****



יש מצב שאריק צ'רניאק היה צריך בזמנו לחבור למישקה בן דוד בעת שכתב את "הכריש". יחד, היו יכולים אולי לכתוב ספר אחד על התרחשות אפוקליפטית ישראלית, ומצליחים לחסוך איזה יער גשם קטן רק על הנייר. אם ב"הכריש" נקודת המבט הייתה "מלמעלה", מרוחקת, כמו תרחיש מלחמה קיצוני, או עמוק בצוללת עלומה אי-שם, אז כאן הקורא מוצא את עצמו בתוך האירועים המחרידים עצמם, ממש בין הטייסים במטוסים, הפוליטיקאים בקרייה, החיילים בשטח, והאזרחים שמנסים לשווא להימלט מהתופת בעזרת היאכטות האחרונות מהמרינה בהרצליה. דם, אש ותמרות עשן למכביר. שני הספרים יעילים מאוד, כל אחד בדרכו, בנסיונם לעורר בקורא את התחושה המבהילה הרצוייה, אבל בעוד ש"הכריש" נותן לקורא להשלים בדמיון את מה שקורה על הקרקע, "גיבור" מתאר בלי כחל וסרק. והתוצאה לא נעימה.

ייתכן שאפוקליפסה (בוודאי מקומית) זה לא דבר שמלכתחילה נעים במיוחד לקרוא, הלוא זה בדיוק ההיפך מאסקפיזם, ובכל זאת שמעתי על הספר הזה עוד בימי יציאתו של הספר לאור בשנת 2017, והייתי סקרן לקרוא אותו, עד שלפני ימים אחדים התגלגל לידיי, מה גם שעסקתי רבות בספר שלי (ובכלל) במושג ה"גבורה" על כל הטיותיו, וידעתי ששמו של הספר לא נבחר שרירותית.

נועם גיבור - גיבור הספר - הוא טייס קרב ישראלי. בניגוד לשמו, הוא לא בדיוק תכלית הגבורה. בגיחה מבצעית ראשונה שלו מעל רפיח הוא מפציץ בניין במטרה לפגוע בבכיר חמאס, אבל אותו בכיר מצליח להתחמק והפצצה שהושלכה מהמטוס נופלת על אוטובוס ילדים וגוררת שרשרת אירועים שהולכת ומסלימה עד כדי איום קיומי של ממש על ישראל. קוראים הנוטים לחרדות עלולים לפתח מצוקה של ממש מהקריאה בספר הזה, שהוא מין "מכונת כאפות" שרק הולכת ומסלימה עם התקדמות הקריאה. אפילו ההקבלה המתבקשת כמעט בין השואה למה שעוד עלול לקרות כאן בקלות רבה מדי, לא נעדרה. ככה זה כשחיים בפתחו של הר געש, מה אתם רוצים.

התבאסתי מהספר. הפוטנציאל שלו להאיר ולהעלות שאלות חשובות ברמה הבטחונית, המדינית והמקומית הולך לאיבוד בכתיבה שגם הסגנון וגם התוכן שלה עושים עוול ליצירה. הסגנון מרושל, השפה מדוברת מדי, לעתים קרובות עילגת, ונוטה לגרפיות יתר על סף הפורנוגרפיה.גם מבחינת התוכן נראה שהמחבר העדיף לשחרר כל רסן ולזנוח כל אפשרות לריאליזם על חשבון האורגיה הזאת של דם וחשבונות עם פוליטיקאים שאולי לא מוזכרים בשמם האמיתי אבל ברור לכל מי שמצוי אף מעט בנבכי הפוליטיקה של לפני חמש שנים, במי מדובר.

נכון שקראתי את הספר עד הסוף, אבל לא נהניתי ממנו בכלל. בסיומו הרגשתי מחולל, עלוב וריקני כאילו ירדתי על עשר שקיות ביסלי בעיצומה של דיאטה.


