אני... אממ... וואו. זה היה... ואו.

אני לא יודע למה בדיוק ציפיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. שמעתי עליו הרבה מאוד דברים טובים, הבנתי שהסופר שלו זכה בפרס נובל לספרות, הבנתי שזה מעין ספר אלגורי שנכתב בהשראת מלחמת העולם השנייה, ידעתי שהוא אמור להיות - בשלב כלשהו - די מזעזע, וידעתי שזה סיפור על ילדים התקועים על אי בודד. יותר מזה לא ידעתי.

אז התיישבתי לי וקראתי את הספר הדקיק הזה, עם הכותרת המשונה והכריכה הקריפית משהו. התהליך קרה לאט, לאט מאוד. כמעט ולא שמתי לב שזה קורה. באיזשהו שלב בסיפור, אני לא יכול ממש לשים על זה את האצבע, נהייתי מושקע לחלטין בתוך הסיפור. אני חובב גדול מאוד סיפורי ניצולים, במיוחד סיפורי איים אבודים סגנון "רובינזון קרוזו" - והאמת היא שיש בספר הזה משהו שמאוד מזכיר את רובינזון קרוזו, רק להיפך. הספר הזה ריתק אותי, ותפס אותי לא מוכן כשלאט לאט הילדים נהיים... לא פחות מילדים, אלא יותר... חייתיים. זה חלק ממה שמפחיד בספר הזה; הילדים עושים דברים איומים ונוראים (לא ממש רוצה לקלקל לאלה שעוד לא קראו) ועם כל כמה שהדברים האיומים שהם עושים הם איומים - הם עדיין דמויות אמינות מאוד בתור ילדים. זה מעביר בי צמרמורת לחשבו על זה.

אבל אני מקדים את המאוחר. העלילה עוקבת אחרי קבוצת נערים, תלמידי בית ספר אנגלי, שהמטוס שלהם מתרסק על אי אבוד. המבוגרים מחוץ לתמונה, והילדים מקבלים חופש מוחלט לעשות כרצונם. אבל עם החופש בא גם המחיר, והם מבינים בשלב כלשהו שיש לעבוד קשה כדי לשרוד; לאסוף פירות, להדליק מדורות, להביא מים, ובעיקר - לצוד. ראלף, גיבור הסיפור, מנסה להשליט סדר ומשמעת, בעוד חלק מהילדים לא מוצאים את כל זה לרוחם, ובין הילדים נוצר, לאט לאט, קרע עמוק.

הדמויות ניתנות להזדהות ברגע. כל הדמויות, טובות ורעות כאחד. אפשר להבין ברגע כל אחד ואחד מהם, ולקלוט בקלות למה כל אחד עושה את מה שהוא עושה. הקו הדק המפריד בין ראשם של הילדים, המלא דמיון ופראות, לבין העולם המציאותי, הקר ומלא ההשלכות, הוא קו שתמיד כיף מאוד לנוע עליו בספר. מצד אחד, הילדים חולמים על קרבות נועזים, על גבורה, על פנטזיות והרפתקאות, כשמצד שני, במציאות, שפיכת דם היא שפיכת דם, וההשלכות נעשות חמורות מאוד כשחוסר הסדר הילדי מתפרץ לזירה. והכתיבה של כל זה פשוט מדהימה; הציד אכזרי להפליא, הדמות המשנית הטרגית פשוט נוגעת בלב, וזה פשוט תענוג לצפות ביריבות של שני הדמויות הראשיות.
אני חושב שאפשר לסכם את הגאונות של הספר הזה במילים "לאט לאט". קל מאוד לפספס ולא לשים לב איפה עובר הקו האדום, ואז להסתכל אחורה ולהבין שעברנו אותו כבר מזמן. אפשר לשים יחדיו את התרחיש הראשון בספר מול התרחיש האחרון, ולחשוב שבכלל אין קשר בין השניים. כשנתקלים בסצנה מזוויעה במיוחד, לעיתים עוברת בראש המחשבה: "איך הגענו לכאן בכלל?!"

