יניב בן עטר שלח לי עותק של הספר לפני מספר חודשים בליווי הקדשה מחממת לב לאחר חילופי הודעות בינינו. אין לי מושג אם בכך ביקש שאבקר את ספר הבכורה שלו אבל מניח שמן הסתם רצה שאקרא בו. אם היה קורא את ביקורותי האחרונות ליצירות הנבחרות של קהילת סימניה אני מניח שהיה חושב פעמיים. כך או אחרת כפי שכבר כתבתי בעבר ספרו יצא לאור. הוא נחלת הכלל.

הנטייה שלי בשנים האחרונות לסקור ספרים של חברי סימניה נבט מרצון להציב איזה סטנדרט מסויים בכתיבת ספרים ופרסומם שנפרץ לדעתי בגלל סיבות רבות שאת חלקם מניתי בעבר. הוצאות הספרים נותנות היום כר נרחב יותר - בתמורה לכמה עשרות אלפי שקלים כמובן - לפרסום ספרות שמהבהבת למספר שניות בשמי הלילה ונעלמת כלעומת שבאה. יש לזה כמובן צד מבורך. אם בעבר כדי לעבור את משוכות הלקטורה היית צריך לעמוד בסטנדרטים שאינם תמיד ענייניים ולהיות נתון לגחמות כאלה ואחרות של המו"ל. היום כל אחד יכול להביא את מרכולתו אל שוק הספרים. התוצאה היא הרחבה של המנעד הספרותי ובה בעת פגיעה קשה בסטנדרטים שלה. ספרים רבים מתקשים לעבור את הרף המינימלי הדרוש לכך שספר ייחשב כספר ולא רצף מילים כלשהו שמספרים משהו שכבר ידעת וניסחת בעבר סתם ככה לבד. הלוואי והייתי אומר שהרוב בינוני - כפי שאמרה לי פעם לקטורית בכירה בכנרת זמורה ביתן - הרוב לצערי לא ראוי. אבל בחלוף הזמן נרגעתי קצת, ודאגתי התחלפה במחשבה שהייתי אמור להגיע אליה כבר מזמן. כל אחד יכול לכתוב רומן, מעטים יכולים לכתוב רומן ראוי, מה שכן רוב צרכני הספרות ואוהבי הספרות יכולים לזהות מה נחשב ראוי בלי קשר לטעמם הספרותי, כך שרוב מה שנשאר בתודעה הספרותית הם ספרים ראויים, גם אם לא תמיד טובים. נשארת שאלת המוסר או הפוליטקלי קורקט. לכתוב ביקורת פושרת על ספר של חבר סימניה, אחד ששלח לך מכספו, השקיע בהקדשה? לרוב הנשמות הטובות כאן יש נטייה לפרגן ולהשפריץ כוכבים גם על הספר המביך ביותר. אני פחות שמח בשמחתם ומשתדל לבקר חבר בסימניה כפי שהייתי מבקר ספר של מייקל שייבון למשל. קראו לי מקצץ כנפיים, קנאי, יהיר, דיקטטור. מה אומר? אני אוהב ספרות, ספרים שייכים לחלק הטוב של החיים שלי (שהיה אמנם מאוד מאוד קטן בלי אהובתי המהממת) הם לא אסקפיזם מהם. כך שדעתי הכנה על ספר כלשהו נראית בעיניי חשובה יותר משמירה על יחסים טובים עם חבר מסימנייה.

אין לי הרבה דברים טובים לומר על הספר הזה אבל אפתח בכמה מהם. יניב בן עטר בטוח מאוד בכתיבה שלו ובדרך בה הוא מוליך את העלילה. נראה שהספר נכתב בראשו הרבה לפני שיצא אל הכתב. ואולי ניסיונו האישי - שירות כמסתערב בצה"ל? - הוסיף לספר איזה נופך ריאליסטי. יש לו אג'נדה ברורה ובוטחת (שאיתה אני מזדהה באופן כמעט מלא) יש לו שליחות מוסרית לספר אותה, והוא עושה את זה עם הכבוד הראוי לדעתו ולהשקפת העולם שלו, אך האם זה מה שספרות אמורה לעשות? ספרים רבים, רובם עיוניים, נכתבים מנקודת מבט פוליטית צרה מאוד. הבעיה איתם שהם קוברים את הדעות, וגרוע מזה את העובדות, שפוגמות בחגיגת האג'נדה של הכותב, כך שמה שנשאר זה אפקט של ציוץ בטוויטר לא יותר. "היסטוריה עממית של ארה"ב" מאת אדוארד זין היא הדוגמא המושלמת. ספר היסטורי עב כרס הכתוב ביד אומן, אך מעלה גיחוך בפני כל מי שיש לו ידע בסיסי בהיסטוריה של אמריקה. הכול מוקרב למען האג'נדה גם העובדות. אבל כשספר פרוזה נכתב מנקודת מבט צרה כל כך זה כבר נורא. ספר פרוזה מזמין אותך להיכנס ליקום שלם, לא באמת מציאותי, אך אם מה שיש לך להגיד זה תראו את הרחוב הקטן פה ממול, זה לא יעבוד ואפילו יתסכל.

