הספר בעודה לועגת עליו. mamaשלו מקבלת את השאריות. בסוף הסיפור משחק ווולדיה רולטה רוסית עם האקדח של אביו לאחר שמאס בחייו.

קובץ הסיפורים "סיפורים מן הפרובינציה" המאגדת שורה של סיפורים מסיפורי אנטון צ'כוב מביאה סיפורים עם פאן טראגי (בין שהסוף פתוח או לא). המוז'יקים העלובים שגיבורי הסיפור מנסים לברוח מהם ובדרכם מקבלים מצ'כוב סוף שגורם לתהות האם חיי מוז'יק הם הגרועים ברוסיה?
קובץ סיפורים שבא טוב עם החורף הקשה.

ספורים קצרים שחלקם אומנות הכתיבה והתאור

מכל הסיפורים המופיעים בספר זה, אהבתי במיוחד את 'חיי' (סיפורו של איש פרובינציה) סיפור על בן למשפחת אצולה ברוסיה ערב המהפכה, שמנסה לשנות את חייו חסרי התכלית מלאי הצביעות והשקר, על ידי פנייה לצורת חיים של פועל פשוט. לא ברור שהחיים שבחר עדיפים על החיים הקודמים אבל הוא דבק בהם במסירות מעוררת השתאות, בעיקר לאור העובדה שהדמות לא בהכרח משדרת חזון ודבקות, אולי יותר בנאליות והשלמה עם המציאות. פשוט ומקסים ביופיו...

בנוסף, מופיע בקובץ הסיפורים הזה של צ'כוב, לצד סיפורים ידועים יותר או פחות, הסיפור הקצרצר 'הסטודנט' שעליו מספרים שצ'כוב אמר: 'וכי איזה מין פסימיסט אני, והרי מכל יצירותי כולן, הסיפור 'הסטודנט' הוא החביב עלי ביותר'.

באחרית דבר נילי מירסקי מנתחת את ה'סטודנט' ומוכיחה שצ'כוב האמין, וכך יצר את דמויותיו, שכל אדם בסופו של דבר פועל כתוצאה מדחפים לא רצוניים ואף לא מודעים, ומצב רוחו משתנה תכופות, במודע או שלא במודע, בהתאם לסיבות חיצוניות גרידא. הדמויות מוצגות במכוון כחסרות אופי מוצק ויציב, ונתונות לתנודות נפשיות משתנות. בכך מציג צ'כוב את דמויותיו, ובעצם את טבע האדם בכלל, בצורה אירונית, ואולי אף נלעגת ועלובה.
מרסקי מביאה אנקדוטה משעשעת שממחישה את השקפתו של צ'כוב: אחד הפסנתרנים הרוסים הגדולים בא לנגן לפני טולסטוי בתקווה שהסופר הדגול יבחין בכשרונו ויסייע לו, אולם הסופר דחה אותו. כעבור שלושים שנה אמר צ'כוב לאותו פסנתרן 'מן הסתם היתה קיבתו של טולסטוי מקולקלת באותו היום ותו לא. אילו באת אליו בפעם אחרת, היתה תגובתו שונה בתכלית...'.

כשבאתי לקרוא את הסיפורים הכפריים הללו, הראשונים שבהם היו אפילו אלימים למדי, אך לאחר מכן הם נעימים פחות או יותר. צ'כוב לא בא להקל על החיים של אף אחד. הוא קרוב לודאי אב רוחני לחנוך לוין. הוא לא שולף שפנים מהכובע ואין אצלו סינדרלות וסופרמנים. אצלו בני האדם הם סך כל תכונותיהם ואופיים, אין פריצת גבולות ואף אחד לא מתרומם מגבולות האני שלו.
וכך נקבע גם גורלם.

לא יכולתי לתת לו חמישה כוכבים כי בכל זאת אני מחפשת בספרים שאני קוראת קצת נחמה.

מצטער, לא יכולתי לקרא אפילו את כל הסיפורים מרוב שיעמום. יש שם סיפורים שלמים על כלום, זה נורא (ע"ע "הסטודנט" - הוא הולך - פוגש מישהי - וממשיך ללכת)