יש לי חיבה קלה למזעזע, כמו גם סלידה עזה וטבעית ממנו. זה תלוי, בדרך כלל, בסיפור עצמו; אם המזעזע נועד אך ורק כדי לזעזע אותי, כשהזעזוע הוא לשם הזעזוע בלבד ואין בו שום ערך מעבר לכך, אני נרתע בגועל. סרטי אימה לא עושים לי את זה במיוחד. אבל במקרים אחרים, כמו כאן למשל, זה שונה. כאן הזעזוע גורם לך לחשוב. בין אם זה על עצמך, בין אם זה על האנושות, העולם, החיים, או על עד כמה זה קל להיות אדם רע, אם חושבים על זה, ועל עד כמה אני בעצם לא כל כך רחוק משם כמו שאני חושב לפעמים לעצמי. כאלה זעזועים אני אוהב, ואני מוצא את עצמי מרותק בכל פעם שאני נתקל בהם. החוויה שלי אחרי הספר הזה הזכירה לי - קצת - את החוויה שהייתה לי אחרי שצפיתי ב"שובר שורות" (סדרה מדהימה, שאם הייתה כאן אפשרות לכתוב גם על סרטים וסדרות, הייתי כותב עליה). זה הזכיר לי, רק לרגע, עד כמה דק הגבול בין הרע לטוב, עד כמה קל להצדיק מעשים רעים ועד כמה קל להתמכר אליהם.

הספר הזה מאוד הרשים אותי, אם כי הוא בהחלט לא לבעלי לב חלש. שוב, אני מגדיר את עצמי יחסית כבעל לב חלש - הוא קופץ ומתערבל בגועל בכל פעם שהוא קורא משהו אכזרי מדי - אבל כאן זה קצת שונה, לפחות בשבילי. הערך המוסף גורם לי להיות מרותק לזה. אם אין לכם לב חלש, ואם דברים כמו אלה מעניינים אתכם - מדובר בספר חובה, באופן חד משמעי.

תרגום פשוט נוראי וחבל.
עצרתי אחרי העמוד השני כשכבר זיהיתי 4 בעיות תרגום, אז בדקתי את המהדורה באנגלית כדי להבין את החוסר היגיון.

לדוגמה למילה Scar יש משמעות כפולה באנגלית, הראשונה והמוכרת יותר היא צלקת, השניה והפחות מוכרת היא חלק של סלע גדול או מצוק.
אז היית מצפה מבן אדם שמתרגם את הספר לדעת את זה, או לבדוק לגבי זה כשהמשפט "עשה עמידת ראש על צלקת" נשמע לו לא הגיוני.

אני לא יודע מי המתרגם או מי העורך, אבל את שניהם צריך לפטר.
בושה של הוצאה לאור.

כמה מאיתנו היו שורדים באי בודד? מישהו בכלל יודע להדליק אש? מה עם להקים מחסה? להשיג מזון? תור הזהב הטכנולוגי פסח על כך, והותיר אותנו ואת ילדינו, מנוונים.

חבורת ילדים מוצאת את עצמה על אי בודד, ללא מבוגרים. מציאות אוטופית כביכול שעתידה להשתבש.
המתבגרים בחבורה, התחלקו לשתי קבוצות, אלו המתמקדים בציד (חשיבה עכשווית, על הצרכים הבסיסיים המיידיים) ואלו המתמקדים בעשן (חשיבה עתידית, על האופן בו ניתן להינצל).

הספר מציף את השאלה מיהו מנהיג? מה צריכות להיות תכונות אופיו? כיצד עליו לפעול במצבים שונים כדי לסחוף את ההמון?
בעתות משבר, מהרהרים הילדים על מולידיהם המבוגרים, מייחסים להם אומניפוטנטיות שמשווה להם מין אופי אלוהי. לכן אין זה מפתיע, שהם תוהים כיצד הם ישפטו על-ידיהם ביום הדין (כאשר יחלצו).

מעניין היה לעקוב אחר השתלשלות חייהם של הילדים, לאחר שנגאלו כביכול. לעיתים נדמה שהילדים לא נחתו באי, אלא במעין עולם מעבר בוחן מוסרית (בסגנון "אבודים").

במאבק בין הפראים והשכלתניים, ניצחו הפראים והצליחו לצוד בסוף את החזיר ("פיגי").
ספר בעל פוטנציאל בימתי כביר. על אף מאמציו של גולדינג, הטופוגרפיה של האי לא הייתה ברורה, לא היה מזיק לו היה מוסיף מפה.

אם אין מבוגרים אז נתבגר, ונחלה בכל אותן רעות חולות שייחסנו להם, כי בסופו של דבר, כולנו אנושיים.

כמעט חמישה כוכבים,
מומלץ.