****

נתחיל בשורה התחתונה: ספר מהנה וכיפי, אבל גרוע ומעצבן.
צ'רניאק יודע לכתוב מהודק ומותח (וזה בהחלט עוזר כשנטע גורביץ היא העורכת שלך!).
והספר קולח מאוד. הוא גם די קצר, אז הקריאה טסה. לפחות עד שהיא מתרסקת.
בספר יש כמה גיבורים, שכמו בפורסט־גאמפ דריכהם מצטלבות שוב ושוב, בדרישה גבוהה מאוד מהקורא להשהות את הספקנות הבריאה שלו. ועל הפגם הזה עוד אפשר לסלוח.
גם המטא־עלילה לא מאוד ברורה. יש איזה סיפור גדול ואנחנו כל הזמן הולכים בשוליים שלו. עם הרבה פערים. וגם את זה עוד אפשר להחליק.
ואפילו על זה שמגיח משום מקום איזה רמבו (מסרט 2 כמובן) עם כרס ענקית שסוחב 50 ק"ג ומאג וחוצה את כל וייטנאם כדי... טוב! גם את זה עד נחליק...
אבל מה שמרגיז ברמה שכבר לא יורדת טוב בגרון – ומכאן קלקלנים בשפע (שלא באמת הורסים משהו) –
זו האג'נדה התרבותית-פוליטית של הכותב שמבצבצת שוב ושוב.
הדתיים הלאומיים – רוצים לפוצץ את הר הבית (איך לא?), או באטרף להעיף את כל המזרח התיכון באטום.
המגבנ"קים (אתיופי ומרוקאי) – אלימים וברוטאליים ועושים טבח סטייל כפר קאסם (ולא משנה שעלילתית זה ממש הזוי!!!).
הימנים – מסתובבים בתל אביב ותולים מעמודי חשמל את השמלאנים הבוגדים.
ואילו הטייסים – הו הו הו. הגיבורים עזי הנפש. שמקבלים את ההחלטה הנכונה והמוסרית, כשמסביבם כולם רעים.

ברור שהכותב חי בביצה מסוימת. כל השמות של מגישי החדשות הם ממיילה אחד והעיתון היחיד שקוראים (ה"טובים" של הספר) הוא "הארץ".
אין לי תלונות למחבר. הוא כותב את מה שהוא מכיר.
אבל ראבק – אל תכתוב על מה שאתה לא מכיר. ועוד בכזו התנשאות.
עד כאן הקיטוֹר והקיטוּר.

הספר יצא ב2017.
והרבה דברים אירעו מאז, ועד למרס 2026, שאז אני קראתי את הספר (אחרי ששמעתי שיחה מעניינת של צ'רניאק עם שמואל רוזנר בהסכת היפה "הקיפוד והשועל" והסתקרנתי מספיק).
הספר מציג תרחיש מסויים. גם היום הוא אינו מופרך, אבל חושבני שהיום הוא לא יפתיע אותנו כל כך. ויש הרבה מה לעדכן, כמובן. אבל זה דווקא סבבה.

הספר שהכי דומה ל"גיבור" שקראתי הוא "כריש" של מישקה בן דוד. ובכל פרמטר שנשווה ביניהם – גיבור מובס... צר לי.
אבל זה ספר ביכורים... אז נסלח לו (על זה. לא על ה...)

שורה תחתונה: הספר כתוב טוב ואפילו יכול להדליק למנומנמים נורת אזהרה (אם הם פיספסו את אירועי שומר החומות ו־7 באוקטובר...), אבל הוא בהחלט לא מופת ספרותי.
ואפילו מעצבן מאוד באליטיזם הבוטה שלו.
אז אפשר לוותר עליו. לא תפסידו יתר מדי...

