ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 24 בפברואר, 2019
ע"י חתול השיממון
ע"י חתול השיממון
***חשכה – ספר 1 מתוך טרילוגיה ששמה לוט בערפל***
אמ;לק: כן או לא? בגדול, ספר מותח וכתוב היטב, באווירת אימת-נוער-לייט מצמררת סטייל שקרניות קטנות ויפות (סדרת הטלוויזיה, לא הספרים) – אז בעקרון כן, אתם עשויים להינות ממש, כל עוד לא אכפת לכם שהגיבורה היא מלכת חלאות המין האנושי
תקציר מגב הספר:
״אני פוקחת את העיניים ולא רואה כלום.
רק חשכה. האם באמת פקחתי אותן? ״
אלמה בת השבע־עשרה היא מושא החלומות של כל בחור ( =^.^= "אני כל-כך יפה שלראות את עצמי במראה מעודד אותי אחרי לילה של סיוטים, אני מתלבשת בצורה שגורמת לנערת ליווי להסמיק וכל הבנים מסתכלים כשאני עוברת אבל אני בחיים לא אצא עם אף אחד כי אני יותר מדי קולית בשביל כולם" =^.^= ). נראה שהמנהיגה היפהפייה של חבורת הבנות הקשוחה ביותר בתיכון ( =^.^= "אני מדגישה, מנהיגה ולא מפקדת, מפקדת זה כל-כך קים ג'ונג און" =^.^= ) לא מפחדת מכלום. אבל אפילו הביטחון שלה מתערער כשהיא מתעוררת בוקר אחד ומגלה תיאור של רצח אכזרי, כתוב בכתב ידה. היא לא מכירה את הקורבן ולא זוכרת שכתבה את הדברים, אבל שעות ספורות אחר כך מתברר שהרצח אכן התרחש. כשעוד ועוד רציחות מתועדות מופיעות וחברתה הטובה מותקפת באכזריות, אלמה מבינה שהמפתח לתעלומה נמצא אצלה. אבל למי תפנה לעזרה? לאימא שלה, שעסוקה בעבודתה ובמאהב החדש שלה? ( =^.^= אתם מתכוונים לאמא המתוקה והאוהבת שלה, שעובדת קשה ומנסה ככל-יכולתה לתמוך בפרחחית החוצפנית וכפויית-הטובה שלה? ושהמאהב שלה הוא למעשה בן-הזוג המאוד-רציני שלה (לא שיש משהו לא בסדר גם בלהחזיק מאהב!), שגם הוא אבהי ומתוק הרבה יותר ממה שמגיע לאלמה? =^.^= ) למשטרה, שמגלה חוסר אונים מוחלט? ( =^.^= אתם מתכוונים למשטרה שאליה אלמה פנתה כדי לקבל את המידע איתו היא התחילה את החקירה שלה? אני לא חושבת שהיא השיגה הישג אחד בספר בלי להיעזר בהם =^.^= )
ואולי למורגן, הבחור המסתורי עם העיניים הסגולות ( =^.^= אוי איכס =^.^= ).
ביקור במחוזות האפלים של הנפש במותחן מהפנט.
אלנה פ' מלודיה היא סופרת ועורכת ספרי נוער. ניסיונה האישי כסהרורית הביא אותה לחקור את נושא החלומות – מחקר שהוביל לכתיבתו של הספר חשכה, הראשון בטרילוגיית פנטזיה אורבנית אפלה לנוער. הספר התקבל בהתלהבות רבה באיטליה ומחוצה לה והיה לרב־מכר. ( =^.^= בסדר, אני מודה, זה ספר די מעולה =^.^= )
אלנה גרה ועובדת במילנו. ( =^.^= מפתיע, לאורך כל הספר הייתי בטוחה שהוא אמריקאי =^.^= )
ומה אני חשבתי:
למען הסר ספק, זהו ספר אימה. אתם יודעים: סיוטים שמתגשמים על רציחות מחרידות, כת שטנית, מורה לבקן וקריפי, ילדה קטנה אילמת וקריפית, דודה חולה ומסתורית שמסתגרת בבית ישן וקריפי...החבילה הרגילה. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני קוראת ספר אימה, וזו היתה...חוויה נחמדת, למעשה. אני לא מסוגלת לסבול סרטי אימה אמיתיים, במיוחד לא את אלה שמבלבלים בין להפחיד ללהגעיל אותך בעזרת דרכים יצירתיות לכריתת איברים, אבל ממש נהנית מאלמנטי אימה קלאסיים בז'אנר המכונה "מסתורין" (או "מותחן"?) – מפעלי בובות נטושים, וילונות אמבטיה מתנפנפים, דלתות נטרקות והגיבור כולו "מי שם?!" וצעדים מהדהדים ברחובות אפלים – ושאר הדברים האלה שלא לגמרי באמת מפחידים, אבל מלחיצים בצורה קצת נעימה; והספר הזה לגמרי מספק את הסחורה (במיוחד אם קוראים אותו בלילה).