הבעיה העיקרית עם ספרו של בן עטר שהוא, לטעמי, ילדותי מאוד. אמנם הכתיבה שלו מלאה בדימויים - חלקם פשטניים, חלקם סתם בנאליים - של ספרות למבוגרים אבל הדמויות הסטריאוטיפיות והעלילה הנדושה מתאימים לבני נוער (כיתה ח' נגיד) שאוהבים לצפות בפאודה. אפילו כריכת הספר - צילום של גבר מסוקס שקומתו מוארת בזוויות הנכונות הזכירה לי גיליון של בלייזר או את הפוסטרים האלה שהיינו תולים בילדותינו על הקיר בחדר. העלילה עצמה גם מעלה בראש איזה פרק גרוע של פאודה: ילדה בת 10 נאנסת על ידי בדואי בנגב שהתרגל לגנוב בגלל אזלת ידה של המשטרה ומדינה ישראל. מישהו יוצא לנקמה והעניינים לא כל כך מסתבכים. או מסתבכים בדרך שציפית כמה קילומטרים מראש. אז האג'נדה ברורה, ואולי נכונה, אני די מסכים שמה שהולך בדרום מביך בצורה מחפירה. אבל בשביל זה יש את הטוויטר, הפייסבוק, מה לא. כדי שיצא לך ספר שאומר את אותו הדבר אבל יחשב כספר אתה צריך לבנות עולם שלם, תלת מימדי שהמורכבות היא העניין המרכזי בו. "אל נקמות" מכיל דמויות חד מימדיות - הקורבן בסיפור, ילדה בת 10, מתוארת בקיטש כילדה שאוהבת את החורף ואוהבת "לשכב מכורבלת בפוך הנעים כשגשם דופק בחוץ וכשהחום של הקמין עוטף את החדר" הא, היא גם "נרדמת בחיוך" - עלילת ואן דאם טיפוסית ודיאולגיים שהזכירו לי את השירות הצבאי ולא תמיד לטובה.

לא צעקתה של הילדה המסכנה בספר הוא הנשמע למרחקים אלא דבר אחר, שנשמע גם בספרים וכתבים רבים אחרים שקראתי לאחר שנשלחו אלי (לא יודע למה דווקא אלי אבל עובדה שזה קורה לא מעט) הוא שלכותב אין רזומה קריאה מרשים. כל הסופרים, גדולים ומוערכים, מכל הקשת הספרותית שנשאלים למה זקוק סופר טוב עונים את אותו הדבר - קרא הרבה וכתוב הרבה, אבל בעיקר קרא הרבה. אי אפשר להיות כותב טוב אם אתה לא קראיסט מקצועי. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על השאר.

לפני שהשתבשה דעתו באופן בלתי הפיך, יגאל סרנה היה סופר נהדר. הביוגרפה שכתב על המשוררת הסוערת יונה וולך הוא אחד מהביוגרפיות המופלאות שנכתבו בשפה העברית. דן צלקה במסה שכתב בשנת 1973 בשם "ביוגרפיות" מסביר כמה קשה לכתוב ביוגרפיה בעברית: "כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מספר מחונן , אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית שבה הוא חי, קיומה של חברה (במובן המצומצם של המילה) וקיומה של הסכמה אינלקטואלית מסויימת". והנה עומדת הביוגרפיה הזו בכל התנאים האלה: סופר מחונן יש, קיומה של חברה במובנה המצומצם יש - הספר מרגיש לפעמים שנכתב בתוך יקום שבו החיים הם ספרות (בדומה, להבדיל קרוב לאלף הבדלות, ליקום הספרותי של רוברטו בולניו הצ'ילאני), וכך גם קיומה של הסכמה אינלקטואלית כזו שלא מייחסת למושא הכתיבה תכונות של מחקר אקדמי או גולש לפורנורגרפיה של רכילות. אם אנגיד בהתאמה ביוגרפיות אחרות לזו של וולך אלו יהיו "ברנר" של אניטה שפירא המאכזב, ו"אלתרמן" של דן לאור, שעל אף שהוא ספר מרשים הוא מרגיש בחלקים לא מבוטלים גם כפוסט דוקטורט.

סרנה כותב ברצף של משפטים קצרים ויפים את קורותיה של וולך, של המשוררים העצובים שעוטפים אותה, של משפחתה: אביה גיבורה הטראגי של מלחמת העצמאות, אמא שמדרדרת אל תהום הזקנה, היריבות המרה עם אחותה נירה, ושל הגברים בחייה - צעירים ויפים - שקמלו באיטיות אל מול אורה המשגע. לעיתים בראשי הפרקים ולעיתים באמצעם פורט סרנה כמו בדיווח חדשותי אירועים ממדינת ישראל, קטנים כגדולים. כולם מקבלים את אותה כמות של אור בדיוק כפי שהאיר את חייה של וולך - פרצי ההשראה, המין המזדמן, השערוריות, האלימות המחרידה שהפנתה כלפי אמה, ההפלות הרבות, האישפוזים אחרי הצניחה אל הטירוף, חיי היום יום הפשוטים כמו נסיעה לקולנוע, ישיבה ב"כסית", האכלת חתול רחוב - באותו הזרקור.