אני רוצה להתחיל דווקא בדברים הטובים - הספר הזה סוחף. לא יכולתי להניח אותו מהיד ופשוט "שאבתי" את 326 העמודים שלו ללא הפסקה.
אבל יש גם תוכן...
אני לא יודע מי זה אריק צ'רניאק ואם בכלל זה שמו האמיתי של המחבר.
אבל הוא כתב לנו סיפור אפוקליפטי מחריד, בצורה ריאליסטית עד כאב. הכל נראה כאן נכון - קולו הנמוך של ראש הממשלה ש"לריב עם האמריקאים זה בתחום סמכותו", שר החינוך אלוף הסיסמאות והמנותק מהמציאות, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר שמחביא מהממשלה ומראש הממשלה את יכולת ההשמדה, תגובת הציבור למצב שבו ישראל אינה מנצחת במלחמה בקלילות, משוגעי הר הבית שמדליקים את המזרח התיכון ומביאים למלחמת גוג ומגוג... והכל על משוטט בנופים אמיתיים מאד של ישראל ותל אביב, והכל מתבסס על שמות מוזרים שמשתמשים בהם רק בחיל האוויר ובצבא....
כל מילה נוספת תגרע מהמתח וההפתעות שבספר.
הוא מטריד בתרחישיו, ואולי נכתב כדי להראות לנו בצורה ברורה וכואבת מה יכול לקרות כאן...
שווה לפחות לנסות לקרוא

'גיבור' הוא ספר שזעזע אותי.
כבר עם תחילת הספר נזרקתי לתיאורים וסיטואציות שכמעט עקרו את ליבי והעלו לי בחילה.

הספר מתמקד במקביל בשלוש התרחשויות שונות שקשורות זו בזאת.
הראשונה היא של גיבור הטייס, השנייה היא של משפחתו של גיבור, והשלישית היא של מפקד צבא לשעבר.
באמצע נכנסת התרחשות נוספת שגורמת לתפנית מעניינת מאוד בעלילה ומעלה שאלות רבות על מוסריות, עתיד וכמה רחוק אנו מוכנים ללכת בשביל הרווח האישי שלנו.

אז מה באמת אריק צ'רניאק ניסה לומר לי? לקוראים?
אני מתחבטת בשאלה הזאת עוד.
אני לא בטוחה אם הוא ניסה להעביר מסר, לזעזע, להעלות מודעות או פשוט סתם לספר סיפור, לספר מציאות או דברים על העתיד.


בתחילת הספר מקבלת אותי סיטואציה איומה ובה חיילי מגב מתנכלים, יורקים ומקללים.
בהמשך אני פוגשת דמויות מוכרות מהמציאות שלנו כמו: יונית לוי ורון חולדאי.
בנוסף, אי אפשר לא לשים לב לניסיון של אריק להשליך תכונות של פוליטיקאים מוכרים על הדמויות בספר..תכונות שזועקות לי את שמותיהם בברור!

הספר מתרחש בצלה של מלחמת טרור המתרחשת בישראל נגד אויביה ויחד עם זאת חלק מהאזרחים במדינה רוצחים אחד את השני בשל דעות כאלה ואחרות.
המלחמה מתוארת בספר לפרטי פרטים. אזרחים שתלויים על עצים ברחובות, איברים קטועים, מלחמות על אוכל וטראומות.
אחד הדברים שהסבו את תשומת ליבי הן סגירות המעגל המתקיימות בספר הזה.
ברגע אחד אישה חוטפת לחם וברגע השני היא שרועה על הכביש, ללא רגל. וזוהי רק דוגמה אחת.

אריק לא בוחל בתיאורים, מזעזע את ראשי וליבי וגורם לי לתהות לא פעם, ככה, ככה תראה המלחמה הבאה שלנו?


ושוב איני מבינה האם אריק מספר סיפור או מעביר מסר, כי אם הוא מספר סיפור, למה הוא כל כך מתאמץ להדגיש דמויות מהפוליטיקה הישראלית בספרו?
מדוע הוא משתמש בדמויות שאנו מכירים? למה הכל דומה?


אם זה לא היה ברור עד כה הסיפור פנטסטי בעיניי.
אם הצלחתי לפחד ולהזדעזע הוא הצליח.
חששתי, נחרדתי, נגעלתי והופתעתי בכל רגע מהתפניות השונות בסיפור, ממידת האכזריות ומכמות הידע שאריק היה צריך ללמוד ולקרוא לקראת כתיבת ספר כזה.

אין ספק שאין כאן הוכחה חיה לכך שזה ספר ביכוריו של הסופר. זה מאוד הפתיע אותי.