את הספר בעל זבוב קראתי לפני שנים ואהבתי מאוד אם כי לא ממש זכרתי למה. עכשיו הוא חזר שוב לחיי כי בני הצעיר אוהד היה צריך לקרוא אותו לצורך לימודיו. בניגוד לאחותו שצלחה בהצלחה את התיכון בלי לקרוא אף ספר חובה, גם לא את All My Sons הנצחי, אוהד החליט שהוא רוצה לקרוא את הספר ולא להסתפק בסרט. הבעיה היא שהוא התקשה מאוד לקרוא אותו, התיאורים הארוכים, מאוד! השפה הפיוטית והגבוהה והחוסר האירועים הקשו עליו את הריכוז. כאן אני נכנסתי לתמונה והיצעתי לו להקריא לו את הספר, כמו פעם בילדותו. קריאה לילדים הייתה אחת הפעילויות האהובות עליי ביותר, אולי היחידה? כאשר הם היו קטנטנים, וסשן הקריאה הזה החזיר אותי לעבר. נהניתי מאוד מזמן האיכות עם הילד, נהניתי משאלותיו והערותיו הנבונות, אך להפתעתי נהניתי גם מאוד מהספר.

בראש ובראשונה נהניתי מהשפה. הספר רווי בתיאורים פואטיים, על גבול השירה, בעיקר תיאורי טבע. לעיתים בלימודי הספרות אומרים שהטבע הוא דמות בעלילה, בפעם לראשונה אולי הבנתי באמת מה זה אומר. ויליאם גולדינג באמת יודע לתאר טבע, וכשהוא מתאר שקיעה ניתן ממש לחוש את האור האוזל מן העולם כמו גם את שקיעתה של הציביליזציה האנושית כולה.

כמי שלחם במלחמת העולם השנייה ואחר כך היה מורה ומנהל בית ספר לבנים גולדינג כנראה מבין ויודע משהו על רוע ואלימות, הספר גדוש בכל כך הרבה רוע, קמאי, בסיסי, רוע הנובע מעצם טיבו של המין האנושי, רוע משכנע וטבעי. הוא שם ללעג ספרי ילדים כמו אי התעלומות האופטימי עד כדי גיחוך (אגב, גם ז'ול ורן חזר בו מן האופטמיות הקוסמית שלו וכתב את "אדם הנצחי" סיפור הרבה פחות אופטימי המתרחש על אי), כמו גם כל אמונה באיזשהו טוב אינהרנטי של המין האנושי. "אדם יוצר רוע כשם שדבורה יוצרת דבש" אמר גולדינג, אין ספק שספר קטן זה ממחיש זאת בצורה האמינה והמבעיתה ביותר.

זוהי יצירת מופת שבדרכה המוזרה מהנה ומרגשת למרות התוכן הקשה והסופר בהחלט ראוי לפרס הנובל. לסיום, אני מקווה שאוהד יסכים שאני אמשיך להקריא לו ספרים.

נב1 אהבתי מאוד את עיצוב העטיפה המשקף יפה את רוח הספר.

נב2 קראתי את הספר בתרגום החדש של אמיר צוקרמן שיצא ב 2011. לדעתי אם מטרת התירגום הייתה להנגיש את הספר לקוראים החדשים הוא לא הצליח בכך. התירגום גדוש במילים וביטויים המקשים את הקריאה ומהניסיון של בני מייאשים את הקורא הצעיר. לדוגמא, מדוע להשתמש בביטוי "דמות כהויה" במקום "דמות כהה" או בפועל "עירסל" במקום "חיבק"? נכון שהמילה עירסל יפה יותר וגדושה בקונוטציות אך רצף כזה של ביטויים בתוספת כמה קנוקנות ושרכים, מרתיעים את הקוראים, וחבל.

בדיוק מחר יש לי בוחן בסיפרות על הרומן הזה, והחלטתי שאולי כדאי לפני שאני ניגש אליו, לעשות קצת סדר בראש ולעשות מן סיכום שלי על הסיפור כאן ב'סימניה'.