קצת עצוב לדבר על סרנה של היום, גולה מרצון מארצו. מתגורר היכנשהו בפורטוגל. גם עצוב לכתוב את זה כי הוא עדיין חי, ועל אף שזה נכון: "יונה וולך" הוא מצבה לזכרו של סופר שכתב פעם ספרים יפים. כל זה כבר לא ישוב.

כתיבת ספר מד"ב טוב מצריכה היכרות עם עולם המדע והחידושים האחרונים בפיסיקה, ידע כלשהו עם המתמטיקה וידע טוב ואולי אף מעבר לזה עם הפילוסופיה. לכול זה יש להוסיף היכרות עם ספרות המד"ב וגם כישרון כתיבה לא יזיק. לכן לדעתי מד"ב הוא סוגת עלית. ספר מד"ב טוב הוא כזה שנשען על רעיון מוצק ומוצדק, הוא לא רק מהנה לקריאה, אלא גם מספר לאנושות משהו על עצמה. סולאריס, טרילוגיית המוסד, חולית, קץ הילדות, הם דוגמאות ספורות למה שהמד"ב עשה לספרות בכלל ולנו הקוראים בפרט.

הרבה כותבים מתחילים וגם כאלה שפחות, נוטים לבחור לכתוב בז'אנר הזה כי הם טועים לחשוב שזה קל. רעיון מגניב עולה לראש (נגיד השמש נכבית פתאום) וסביב זה נטווים כמה פרקים ואז זה קורס כמו מערכת פלנטות שהשמש נכבית בה פתאום. בלי פיתוח של רעיון פילוסופי , בלי יצירת יקום הגיוני ומוצדק שיתמוך ברעיון המגניב, הספר נידון להיות גימיק מביך שלא עומד בפני עצמו. רבים וטובים הציצו ונפגעו.

אין הרבה ספרי מד"ב ישראליים ואלה שישנם לא מתעלים מרמת הגימיק. ניסיתי בעבר לדגום כמה כאלה והעובדה שלא נותר מהם שביב זיכרון מדברת בעד עצמה. ועדיין, כשכותב ישראלי אמיץ מנסה בכל זאת לכתוב מד"ב זה ראוי להערכה גם אם התוצאה אינה משביעת רצון. אז מה שיש לנו כאן? אסטרופיזיקאי בגמלאות מטייל בעולמות אחרים בדירתו הקטנה בנחלאות (זה כמעט תמיד נחלאות או רחביה) של ירושלים של שנות ה-80. הספר מתמקד בשינויים המתמטיים והפיסיקליים שהחוקר החביב גילה בפלנטות אחרות (בעיקר ערך הפאי שבפלנטה אחרת הוא שווה 1.52367) שמסתבר שגם משפיעות על הכדור שלנו ולא לטובה. עד כאן עלילת מד"ב שגרתית לחלוטין שלא לומר בנאלית. כדי שהיא תעניין היא זקוקה לכתיבה טובה, לעולם מקורי ואמין, לכמה רעיונות מיוחדים שנובעים מהקונפליקט האינטרגלאקטי ובמיוחד לאפיון מקורי של ירושלים. כשאתה בוחר לכתוב על הבירה של ישראל אתה ממשיך מסורת מפוארת של כותבים בעלי שם ענק: עגנון, ראובני, שלו, עוז, שחר (רשימה חלקית). לא פשוט.

נתחיל בכתיבה. היא בדרגה אחת או שתיים מעל בוסר. שום דבר מקורי, מעניין או מיוחד. כתיבה רגילה שמזכירה ספרות לבני נוער צעירים בלי שהעלילה והנושאים העיקריים עשויים לעניין בני נוער. הדימויים והמטאפורות צפויים ולא מרגשים והדיאלוגים החיצוניים והפנימיים - הספר כתוב בגוף ראשון - מזכירים שיחת חולין באוטובוס. גם אפיונה של ירושלים כתובה באותה דרך, וכירושלמי שבילה את ילדותו, את נעוריו ואת בחרותו באותם המקומות הפזורים בספר בשנות ה -80 ו ה-90 לא יכולתי שלא להתאכזב מרה. ירושלים כאן היא ניימדרופינג סתמי של שמות רחובות ואזורים. גם תיאור התקופה מסתכם בשם המותג "פרידמן" של תנור החימום.

הסיפור מסקרן אך מעניין בקושי. אין הסברים מד"ביים מרתקים על הדרך בה גילה ד"ר אורבך לטייל בגלקסיות רחוקות, אין הסבר משכנע אם בכלל לסיבה שבמקום מסויים פאי יכול להיחשב אחרת וזה מוזר כי מדובר בכותב משכיל שבכריכה גאים לספר שהוא בעל תואר שני בכלכלה וחובב מד"ב מושבע. הסיפורים והתיאורים הם התכה של מד"ב ופנטזיה עם נטייה לפנטזיה, סוגה שאין צורך בהסברים לכל ההוקוס פוקוס שמתרחש בה.