ראיתי אתמול סרט בנטפליקס, שוקולד שמו.
סרט קצת ישן.
מסופר על אם ובתה שמגיעות לעיירה קטנה ורדומה בדרום צרפת.
האם מביאה עמה ציוד שנושאת מימים ימימה: פולי קקאו מארצות רחוקות ותבניות מקצועיות להכנת שוקולד ופרלינים.
היא פותחת חנות שוקולד והריח המשכר הנישא ממנה אופף את כל תושבי הכפר כהילה והם נמשכים לחנותה ולאישיותה מבלי היכולת להתנגד.
באותו מקום גר גם איש כמורה קפדני.
הוא קשוח וזועף. יום ולילה מנסח את דרשותיו ונמנע מכל הסחת דעת.
אשתו ברחה ממנו לאיטליה והאנשים מאזינים לו כמעט בכפייה.
בעוד חוש הריח של התושבים החשדניים, מרככם והם מסתקרנים ונפתחים זה כלפי זה, לומדים לאהוב ולכבד זה את זה, נותר הכומר בשלו ומנסה לעשות הכל בכדי להיפטר מהאישה והפיתויים שהביאה עמה ממרחקים.
בסוף הסרט, הוא אינו עומד יותר בפיתוי; פורץ לחנות, שובר את ויטרינת הזכוכית ומחסל בשיטתיות את כל מעדני השוקולד: הארנבונים החמודים, הבונבוניירות היפות, תופיני האגוזים המזוגגים.
הכל הוא שואב לקרבו מבלי לעצור וכשמסיים ופניו לוטות בשכבה חומה וסמיכה, הוא נרדם וחיוך נסוך על פניו. בבוקר הוא מתעורר כשכל אנשי העיירה מביטים בו בתדהמה.
כרסו משתפלת, בגדיו מוכתמים ופניו נפוחות.
הוא מתבייש במעשיו אך מבין אותם.
האיפוק הרב, הפסאדה של איש מחמיר שאינו נשבר בנקל, גבו ממנו מחיר כבד.

גם לי זה קורה מדי פעם: זלילה מהירה ובלתי מחושבת של ספרים.
אני רוצה להספיק לקרוא הכל מתוך הרשימה הבלתי נגמרת שלי ותמיד מרגישה שאת העיקר פיספסתי.
החלטתי להניח מעט לספרים הכבדים, המלומדים לאלה שאמנם נשארים איתך אך גם גובים את מלוא הריכוז ותשומת הלב.
אני נהנית, כן, אך עובדת במקביל; רושמת הערות בצד, מסתכלת בוויקיפדיה כדי לבדוק פירושים ומשמעויות.
חושבת שאולי אשתמש בביטוי הספציפי הזה מתישהו ומיד מעתיקה למחברת.
אין אצלי קריאה מהירה אלא שיטתית.
פאק באישיות, מה לעשות?

את ״גיבור״ רכשתי בהנחה והיו שמועות שאי אפשר להניחו מהיד.
שהוא רץ. וזה בדיוק מה שהתאים לי.
דמיוני, אפוקליפטי, תל אביב בלהבות.
לא מתה במיוחד על הז׳אנר הזה אם כי לא סבלתי כשקראתי את ״האיש במצודה הרמה״ והשלישי של שריד עשה לי ממש נעימים בגב, כתוב בשפה עשירה ומזעזע במידה.
עיני החלו לרוץ על פני הטקסט ולפתע הרגשתי כמו הכומר ההוא, בסרט.
לא יכולתי לעצור. כאילו ראיתי סרט אסונות והיה חשוב לי לדעת מה קרה לגיבורים והאם הם שרדו את התופת.
הגעתי לסוף תוך שעתיים בערך, מניחה לקטנה לבלוס שני קרמבואים וחטיף במבה במקום ארוחת ערב ומה אגיד לכם?
זה הרגיש לי כאילו אני בעצמי בלעתי קלוריות ריקות.
אחרי חדר הכושר המפואר שהמח שלי מקבל באופן קבוע, העובדות שהוא משנן, הפתגמים היפים להפליא והמשפטים הממורקרים לדראון עולם, הוא קיבל פורמולה 1.
מרוץ מכוניות, סרט בהילוך מהיר.
ניסיתי להבין מה עובר עלי וגיליתי רק שעיניי מעקצצות וגופי תפוס מהישיבה ללא תזוזה.