אז ככה: הסיפור מספר על קבוצת ילדים בריטים עם חינוך טוב, שהמטוס שבהם היו התרסק באיזה אי. נקרא לו, לשם דוגמא, 'אי-שראל'. ובאי-שראל הם צריכים איכשהו להסתדר, עד שיחזירו אותם חזרה למקום שממנו הם באו, לאירופה. יש דמות אחת שקוראים לה ראלף. ראלף הוא מנהיג החבורה. הוא מחליט לקבוע כל מני תקנות כדי לשמור על הסדר באי וכדי שיוכלו להסתדר בו, כמו שמירה על האש דלוקה למען ההצלה ושריקה בקונכיה כמתן זכות דיבור. יש דמות אחרת שהכינוי שלה הוא 'חזרזיר', וכמעט כל הילדים, מלבד ראלף וסיימון ועוד כמה, צוחקים עליו כי הוא מרכיב משקפיים והן נראות עליו משונה וכי הוא כל הזמן מותח ביקורת בסיפור על המחנה של ג'ק, משום שהוא לא דמוקרטי לדעתו וכל הזמן מסית. וגם כי יש לו קול מוזר, כאילו הוא שאף בלון הליום. דמות שלישית היא ג'ק, אשר מחליט שלא לכבד את התקנות, מורד בהם ומחליט לשים דגש פחות על ההצלה ויותר על הצייד. הוא אוסף אליו במהלך הסיפור עוד ועוד ילדים, שתומכים בו, ושמתחילים לחשוב כמוהו, שבאמת יש באי הזו איזו מפלצת או אפילו כמה מפלצות שנוהרות אל הילדים שבאי באוטובוסים שעמותות השמאל מארגנות בשבילם, ושיש לשרוף את הבתים שלהם למען ביטחונם. ויש עוד דמות שקוראים לה סיימון, והיא דמות שקטה ומתבודדת, אשר טוענת לכל אורך הסיפור שהמפלצת האמיתית שוכנת בתוכנו - ובהמשך הרומן הטענה שלו מתבררת כאמת, לאחר שהוא רץ אל חבורת הילדים כדי להגיד להם שאין באמת מפלצת אבל יש חושך וחבורת הילדים חושבת שהוא המפלצת ורוצחים אותו. רק מאוחר יותר הם מגלים שהם רצחו את סיימון, חברם לאי (טוב, לא נורא, הוא שמאלני...). בהמשך גם חזרזיר נרצח על ידי חבורת הילדים, אשר משליכה עליו אבן ענקית. במהלך הספר, אפשר לראות שהחבורה של ג'ק, אשר בתחילת הסיפור היו לבושים כמו יתר הילדים בחולצות בית הספר שלהם, פושטת לאט לאט את הבגדים עד שהם נהיים כמעט ערומים - מטאפורה לחוסר אנושיות. ואכן, כשהאנושיות והרציונל וההיגיון נעלמים עם מותם של חזרזיר וסיימון, ומי שנשאר באי זה רק חבורה של ברברים, והשפוי היחיד שנשאר זה ראלף שנס אל נפשו, האי עולה באש עם הרבה הרבה עשן, ממש כמו השריפות שהיו בחיפה ובהרי ירושלים (אבל תאמינו לי, שהחבורה של ג'ק תאשים את המיפלצות שבאי ואת חבורת השמאלנים של ראלף שאומרת להם כל הזמן מה לעשות ואיך להתנהג כדי לשמור על הדמוקרטיה ועל הסדר באי, בגרימת השריפה...).

זהו, נראה לי שאני מוכן למחר...

***

את הדיעה שלי על הספר לא אצטרך לרשום בבוחן, ובכל זאת: זה ספר שכתוב בצורה משעממת ולא מעניינת בכלל. ניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. אבל כשלמדנו אותו בכיתה, התחלתי לאהוב אותו. אני חושב שזה סיפור חשוב עם מסר חשוב, שלמרות שנכתב כמה שנים בודדות לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא רלוונטי גם להיום, וגם לישראל. אבל את הסרט אהבתי יותר, כי הוא מועבר בצורה מעניינת יותר.

יש לי הרבה דרכים להתחיל את הביקורת הזו.

1. יש לי רשימה, שאני שומרת במסמך במחשב, שבה כתובים לי הרבה שמות של ספרים. אני קוראת לה "רשימת הספרים הקטנים שאהבתי ואני רוצה לזכור". ובקטנים, אני לא מתכוונת לקצרים. אני מתכוונת לספרים שחיבבתי, שנהניתי מהם, אבל שלא הותירו בי חותם מאוד משמעותי. רוב הספרים כאלה, בינינו. מילת המפתח שם היא "אני רוצה לזכור". כי את רוב הספרים שאני קוראת אני לא אזכור בעוד חמש שנים. הרשימה הזו היא דרך להנציח אותם. אני לא רושמת שם את הספרים הגדולים, את אלו שהשפיעו עליי בצורה בלתי נשכחת, כי את אלה אזכור גם ככה. אני לא כותבת את גנבת הספרים, או את צלה של הרוח, או את בנות פנדרוויק. אני לא כותבת את הסדרות כמו הארי פוטר ופרסי ג'קסון. אני גם לא כותבת את הספרים שלא הייתי רוצה לזכור. ספרים ששעממו אותי או שהיו בזבוז זמן, ספרים שהכאיבו לי. אני לא רושמת את אשמת הכוכבים או את הזקן בן המאה שברח מהחלון ונעלם. אני לא רושמת את אגדה או את משחקי הרעב.
בעל זבוב נמצא לי שם, ברשימה הזו. רשמתי אותו כשהייתי קצת אחרי אמצע הספר, כי חיבבתי אותו, וכי הוא היה כמו רוב הספרים, ספר שאהבתי ואני חוששת שאשכח.
אבל עכשיו אני תוהה אם באמת הייתי צריכה לרשום אותו. יש לי מין תחושה כזו, שאותו אני עומדת לזכור.