מה בכל זאת עניין אותי ומשך אותי עד לכדי מחצית הספר? הבדידות העצומה שחש אורבך ממותה של שושנה אשתו. הבדידות הקיומית ואובייקטיבית שלו מסופרים ברגישות ונוגעים בליבו של הקורא. כך גם עברו של הד"ר הקשיש ויחסו אליו. יכול להיות שאם הייתי ממשיך וקורא את הספר עד תומו הייתי מגלה דברים אחרים והתרשמותי הייתה אחרת אבל א. התאכזבתי מספיק כדי שאבין לאן הולך כל העסק ב. רשימת הקריאה שלי ארוכה מדי, עד שלא אמצא דרך להתעסק עם הזמן לא אוכל לתת יותר מדי צ'אנסים .

שבוע טוב ושקט.

להרוקי מורקמי התוודעתי לפני שנים רבות כשניסיתי לקרוא את "קפקא על החוף" שלו. אחרי 300 עמודים וקצת התקבלה אצלי התחושה שלא סופר יש לנו כאן אלא נוכל. נוכל עם כישרון מרשים, אבל כזה שמוכר לך קופסא יפהפה עם כלום בתוכה. הרגעים המופלאים באותו ספר (חלקם מופלאים באמת) , הדמויות האקסצנטריות, האימה והקסם הם רק קישוטים בלי שום דבר אמיתי באמת. נראה שלמורקמי יש דמיון עשיר שמעלה אצלו סצנות ותמונות יפות, אך מבלי היכולת לחבר אותם לסיפור עם קרקע יציבה. הכי קל לבוא ולומר שזה הכול מטאפורה. מטאפורה למה?

ניסיתי עוד כמה מורקמי בהמשך. את "קורות הציפור המכנית" נטשתי כבר בהתחלה כי הכיוון הלך לזה של קפקא ואני לא אתן לאף אחד לתרמת אותי פעמיים. את "אחרי החשכה" איכשהו גררתי עד הסוף. גם הוא די מקושקש אבל האווירה הנפלאה שהייתה בו החזיקה אותי עד הסוף. אם לא הולך עם הפרוזה שלו שאלתי את עצמי אולי עם איזה מסה שלו על ריצה? עצמי ענה לי בדאגה שנראה שאני לוקה בתסמונת האישה המוכה. התאכזבת 3 פעמים, שמעתי את עצמי אומר לי, שחרר מהיפני ולך לאכול סושי או משהו בכיוון. התעלמתי וקראתי בכל זאת ו-וואלה שום אכזבה. מורקמי של העיון היה טוב יותר, יציב יותר ועם מרכז כובד: ריצה למרחקים ארוכים. את זה הוא חיבר יפה עם מלאכת הכתיבה, הקריאה והזוגיות. "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הוא ספר נהדר.

והנה "יער נורווגי" שאמרתי שאתן לו צ'אנס כי שמעתי לא מעט שהוא לא בקו של ספרי ההזייה שמניתי לעיל. אז ניסיתי בזהירות ושמעו.. אמנם הוא רחוק מלהיות מופת אבל הוא ספר טוב, אפילו טוב מאוד. טורו וונטבה נזכר בשנותיו באוניברסיטה כסטודנט לתיאטרון. דמותו היא התכה של שתי דמויות ספרותיות מוכרות: ניק קאראווי מ"גטסבי הגדול" והולדן קולפילד מהתפסן. מצד אחד הוא אי של שקט אשר אוהב להביט ממרחק במתרחש סביבו, ומצד שני הוא חש ניכור מהעולם הרועש שבתוכו הוא חי. לצידו של וונטבה חגות כמה דמויות ייחודיות שהמאפיין של כולם הוא החיפוש אחר שקט, ומשזה לא נמצא הן פונות לדממה הגדולה, למוות. הסיפור נטווה כאן בכישרון גדול, בלב ענק ובהרבה אמפתיה. אמנם פה ושם העסק חורק בגלל איזה דימוי לא משכנע ("פיה היה יבש כאילו אכלה עש") או דיאלוג מאופיין יתר על המידה, אבל התמונה הכללית היא ברורה וברזולוציה חדה. מורקמי הצליח לרקום סיפור יפהפה, אנושי ומרגש עד דמעות בלי שגשם של מקרלים יפול עליך פתאום.

כשמסמר עקרב ביקש ממני לבקר את הספר שלו החלטתי לוותר כמעט מיד, הרי רשימת הקריאה שתכננתי כל כך עמוסה ויומרנית שאזדקק לגלגול נוסף כדי לסיים אותה. אבל איך אפשר לסרב לספר בעל כריכה צבעונית שנקרא "הכול יהיה בסדר" בזמנים קשים אלה?