מה בדיוק קראתי?!

נגמ״שים מתפוצצים, קולות נפץ מחליאים, גולגלות שבורות ודם למכביר.
קיצורים של צה״ל, חיילים במדים, רעש לבן ואזעקות.
אסון, שואה גרעינית, פצצות ואמריקה.

מה קראתי עכשיו לעזאזל?
כמו אחוזת תזזית האבסתי את עצמי במילים שאין להם שום משמעות לדידי.
אני מודה שזה ממכר, בדיוק כמו שוקולד-אולי אפילו יותר.
אבל ההרגשה שאחרי, היא - היא התופעת לוואי.
אני זוכרת מילים ושוכחת מצבים, אולי נכנסתי להלם קרב.

למי שקורא ספר אחד ומיד ממשיך למשנהו, זה יכול להתאים.
אולי זאת עלילה שאפשר להדביק בין מעברים; למשל ההמתנה בשדה התעופה ועד העלייה למטוס.
אבל אני אומרת, כבר עדיף לראות סרט ועל הספר הזה אפשר בהחלט לוותר!

קראתי המלצות רבות על הספר, אך כגודל הציפייה גודל האכזבה
הסופר פורש בספר מניפט פוליטי ביותר אולטרא שמאלי - פוסט-ציוני
בהתחלה זה מושך את העין, הדיבור הצבאי שכל החיילים ששירתו בקרבי מכירים ומרגישים את בלוטת הנוסטלגיה מתגרה, אך העלילה מהר מאוד מתחילה לדבר על קדושת את הפרט (למה אני צריך את זה) ולא מזכירה אפילו ברמז אידיאלים שעליהם הצבא צועד. לפי הספר יש רק אינטרסים צרים ונקמניים, לא צורך לנצח אלא להשיג מטרה אישית ולא של הצבא.
הימנים בספר מתוארים בצורה נלעגת, סטריאוטיפית ורדודה,(לדוגמא (זהירות ספוילר): בהפגנות הימין, קבוצה של ימנים רודפת אחרי סודני ברחוב ומבצעת בו לינץ' וכשאימו של הגיבור מנסה להתערב סוקלים אותה באבנים, או שמחתרת יהודית של מתנחלים הרוצה לפוצץ את כיפת הסלע - יותר סטריאוטיפי מזה???) לעומת גיבור הספר המהורהר שהולך אחרי רחשי ליבו והאמת האישית שלו.

הספר כתוב כדיסאוטופיה העלולה להיגרם אם הימין לא יתחיל להקשיב לשמאל ומהר.
הרגשה שלי מהספר שהוא כמו טור ארוך של גדעון לוי ב'הארץ' שעוד שנה - שנתיים יהיה לא רלוונטי כמו טור דעה בעיתון.

שומר נפשו ירחק ! ספר חסר חמלה ותכלית. לא ברור מה עבר לסופר הצעיר בראש כשישב לכתוב את הזוועות האלה. אולי הכפשה עצמית של מדינת ישראל, של צה״ל בכלל וחיל האוויר בפרט, ואולי הבלטת הצד האפל של כל אדם באשר הוא. אם זה מה שמר צ׳רניאק חושב - עדיף שישמור את זה לעצמו.

http://bit.ly/2pK5jZ1

"כדי לקפוץ על הרימון אתה צריך להיות גיבור, אבל כדי לזרוק מישהו אחר על הרימון אתה צריך להיות גיבור מסוג אחר. ויש משימות שרק גיבורים כאלה יכולים להשלים" (עמוד 324). כך, במשפט וחצי ניתן לתמצת את הדילמה שבלב הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק (הוצאת ידיעות ספרים ולוקוס, 2017), בוגר פרויקט תלפיות, טייס קרב בחיל האוויר ויזם היי-טק. בספר מציב המחבר את מדינת ישראל בלב סערה גיאופוליטית קיצונית שמורכבת משורה ארוכה של אירועים שהתרחשו (ברמת עצימות שונה אמנם), רובם ככולם בעבר, רק לא במקביל. בסערה הזו, יידרשו לישראל גיבורים משני הסוגים.