2. יש ספרים שאני כותבת עליהם ביקורת כי יש לי משהו להגיד עליהם. אנקדוטה שקשורה אליהם, דמויות שאני רוצה לדון בהם, המלצה חמה, קטעים שנגעו ללבי. ויש ספרים שאני כותבת עליהם ביקורת פשוט כי אני צריכה. אני אפילו לא חושבת האם אני רוצה לכתוב עליהם או לא. אני מרגישה שאני חייבת להם את זה.
כי אני יודעת שיש כאלה באתר שכותבים על כל ספר שהם מסיימים. אבל אני לא ככה. אני כותבת רק על חמישים אחוז מהספרים שאני קוראת. ועל רובם אני כותבת בגלל הסיבה הראשונה. אבל יש מעטים שבהם אין בשבילי שאלה. אני חייבת להם את זה. צלה של הרוח, מצרפי המקרים, הנסיכה הקסומה, דירק ג'נטלי, ועוד רבים. משהו בספרים האלה עשה לי כל כך טוב, שאני מרגישה שאני צריכה להחזיר להם טובה. שאני צריכה לשתף בנוגע אליהם. שמגיע להם את זה.
עברו שבועיים מאז שסיימתי את הספר. לקח לי הרבה זמן לסדר לעצמי את הדברים בראש. אבל מעולם לא פקפקתי בכך שאתיישב מתישהו ואכתוב עליו. והנה אני, סוף סוף. אני פורעת את החוב.

3. במהלך הקריאה, שאלתי הרבה אנשים האם הם קראו אותו ומה הם חשבו עליו. נתקלתי בתגובות חצויות. חצי לא הבינו מה אני רוצה מהם, ומעולם לא קראו בעל זבוב. חצי קראו, או ראו את הסרט, ואמרו במפורש שהוא לא מצא חן בעיניהם. הם גם הגיבו בתמיהה כשאמרתי שאני דווקא מחבבת אותו. עלתה להם על הפרצוף מן הבעה של "את רצינית? את מחבבת את הספר הזה? מה לא בסדר איתך? זה ספר על ילדים שרוצחים אחד את השני, למען השם!"
אבל באמת חיבבתי אותו. וככל שהעמודים התקדמו חיבבתי אותו יותר ויותר. ולא הצלחתי להניח אותו מהידיים. הוא היה מונח סגור על השולחן בזמן השיעורים, וכל פעם שילדים התחילו להתפרע קצת והיו שתי דקות בהן המורה ביקשה שקט, אני הספקתי לגמור עוד עמוד וחצי. משהו בו הפנט אותי, כבר מהעמוד הראשון. ולא הבנתי - ואני עדיין לא מבינה - איך אנשים לא מוצאים בו מה שמצאתי אני, איך הם לא רואים מעבר.

4. עברו כבר שבועיים מאז שסיימתי אותו. ובשבועיים האלה, כל פעם שפתחתי ספר אחר הרגשתי משום מה אשמה.


יש הרבה דרכים בהן יכולתי לפתוח את הביקורת הזו, אבל בחיי שאין לי מושג איך לסיים.
כי לסיים את הביקורת יהיה קצת כמו להגיד שלום לספר, לספר שאני עדיין לא מוכנה להיפרד ממנו. אולי אף פעם לא אהיה. וזה לא בגלל המסר הפסימי שלו על טבע האדם, שאותו אני עוקפת בקלילות כי עודני מאמינה בטוב, ובתקווה תמיד אאמין. זה לא בגלל כל המוטיבים שמהם אפשר לעשות מטעמים בשיעור ספרות. אני לא יודעת למה זה.