גד מאבד את אשתו שלומית בתאונת דרכים והופך ל"מת מהלך". הוא מסתגר שנה בביתו ונותן לזמן להפליא בו את חמש שלבי האבל שלו ולהשתעשע במחשבות על התאבדות. 16 שנים אחר כך אוסף של פגישות מקריות מבית היוצר של פול אוסטר (רוחו עדן) מלמדות אותו שאולי לא הכול יהיה בסדר אבל יהיה משמעותי. כי כל החיים בנויים מאוסף של מקרים ומצד שני הכול קשור להכול. זהו פחות או יותר הספר, מתובל במשפטי הארה קיטשים להזיע, בניים דרופינג ספרותי/תורני (שירה של עגנון מספר אחת גם אצלי) בדמויות קיצוניות במהותן שבאורח פלא נקרו בדרכו של גד ובמסקנה על החיים שיכולת לקבל גם מד"ר פיל - או נפלא מזה - מחמשיר של נועם חורב, רחמנא ליצלן.

ממבקר ספרים מוכשר כמו מסמר עקרב ציפיתי לספר כתוב היטב עם תובנה אחת או שתיים לקחת לחיים, מה שקיבלתי זה ספר כתוב היטב עם תובנות של מתמודדת בתחרות מיס תבל. הרבה אילוצי עלילה והסברים חצי אפויים לכל צירופי המקרים הללו שכללו הרבה דמויות פלקט שלא מעוררות אמפתיה אלא רצון להוריד להן כאפה שיתעוררו כבר על החיים שלהן, כך שלא את מוסיקת המקרה אתה שומע כאן אלא ג'ינגל של סרטון ניו אייג' בטיקטוק.

באמת שקיוויתי לאכזב את דן יוסיפון ולכתוב משהו טוב על המהתלה הסופית שהוא רקח כאן, רק חבל שאפשר להכניס אותה לעטיפה של מסטיק בזוקה. גם שם יש מצב שתקבלו עצות טובות יותר לחיים...

ספריו של מאיר שלו נעים בין "זה כיף לקרוא" ל"כבר היינו בסיפור הזה" ועל אף ש"בביתו במדבר" שייך להתרשמות הראשונית הוא רחוק מלהיות מושלם. את רוב ספריו של שלו (ויסלח לי מורי) נטשתי כבר בתחילתם למעט "יונה ונער" ו"גינת בר" שהיו שלמים ומהנים מאוד. שלו אף פעם לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית שנמצאת בין ספרות בידורית-מהנה לבין חשובה או מופתית באמת. הוא סופר קלאסי של ארבעה כוכבים לכל היותר.

"בביתו במדבר" רפאל מאייר נזכר בילדותו בירושלים ובחמש הנשים שגידלו אותו לאחר שארבעת הגברים במשפחה מתו בזה אחר זה בנסיבות טראגיות. הספר ברובו נכתב בגוף ראשון ולפעמים חורג לשני בו פונה המספר לאחותו הבכורה והיחידה. למה אליה? אולי בגלל שהיא לא באמת שייכת ל'אישה הגדולה'- הישות הנשית האחת שארבע האחרות מרכיבות אותה? הסיפור מסופר במעגלים גדולים והוא מהנה מאוד לקריאה וכירושלמי במקור היה מרגש לחוש בירושלים של פעם לפני שהפכה להומוגנית למראית עין. אולם הטקסט כיריעה אחת, כספר אחד הרגיש לי מוגבל בעומקו. כדי לפצות על זה הוסיף שלו לסיפורו מעיין ריאליזם מאגי אבל לא בסגנון מסורת הכתיבה הדרום אמריקאי, אלא מופלאות ישראלית-אנושית. טריק מוכר במקומותינו הספרותית כמו הנער ההוא שאוהב ללכת על הידיים ב"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן או כמו המשפטים המשונים של הדודה השחורה בסיפור הזה שאומרת: "אני לא מבינה איך בחור בלונדיני יכול להצליח במתמטיקה". בביתו במדבר גרם לי להתגעגע למרבד המעגלים המופלא של זיכרון דברים של יעקב שבתאי.

זיכרונותיו של רפאל מאייר מילדותו בירושלים מסופרות שוב ושוב ובכול פעם נוספות להן עוד אנקדוטה, עוד נקודת מבט, עוד אמת משפחתית כואבת וזה מהנה כי מאיר שלו כתב אותו, וזה גם מרגיש כמו בהייה באלבום תמונות משפחתי של חבר.

"אכפת לך לקרוא גם את הספר שלי ולקטול? אני ממש אשמח להמלצה", את זה ביקשה ממני חברתינו נתי ק. כמעט לפני שנה כתגובה לביקורת שלי על ספר ביכורים של חבר אחר בסימניה. הופתעתי למצוא את הספר בספריית המוסד החינוכי בו אני עובד וניצלתי כמה שעות פנאי מתות כדי למלא את בקשתה של חברתינו. גילוי נאות - אינני נוהג לקטול ספרים על-פי בקשה לא משנה כמה יפה יבקשו ממני, אפילו אם זה - כך לפי אותה תגובה - יכול לעזור במכירה שלו. ובכלל המגמה שלי היא להרעיף אהבה על ספרים ופחות לקטול אותם. בכל מקרה נגשתי לספר בתקווה גדולה שאולי בכל זאת יצא מכאן משהו טוב. איך תקוות מסתיימות בימים האלה אתם כבר בטח יודעים.