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מתיחות ביטחונית בגבולות סוריה וברצועת עזה. נועם גיבור הוא טייס אף-16 צעיר. "בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח" (עמוד 11). לגיחה המבצעית הראשונה שלו, תקיפה בעזה במטרה לפגוע בבכיר בחמאס, הוא יוצא ברגשות מעורבים. בתקיפה נפגעים בעיקר אזרחים בלתי מעורבים וישראל נגררת להסלמה ביטחונית רחבת היקף בכל החזיתות. בתגובה מגיב החמאס בירי מסיבי של רקטות ובפיגוע קשה בבית ספר. פעילי מחתרת יהודית מנסים לפוצץ את הר הבית, ובגבול בצפון מוּצאים להורג טייסים ישראליים בידי דאע"ש לעיני המצלמות. אינתיפאדה נוספת נפתחת, חיזבאללה מגיב גם הוא במתקפת רקטות מסיבית וסופת חול, מהעזות שידע המזרח התיכון, מונעת מחיל האוויר לפעול. ארצות הברית מנצלת את מצבה הקשה של ישראל ואת הצורך שלה בסיוע ותחמושת כמנוף לחץ בכדי לכפות הסכם אזורי.

כדי לתת נופך מציאותי לעלילה, יצר צ'רניאק חלק מגיבוריו בהשראת אנשים אמיתיים. כך למשל בתארו את שר הביטחון לשעבר (שהוא גם ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר). אדם שאינו מוזכר בשמו, המתגורר במגדל פאר בלב תל-אביב ושימש כמפקד סיירת מובחרת בשעתו בפשיטה בביירות, במהלכה "הוא ניצב מחופש לאישה בפינת רחוב אפלה, מאבטח כוח של הסיירת שנכנס לחסל מישהו באחת הדירות בשכונה" (עמוד 188). נשמע מוכר? השר לשעבר שב למשרתו הישנה לבקשת ראש הממשלה, שהוא "היחיד שעוד השתמש בכינוי שלו מימי הסיירת. לפעמים כשהיו יושבים יחד, אוכלים בורקס ליד שולחן הממשלה, היה מדמיין אותם. שני גברים מקריחים, מכריסים ורופסים – חוזרים להיות שוב שני צעירים – חדים, עזים, יפים. עוצרים לשיחה בעומק האויב בלילה חשוך, או על איזו כנף של מטוס" (עמוד 193). רק חסר שינגן בפסנתר ויפרק שעונים כדי שנדע בדיוק למי התכוון המחבר. גם תיאורו את שר החינוך, חובש הכיפה שעמדותיו נטועות עמוק בימין, חופף למציאות. חיזוק נוסף הוא השימוש שעושה צ'רניאק בשמותיהם של אנשי תקשורת אמיתיים (קושמרו, יונית לוי, ורזי ברקאי הם רק חלק מגלריית השמות) כשהוא מציג את האירועים בראי התקשורת הישראלית.

בדיוני הממשלה מבהיר שר הביטחון לשר החינוך כי המשך הריבונות הישראלית בהר הבית "זה לוקסוס. במקומך הייתי מוטרד מהכוח הסורי-רוסי-איראני-דאע"שי שיורד על טבריה מרמת הגולן. הם התחילו לרכז טורי שריון מאסיביים בגבול עיראק וליד דמשק. הכניסות הרגליות שלהם זה רק ההתחלה. אבל יותר מטריד מזה – הצבא המצרי עמוק בסיני. ארמיה 13 כבר בטאבה, וארמיות 24 ו-7 מתקרבות לרפיח. הם יכולים להיכנס תוך יממה, לנתק את אילת ולאיים על באר שבע, חצרים והכור בדימונה" (עמוד 202).