5. בשבועיים האחרונים הסטטוס שלי היה "איבדתי אמונה באנושות #בעל_זבוב"
אבל לא איבדתי. אם כבר, הספר הזה חיזק את האמונה שלי. כי גם אם בני אדם עלולים להפוך את גן העדן שלהם לגיהינום בעצמם, אני מאמינה שעוד אפשר לתקן. ותמיד יהיה אפשר. לפני כמה ביקורות והרבה הרבה זמן אמרתי שהבעיה שלי היא שאני תמיד שוכחת שאפשר לתקן. ובאמת יש לי נטייה לשכוח זאת. אבל בזכות הספר הזה, מעתה, אני נשבעת לזכור.


אני אזכור.

אסור להכריח אנשים לקרוא ספרים.
זו המסקנה העיקרית אליה הגעתי בעקבות קריאת הספר הזה, והיא צצה בראש שלי רק היום. התזמון הוא משונה - את "בעל זבוב" קראתי בפעם הראשונה כבר ב-2013. לפני כמה חודשים קראתי אותו שוב במסגרת שיעורי ספרות, ובכל זאת, לא סביר שהמסקנה הזאת תצוץ רק עכשיו.
ומצד שני, כשאני חושבת על הנסיבות, זה נראה לי לפתע סביר לחלוטין.

כשקראתי את בעל זבוב לבד, נהניתי ממנו.
הסיבה שקראתי אותו הייתה כי אבא שלי המליץ לי עליו (אותה סיבה בגללה קראתי גם את "חוות החיות" ו - "1984"). הוא אמר לי שעכשיו הוציאו מהדורה חדשה ושבטח יהיה לי מעניין לקרוא את זה. אז קראתי.
הופתעתי, ונהניתי, והזדעזעתי. אני לא לגמרי בטוחה, בעצם, למה הספר הזה השאיר עליי רושם עמוק כל כך - הרי הרעיון שהאדם הלבן הורס כל דבר שהוא נוגע בו הוא לא כזה מהפכני, וכבר הוכיח את עצמו כמה פעמים במהלך ההיסטוריה האנושית. ובכל זאת - הספר הזה ריתק אותי, וטלטל אותי. ואהבתי אותו. נהניתי ממנו כמו שאני תמיד נהנית מקריאה, ובעיקר מקריאה של ספרים שמנסים לאתגר את הקורא בצורה כזאת.
כשקראתי את בעל זבוב עם הכיתה שלי, למדתי שהקונכית מסמלת דמוקרטיה. למדתי שהספר הזה אמור היה לדמות מצב של מלחמת עולם שלישית. למדתי שהאש היא מוטיב דו-משמעי שמסמל הרס מצד אחד וחום והצלה מצד שני. למדתי שפיגי הוא המוח וההיגיון בחבורה, ולכן הקונכית הולכת יחד איתו. למדתי שהבשר מסמל תאווה ויצר הרסני, למדתי שג'ייק וצידיו מסמלים דיקטטורה ועבודת אלילים. למדתי שהספר הוא פארודיה על "אי האלמוגים". למדתי גם שמזגנים זה אויב האנושות, שאנשים בכיתה שלי בהחלט אוהבים סיפורים לפני (או, ליתר דיוק, במהלך) השינה, ושאני יודעת להקריא טוב.
האם נהניתי?
לא.
אני לא יודעת להגיד למה. האם זה הניתוח-יתר? האם זה האווירה בכיתה? האם זה פשוט שעמם אותי, כי הייתי צריכה לקרוא שוב משהו שכבר קראתי?
אני גם לא יכולה להגיד שסבלתי. היו כמה אסימונים שנפלו לי. לא הייתי מבטלת את החוויה הזאת אם הייתי יכולה.
אבל לא נהניתי.