אז הסיפור שנתי ק. או בשמה המלא רינת קליין רקחה כאן מתאים לספר מתח קלאסי עם טאצ' וירטואוזי. מומחית לזיהוי פלילי נשלחת לרוסיה כדי לעזור בפיענוח רצח שתלוי במומחיות של המומחית יענו בטביעת אצבע. על הדרך היא מגלה שהחשוד העיקרי קשור אליה בעבותות משפחתיים. פיענוח הרצח מצריך גם פיענוח עצמי, מעיין יציאה למסע שורשים עם טוויסט פלילי. הרעיון, הגם שהוא מאולץ, יפה ומעניין אבל כאן נגמר כל הטוב.

הספר משעמם רצח. אין בו מתח, אין רגש, ואין את הוירטואוזיות שהספר כל-כך משווע אליה. מה גם מאכזב מאוד לגלות שאין בספר התעסקות מקצועית במז"פ וזאת למרות שהסופרת בעלת תואר שני בהנדסה כימית. עכשיו תוסיפו לזה את הכתיבה הדקלרטיבית והתמציתית של רינת:

"באחת וחצי בלילה נעצרה ז'יגולי לבנה ליד בית דירות ברחוב נקרסוב. אישה צעירה יצאה מתוכה מתייפחת ואיש מבוגר וקירח הוציא מתא המטען מזוודה קטנה והעבירה לידיה. האישה הצעירה נכנסה דרך הכניסה האמצעית, עלתה לקומה השנייה וצלצלה בדלת. האיש המבוגר חיכה בחוץ והביט לעבר שורות החלונות. כשראה את האור נדלק באחד מהם חיכה עוד חמש דקות, נכנס לאוטו ונסע כשהוא מותיר אחריו שני שבילי עקבות מלוכלכים בתוך השלג הבוצי של תחילת מרץ."

וקבלנו חוות דעת מז"פית רק בלי המז"פ. גם הקטעים הרגישים ביותר פה כתובים באותה קצרנות משמימה, אז מה הפלא שליבי לא יצא אל אותה תמרה אטיאס.

התקציר בכריכה האחורית מנסה לשווק את הספר כ"קול שכמעט ולא נשמע בספרות הישראלית העכשווית", קולם של העולים מברית המועצות. מצחיק. בלי כמובן לזלזל בקשיי העלייה של האנשים החשובים האלה ותרומתם הרבה לחברה הישראלית, עולים בראשי שמות רבים של סופרים ומשוררים עולי ברה"מ והם מושא למחקר אקדמי. (אם כבר נסו להעלות בראשכם שלושה כותבים עולי אתיופיה). בכל אופן לא התרשמתי שהספר מטפל בנושא הזה בעומק הנדרש או בעומק כלשהו אם לדייק.

אז שחף שחור הוא טלנובלה שמנסה להתחזות לספר מתח רק שאין מתח ואין רגש וגם אין טיפת רוח שתפיח עניין בגוויה הזאת.

קיבלת.

חוץ מלהיות נהג משאית שנוסע בכבישי המישורים הגדולים בארצות הברית, האופציה השנייה שאני נותן לשאלה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול היא מוכר ספרים. כמו בדברים רבים אחרים בחיי לא עשיתי דבר כדי להפוך את החלום הזה למציאות, פעולותיי בעניין הסתכמו בביקורים תכופים בחנויות ספרי יד שניה ומחשבות רבות על איך להפוך אותן לטובות יותר, בעיקר בהיבט הוויזואלי. לצערי, רוב חנויות הספרים המשומשים נראות כמו מחסן לאחר רעידת אדמה בשלב בינוני/גבוה של סולם ריכטר. יוצאות מן הכלל שאני מכיר הן הולצר ספרים בירושלים שנראית כמו מקום ששווה לגור בו, על אף שאוסף הספרים שלהם הוא לא מהמרשימים שראיתי; הגלריה לספרות בירושלים שאמנם יש מקום לשיפורים מבחינת הסדר ויחסי האנוש אבל האוסף שלו הוא עצום ומלא בכל טוב, והמחירים מעולים; האחים גרין בתל אביב הוא גם מקום שאני אוהב לבקר בו, החנות מסודרת תמיד ושוררת בה אווירה נעימה וריח של ספריה ישנה שארשת הפנים הנונשלנטית וחמורת הסבר של המוכרנים בחנות לא פוגמת בה כהוא זה. ועל אף שמדובר בחנות קטנה מאוד האוסף שבה עשיר בפריטים נדירים ויפים (איפה עוד תמצאו את "מסיכות מקסיקניות" של אוקטאביו פס למשל?). אבל אל תשכחו שזו תל אביב והמחירים באחים גרין לא מביישים את התדמית של העיר ללא הפסקה. עוד ראויים לציון הם דוסטוייבסקי, הלפר והנסיך הקטן בתל אביב, ובוקסטור ושטיין ספרים בירושלים שכל כמה שנים מנהל החנות שם מאיים לסגור אותה ואז איכשהו מתחרט. ויש כמובן את רשת סיפור חוזר החביבה, חוץ מהסניף בתל אביב. מנהלת החנות אלימה.