הדבר שהכי צריך להדאיג אתכם הוא הגיבורה – היצור המבחיל ביותר שהתהלך אי-פעם על פני האדמה. אני יודעת שאני אומרת את זה על כל הדמויות שאני שונאת שנאה עזה, אבל הפעם אני *באמת* מתכוונת לזה: שתי שניות מתחילת הספר כבר ידעתי שהייתי מעדיפה להיכנס עם סטאר מ"השנאה שנתתם", קליירי מבני הנפילים וכל גיבוריו של ג'ון גרין גם יחד לבית האח הגדול תמורת הזכות לזרוק על אלמה ביצה סרוחה אחת (שזה 99 ביצים פחות ממה שמגיע לה). הסופרת יצרה אותה כשילוב של שניים מהסטריאוטיפים השנואים עליי ביותר של בני-נוער – מלכת כיתה ונערת אימו (באופי – "העולם חסר משמעות והכל ריק גדול וכאוטי" כזה, לא מבחינת לבוש, כנראה כי אין בגדים מספיק חושפניים בסגנון אימו (לו היה לי שקל על כל פעם שנאמר בספר המשפט "לבשתי את החולצה הכי צמודה שלי עם המחשוף הכי גדול שלי")). אבל מה שבאמת הרגיז אותי היה שאלמה היתה *קריקטורה* של הסטריאוטיפים האלה: הסופרת באמת חושבת שיש בנות שהחברות שלהן מינו אותן רשמית למנהיגות שלהן? שעושות *מבחני קבלה* לבנות אחרות שרוצות להיות חברות שלהן? (למה מי ישמע אתן איזה סורוריטי בהרווארד? כולו שלישיית כלומניקיות שחושבות את עצמן), או שכל הבנים, אבל כלללל הבנים, מאוהבים בהן – אבל לא כמו שהן מאוהבות בעצמן?ואפילו נערות האימו הכי הארדקוריות מפסיקות עם הניהיליזם מדי פעם כדי לנשום וכאלה.
וזה שאת מלכת הכיתה לא אומר שאת חייבת להיות כזאת אובג'קטיפיינג כלפי גברים (ציטוט מהספר: "בחורים הם יצורים צפויים, שרוצים לנפח את השרירים ולמשוך בחורות" – איך היית מרגישה אם היו מדברים ככה על נשים, סופרת?) או אכזרית כלפי החברות שלך ("אז היתה לך התמוטטות עצבים קלה אחרי שהפיצו סרטון עירום שלך בכל בית-הספר? נו, באמת, תתאפסי על עצמך ומהר או שאני אחליט שאת לא מספיק קולית כדי להיות חברה שלי") או מפלצת באופן כללי ("החברות הכי טובות הקודמות שלי נהרגו בתאונה. אבל אני לא מרגישה לגבי זה כלווום כי אני כזאת קשוחה, אני בכלל לא בטראומה כי לא אכפת לי מהן בכלל, שמעתם? לא אכפת לי!") כאילו, הסופרת *מנסה* לגרום לנו לשנוא אותה?
הדבר השני שצריך להדאיג אתכם הוא מורגן, או בשמו השני "אדוארד מדמדומים גרסת 2019". מי פה התגעגע לחתיך חיוור בעל יופי מהפנט שקורא (לכאורה) את המחשבות שלך, מופיע בדיוק ברגע הנכון כדי להגן עלייך אבל במקום להתייחס אלייך כמו לאדם מבוגר ולהסביר לך מה קורה, פוטר אותך ב"זה מסובך מדי לראש הקטן והיפה שלך, אז פשוט תזהרי כי יש אנשים רעים בחוץ ואני אשמור עלייך"? לא אני. שלא תטעו, אין בספר הזה שום סיפור אהבה (הגיבורה טרחת להדגיש שמעולם לא אהבה ולעולם לא תאהב אף אחד. וול, גם אנחנו שונאים אותך), אבל בכל פעם שאלמה ומורגן נפגשים (ולמרבה המזל זה לא קורה כזה הרבה) מתפצפצים להם פצפוצים של תשוקה – ושוב, *קריקטורה* של תשוקה: מי מרגיש גלים מרגשים של חום, קור ואקסטזה כשהאצבעות שלו מתחככות באצבעות של מישהו אחר? מי אומר "אוקיי, מורגן, אני אתעלם מהעובדה שאתה מוזר וחשוד בטירוף ופחות או יותר הודית שהיחיד שיודע יותר ממך על הרציחות הוא הרוצח עצמו, ולא אשאל אותך עוד שאלות בנושא כי העיקר זה שאתה מנשק כל-כך טוב"? (לא ציטוט אמיתי, אבל הבנתם את הרעיון).
הדבר השלישי שצריך אם לא להדאיג אז לפחות קצת להטריד אתכם הוא העובדה שרק תעלומה משנית אחת נפתרת בסוף הספר, וכל השאר נשאר פתוח ומסתורי כבהתחלה. אפשר היה לחשוב שעד סופו של ספר כזה (יחסית) ארוך נקבל לפחות *כמה* תשובות (אפשר היה לשאול את מורגן, אבל לאאא, עדיף להתהפנט במקום זה מעיניו הסגולות בעודך מוודאת שהמחשוף שלך מספיק עמוק כדי להפנט אותו בחזרה). כאילו, הדרך עדיין מהנה מאוד, אבל בסופה תתכוננו להישאר תלויים באוויר עד הספר הבא (שלמען הסר ספק אני לגמרי מתכוונת לקרוא, כי היה לי כיף וצ'ילי וכי אני סקרנית בטירוף לגבי איך הספר הזה הולך להפוך לפנטזיה אפלה! כי גם זה עוד לא בדיוק קרה).
וזהו, הדבר הנוסף היחיד שאתם צריכים לדאוג לגביו הוא רק מי אורב לכם בסמטה חשוכה. בו!
נ.ב
לכל מי שדברים כאלה חשובים לו (אני יודעת שלי הם חשובים) – למרות שמדובר בספר אימה, אין בו בכלל תיאורי התעללות בילדים או בעלי-חיים, ואין אלימות גרפית (לא יותר מספר מתח ממוצע של הרלן קובן נניח). זו בעיקר האווירה שמצמררת אותך.
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