זה גורם לי לחשוב על ילדים שבחיים לא קראו ספר עד שדחפו להם אחד לידיים בשיעור ספרות. אם אני - ילדה שדי מכורה לקריאה, הייתי אומרת - לא נהניתי, איך הם הרגישו?
אפילו לא מדובר בעלילה של הספר, או בטיב הדמויות. זה לא משנה בכלל.
עצם העובדה שאתה מכריח מישהו לקרוא - כופה עליו את הקריאה... מה הטעם בזה? הרי זה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה.
בדיוק בגלל זה לא נהניתי מעלובי החיים בפעם הראשונה שקראתי אותו, כשהספרנית דחפה לי אותו ליד. ובדיוק בגלל זה לא נהניתי מהספרים של ג'ון גרין או מ"היינו שקרנים", שקראתי רק כדי לצאת ידי חובה. ובדיוק בגלל זה ישבתי היום בחדר שלי וראיתי איך המיקוד בהיסטוריה הוכתם מדמעות התסכול שלי. (אני ברצינות שוקלת להעביר ביקורת קוטלת במיוחד על המיקודים של אנקורי.)
איך אני יכולה להאשים את האנשים בכיתה שלי על כך שהם לא קוראים? כשהפעם היחידה בה אתה נתקל בספר היא כשאתה לומד אותו לבגרות, איך לא תפתח אנטי? איך לא תברח לקצה השני של החדר?
אם אתה רוצה שמישהו יקרא, לעולם, אבל לעולם, אל תכריח אותו. תדבר איתו על הספר, תצטט בפניו קטעים, תמליץ לו לנסות - כל דבר - רק אל תכריח אותו. אין שום הנאה בכורח. הורים שדוחפים ספרים לידיים של הילדים שלהם, ספרניות שמתלוננות על ספרות נוער ודוחקות לקרוא קלאסיקות - כל מה שתשיגו מכך יהיה התוצאה ההפוכה.
כי העניין הוא לא הספר עצמו, או הלמידה עצמה, או הילדים עצמם. העניין הוא תחושת הכורח. הכפייה. ההידחקות לפינה. זה מידית הופך כל דבר לתפל, וריק מתוכן, ומעיק.
ועוד שגם מכריחים אותך וגם נותנים לך ציון שקובע במידה מסוימת את העתיד שלך?!

כמו שניתן להבין ממה שכתבתי למעלה, מחר יש לי מתכונת בהיסטוריה. במשך ארבעת הימים האחרונים, כל מה שעשיתי היה ללמוד למתכונת. לא התכוננתי לבגרות לאנגלית. לא ירדתי לברך את ההורים שלי שחזרו מחו"ל. אפילו לא פיניתי זמן לאכילה עד שקלטתי שקרקורי הבטן שלי הם מה שמוציא אותי מריכוז. הפכתי לזומבי של חומר לימוד, ולמען האמת, אני עדיין זומבי של חומר לימוד - ואצטרך להמשיך להיות עד בערך תחילת יולי.
וככל שאני שוקעת יותר בתקופת הבגרויות, כך אני מבינה עד כמה לכפות על אנשים לקרוא, או ללמוד - או, בעצם, לעשות כל דבר - מחטיא את המטרה.
ברור שהכוונות טובות. מערכת החינוך כולה בנויה מכוונות נורא טובות. הבעיה היא שהתוצאות הן בדרך כלל עגומות להחריד.
בעוד שאני כותבת את השורות הללו אני נזכרת במלאלה יוספזאי, הפקיסטנית שנמצאת בגילי וכבר קיבלה פרס נובל לשלום. הנערה הזאת נורתה בגלל שנאבקה על זכותה ללמוד. והנה אני, יושבת כאן במגדל השן שלי, מוצפת בזכויות אדם ובמותרויות אינסופיות, ומתלוננת. (מצד שני, זו כנראה הסיבה שאני לא הייתה האחת שקיבלה פרס נובל.)
ובכל זאת אתעקש על הנקודה שלי. כי ברגע שאתה מכריח בן אדם לעשות משהו - ברגע שאתה כופה על בן אדם דרך - הוא לא יהנה ממנה. לא משנה כמה השתדלת, לא משנה כמה זה בסופו של דבר לטובתו.
מלאלה רוצה ללמוד. היא רוצה לרכוש מקצוע, ויותר מכך, היא רוצה להשפיע על העולם.
ואני?... אני רציתי ללמוד. באמת רציתי. פעם אפילו אהבתי ללמוד. הייתי מציפה את אבא שלי בשאלות על היסטוריה, ונהנית להשתתף בדיונים על פוליטיקה בכיתה. וממש נהניתי מזה.
עד שמערכת החינוך נכנסה לעניין.
עד שנאלצתי לשבת שעות בכיתה ולהקשיב. עד שהתחלתי לקבל טפסים עם מספר שהיו אמורים לקבוע את הערך שלי. עד שהתחלתי להפנים שלתכונות שלי אין שום ערך במערכת הזאת.
ערכים כמו סקרנות, ודעתניות, ויצירתיות, ולמדנות - כן, כן, למדנות - להם אין שום ערך במערכת החינוך. הדבר היחיד שיש לו ערך הוא שינון ספר הלימוד, וצייתנות.
ולכן רוב מי שנמצא במערכת הזאת שונא אותה. כי בני אדם לא נועדו לשנן ולפלוט את המידע כמו תוכי. בני אדם לא נועדו לשבת על התחת במשך שעות ולבהות במורה. ערכם של בני אדם לא נמדד במספרים. ערכם של בני אדם לא נמדד בנכונות שלהם לציית לפקודות.
אז למרות כל הכוונות הטובות, כל הדיבורים היפים על חינוך לכל ילד, כל ההתפלספויות על הקניית ערכים לחיים - בסופו של דבר, מה שנוצר כאן הוא ילדים שנאלצים לבלוע כדורים כדי להצליח בכלל להיכנס למערכת הזאת. ילדים שגדלים באמונה שלמה שהם מטומטמים כי דרך הלמידה שלהם שונה. ילדים שהדימוי העצמי שלהם קורס לתוך עצמו בכל פעם שהם מקבלים טופס מבחן, כי על פי זה אנחנו נמדדים. על פי השטויות האלה - היכולת לזכור, היכולת להגיד את מה שאמרו לנו להגיד.