המאכזבות בשורה הן חנויות שבעת ביקורי בהן אני עסוק במחשבות על איך לשפר אותן ופחות על חיפוש ושיטוט הן חפציבה ברחובות שלמרות שהאוסף שלה הוא מהמרשימים בארץ החנות מבולגנת, רועשת ומועדת לתאונות מסוכנות: פעמיים ריסקתי מגדל דיסקים מרשים בגובהו שעמד בפינה ולא הבחנתי בו למרבה המבוכה, ופעם בניסיון נואש ומיוזע להוריד ספר מהמדף הגבוה במחלקת השירה הפלתי על ראשי את אוסף השירים הכבד להפליא בשלושה כרכים של חיים גורי. מעוצמת החבטה הגלגול הקודם חזר לי לתודעה. ובכלל כדי למצוא שם איזה ספר מהרשימה שהבאתם צריך את עזרת הצוות שלמרות שהוא חביב ביותר ונכון לעזור הוא מייתר את השיטוט בחנות שזה החלק העקרי מהבילוי בחנויות האלה מלכתחילה; עוד מקום בעל פוטנציאל גדול אבל עם ביצועים חלשים הוא דני ספרים בירושלים. חנות גדולה מאוד עם אוסף עלוב אשר מורכב בעיקר מרבי מכר וספרי עם עובד מרופטים (כולל איזה 70 עותקים של "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" מאת לוסיה אצ'ווריה. מישהו קרא את הספר הזה?) שמפוזרים באקראי על מדפי החנות, אוסף ספרי העיון שלהם גרוע ומבולגן אפילו יותר ומורכב מעותקים שמוצאים בדרך כלל ליד מכולות האשפה. החנות משרה עצבות משונה כזאת ובעל המקום הוא טיפוס שהיה יכול לעשות אחלה קריירה בתור רס"ר משמעת בצאלים. עוד ראויים לשיפור: ספרים באלנבי (אני: אני מחפש את הספר אנשי רומי מאת פלוטארכוס. המוכר: תבדוק במדף מאחוריך. אני: יש פה את אנשי יוון. המוכר: נו ו..? אני: רציתי את אנשי רומי. המוכר: חחח מצחיק), ואינטלקט ספרים ברחוב יפו בבירה. איכשהו הם מפרסמים בסימניה שיש להם את הכול, אבל כששואלים את המוכר בחנות לרוב התשובה תהיה: זה במחסן תבוא בעוד יומיים. ובלי כל קשר החנות היא תמיד ברדק אחד גדול.

לשון ביתל כותב הספר שלשמו התכנסנו כאן לא היה חלום להיות מוכר ספרים. לאחר שיחה מקרית עם מכר שהציע לו לקנות את חנותו בשנת 2001 הוא הפך לבעל חנות ספרים מיתולגית בוויגטאון, עיירה קטנה מאוד ותוססת בסקוטלנד שהקטע שלה הוא חנויות ספרים יד שנייה. הספר הוא אכן יומן של שנה קלנדרית אחת המחולקת לפי ימים. כל יום פותח במספר הספרים שהוזמנו באינטרנט ומסתיים במספר הספרים שנקנו בחנות ובסכום שהופקד בקופה. בין לבין מתאר ביתל את הטיפוסים השונים והצבעוניים שמבקרים בחנות, את מלאכת מכירת הספרים בתוספת אנקדוטות משפחתיות שנונות ויפות. הספר הזה הוא לא מאלה שבדרך כלל ימשכו את תשומת ליבי בחנות. עטיפה מצועצעת, ציטוט המלצה של איזה עיתון בחזיתו ומיקומו באי רבי המכר, השני ב-50%. גם הכותרת הגנרית לא מעוררת את מיצי טעם הספרותי שלי ובכל זאת האינטואיציה בישרה טובות ואמרתי יאללה נעיף מבט. ציטוט משעשע של ג'ורג' אורוול פותח את הספר ואחר כך כמה פסקאות שנונות על אורוול, על ויגטאון ועל מכירת ספרים. זה הספיק כדי לקחת אותו אמנם בחשש קל. שון ביתל - שנראה כמו הכלאה בין ליאור שליין לסולן סימפלי רד - כותב בצורה משעשעת ומטפל בסרקזם מענג גם את הצדדים הפחות נעימים בניהול חנות ספרים משומשים. אז נכון שלא מדובר כאן בספרות גדולה אבל הספר הזה מצחיק, מהנה מאוד ואפילו מרגש.

"הלקוחה הראשונה של היום הייתה אוסטרלית שלא יכלה לבטא את האות ט', וכששאלה על "הדירה הנאה" שלחתי אותה למדפי הספרים בנושא עיצוב פנים. התברר שהיא מחפשת את "הטירה הנעה". (עמ' 123)

נ.ב - גם המוכר בהולצר ספרים בירושלים דומה לסולן של סימפלי רד. כל כך דומה שלאחרונה אני מוצא את עצמי חושב ברצינות שזה אשכרה הוא.

בחרתי להשתתף בסשן ההתרשמויות מספר הבכורה של חברנו בסימניה אור שהם. הזמנתי בניגוד להרגלי את הגרסה הדיגיטלית וקראתי בשבת האחרונה כאתנחתא מדוסטוייבסקי. לא, זה לא זה ולצערי אין אבל. גם אם ניתן לבחור פור מפאת גילו הצעיר יחסית (פנחס שדה כתב את "החיים כמשל" בגיל 27) ונוותר קצת כי זהו ספרו הראשון (ספר הבכורה של טוני מוריסון הוא "העין הכי כחולה") ההתרשמות השלילית תוותר בעינה. אין בשמונה דקות בדל של כישרון כתיבה והספר לא מתרומם אפילו במעט מרמת הגימיק.

רמת הכתיבה? אין כזאת. אם אתאמץ נורא אולי אומר שהיא אפילו לא בוסר. זוהי כתיבה שטוחה ופשטנית ביותר שלא מתקרבת לרמה הבסיסית הנדרשת מספר שיוצא לאור. קלישאות סגנון מפוזרות לאורך ולרוחב, הדימויים, שלמרבה המזל מעטים, חסרי השראה והתחושה היא שהיה ניסיון, מבורך אמנם, לצמצם את היריעה אך שבעיקר לא היה לכותב הרבה מה לומר.

כספר שמבוסס על גימיק היה נדרש מהכותב לומר משהו עלינו כבני אדם כדי להצדיק את הטריק, או לכל הפחות להעצים את הגימיק עד שנאמין למה שקורה בספר. (תקראו את הסיפור הקצר 'שקיעה' מאת אייזיק אסימוב ותבינו מה אפשר לומר על האנושות דרך גימיק סטייל 'שמונה דקות') במקום זאת פתח הכותב את סיפורו בהקדמה רדודה שהמידע הדל שבה לא מתעלה על ערך בוויקפדיה ואפילו גרוע מזה, לא מסביר שום דבר שלא ידוע לרוב ההדיוטות כמוני.(וגם לא נכונה עובדתית. ברגע שהשמש תכבה אף אחד לא ישרוד פה יותר משנייה כדי לראות איך זה נראה) על פיתוח הדמויות, על הדיאלוגים הסתמיים והמאופיינים לעייפה ועל הפרק המגוחך עם החמור, כדאי שאדלג כי נראה לי שהבנתם כבר את הקטע.

הספר של אור הוא אחלה נקודת מוצא לדיון על הוצאות הספרים בפורמט עצמאי. אם כל אחד יכול לכתוב ולהוציא ספר בלי קשר לרמתו - ואני מוכן להתערב ששמונה דקות לא היה עובר לקטורה באף הוצאת ספרים שמכבדת את עצמה - אז יש כאן פיחות דרמטי במושג ספרות שמצריך שידוד מערכות רציני. הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפורמט האמנותי הזה שנקרא ספר. עכשיו ברור לי שגם להוצאות הספרים המוכרות, המחזיקות לקטורים ושהרף שלהם גבוה יותר מ"תן לנו 20000 ש"ח ונוציא את מה שכתבת" לא תמיד מוציאים ספר על פי רמתו ולרוב השיקולים הם כלכליים, אבל גם בכאלה 'שמונה דקות' לא היה עובר. דווקא בזמנננו כשהירידה בקריאת ספרים היא עצומה וחנויות ספרים נסגרות ביחס הפוך לפתיחת חנויות נוחות ומוצרי טכנולוגיה (נסו למצוא חנות ספרים באילת) זו ההזדמנות מצוינת לעלות את רף הקבלה להוצאת ספר וליצור חתך ברור של מה ראוי בלי כמובן פנאטיות. רק המינימום הנדרש. אני חושב שכל אוהב ואוהבת ספר צריכים לייחל ליום שזה יגיע, אחרת אנחנו בבעיה. בעיה גדולה.

אני מודע לכך שהביקורת הזאת חריפה ואולי אכזרית מדי ומן הסתם תפגע בכותב הספר. מתנצל על כך מראש. אין כאן סגירת חשבונות אישית. אני לא מכיר את אור שהם חוץ משלום שלום בסימניה. אבל הוא בחר להוציא את מרכולתו לאור וזהו חלק ממחיר התהילה. כקורא, שספרות היא חלק נכבד מחייו, שמוכן לשלם ממיטב כספו כדי ליהנות ממנה אעדיף לחוס כאן על הקורא מאשר על הכותב.

נ.ב - "לא, זה לא זה ולצערי אין אבל" תקף גם לקריאה בפורמט דיגיטלי. זאת הפעם הראשונה והאחרונה.