בעל זבוב הוא ספר טוב. מצוין, למען האמת. הוא עוסק בטבע האדם, ובנטיות האפלות ביותר שלו אשר באות לידי ביטוי כאשר אין מסגרת שמרסנת אותם. כן, גולדינג אומנם קצת הסתבך עם עצמו בתיאורים (ולא אתחיל אפילו לדבר על העובדה שהוא הרג דווקא את הדמויות הכי טובות שלו), אבל מדובר באופן כללי בספר שכתוב טוב, בעל זרימה עלילתית טובה, פואנטה חדה שמועברת בצורה מתוחכמת ומרתקת, וכעת גם אפילו תרגום חדש וקריא!
אז איפה הבעיה, אתם שואלים?
הבעיה היחידה היא, בסופו של דבר, העובדה שהוא נמצא בתוכנית הלימוד.

לילה טוב עולם נפלא, בוקר טוב מציאות...
זו התחושה שליוותה אותי לאורך קריאת הספר ולא ממש מרפה גם לאחר סיומו. האלגוריה בסיפור ברורה וצורמת, קל לאפיין את הדמויות ולערוך הקבלה לדמויות מחיינו גם ללא מורה לספרות.
אהבתי את סגנון הכתיבה החד והתיאורי של גולדינג ולמעט התעקשות לא מובנת לכתוב מילים כגון, "פֵּרות" במקום "פירות" ו"זטוטים" במקום "זאטוטים", באופן שהעין לא מורגלת אליהן ,הספר מאד זורם ונקרא בנשימה אחת.

למרות ההערה הפולנית, הספר באמת טוב.

התאכזבתי.
ממה עשוי ספר טוב? יש כמה אלמנטים אפשריים, וזה כנראה תלוי גם את מי שואלים, אבל מבחינתי ספר טוב צריך להתאפיין בכתיבה מעניינת ומושכת, בעלילה שלא נשארת במקום כל הזמן ובדמויות סוחפות ועגולות.
העלילה של הספר היא סוג של אלגוריה למציאות. יש כאן כמה סימנים וסמלים שאפשר לנתח את משמעותם, וכמובן המסר המרכזי הוא המציאות שאליה נגררות הדמויות, או ליתר דיוק - ההידרדרות המוסרית. זה לא הספר היחידי שמדבר על "מצב חורבן" שמוביל את הדמויות למעשים קיצוניים, ולמען האמת, הוא גם לא נמצא בין הטובים. "על עיוורון", לדעתי לפחות, מציג את ההידרדרות כהידרדרות בצורה קיצונית וטובה יותר.
המספר של הספר והעלילה היא רק צד אחד של הספר, והיית מצפה שלפחות הספר יהיה מורכב יותר בתחומים אחרים.. אבל לא. הכתיבה מאוד סתמית ומשעממת, לא כיף לקרוא את הספר, הדמויות מתוארות בעיקר ע"י הפעולות שלהן ("הלך", "שחה"..), ולמעשה לא הרגשתי שיש ערך מוסף לקרוא את כל 260 העמודים של הספר, ובאמצע הספר נטשתי וקראתי תקציר באינטרנט, שנתן לי את התמונה המלאה של הספר בלי באמת לקרוא אותו, ולא הרגשתי חסך.
לסיכום - אם אתם מחפשים ספר בסגנון, יש אחרים טובים ממנו, ואפשר לוותר.