כאמור, בשל אותה סופת חול קשה, חיל האוויר מקורקע ובשל הראות הנמוכה כך גם כוחות השריון. עשרות אלפי מחבלים חדרו לצפון המדינה ותקפו יישובים, צירי תנועה ומחנות צבא. הדבר יוצר כמובן עיכוב בהגעת כוחות המילואים, וכפי שמציין ביובש שר הביטחון, במקום "שייקח לנו שלושה ימים להוציא התקפת נגד, זה ייקח לנו במקרה הטוב שבועיים" (עמוד 203). היעדר הידע והבקיאות בחומר המודיעיני ובמאזן הכוחות האזורי שמפגינים שרי הממשלה בספר, מצטיירים כאמינים בעיקר משום שהם דומים מאוד למה שפורסם מדיוני הממשלות שניהלו את המערכה בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2014. לא כל האירועים שמוצגים בספר סבירים. ברית בין רוסיה, דעא"ש, חמאס וחזבאללה, למשל, היא תרחיש בלתי סביר בעליל. אבל תרחישים חמורים לא פחות, דוגמת מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, אינם מופרכים.

נדבך נוסף בעלילה שהופך את תרחיש מלחמת יום הכיפורים מודל שנות ה-2000 של צ'רניאק לקשה במיוחד, הוא האופן שבו הוא מציג את החזית האזרחית במלחמה. העורף הישראלי, שמצוי תחת אש רקטות, מתמוטט פשוטו כמשמעו. הציבור בפאניקה, כאוס ואנרכיה הם תמונת המצב ברחובות ישראל. האזרחים פונים איש כנגד אחיו, מאשימים קבוצות שונות באוכלוסייה בבגידה ואף עושים דין לעצמם ומקיימים הוצאות להורג של "בוגדים". גם כאן התבסס המחבר, בהקצנה זהה לאירועים בשדה הקרב, על אירועים שהתרחשו ובהם טבח כפר קאסם, מעשי הרצח מוחמד אבו ח'דיר ואמיל גרינצוויג וגם התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל, דוגמת זו שהתרחשה לאחרונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

המלחמה היא בדיוק ההזדמנות לה חיכה הרס"ן (מיל') אלי עוזרד, קצין מילואים קשוח רדוף רגשות האשם, אולי הדמות המורכבת והמסקרנת בספר. שבע שנים קודם לכן היה עוזרד, לדברי שר הביטחון לשעבר, "קצין ביחידה קטנה שהקמתי פעם, בת דודה של סיירת מטכ"ל. הוא הוביל צוות במבצע במבצע שנקרא ׳שקול וחד׳. המטרה היתה ללכוד בכיר בחיזבאללה. המבצע השתבש" (עמוד 314). גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את החשבון הפתוח שהשאיר אחריו בלבנון. כשמעיר לו חבר על כך שהשמין בשנותיו באזרחות ושהוא כבר זקן מדי למבצעים מהסוג הזה, משיב עוזרד ש"צנחנים עם כרס כבשו את הכותל" (עמוד 87). הוא מתעקש להצטרף ללא אישור לכוח סיירת מובחרת בפשיטה מוסקת בלבנון ומוצא עצמו מפקד על כוח מאולתר בעומק השטח.

בראשית הקרבות מוכיח עוזרד שהוא הגרסה הישראלית ל"רמבו". הוא מציל את חייליו של מפקד הסיירת שאיבד שליטה, ולדברי מפקד האוגדה שלו, אבנר עמרני, יש לו על מה להיות גאה. "הצלת את החיילים של שלומי. דפקת לבד מפקדה של דאע"ש. חילצת טייס" (עמוד 250). מצד שני, המצב חמור. רגע אחרי שהוא ממנה אותו למח"ט בשדה הקרב, מספר לו האוגדונר שגולני ברפיח נלחמים בשריון המצרי.

הספר של צ'רניאק אינו קל לקריאה, אך המתח שהוא יוצר באמצעות המציאות, האפוקליפטית כמעט, שאת ההשראה לה שאב ככל הנראה ממלחמת יום הכיפורים, הופכים אותו לכזה שקשה להניח מן היד. כשקוראים את הדיווחים שהוא מביא מרשתות הקשר של כוחות צה"ל ברמת הגולן ("חיזיון, כאן 24,"), צפים ועולים דיווחי החיילים מעוזי התעלה שניצבו חסרי אונים מול המוני החיילים המצריים שצלחו את התעלה ב-1973. מה שמטריד לא פחות, הוא העובדה שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם החברה אינה מפגינה את אותה סולידאריות ונכונות להתמודד עם המצב הקשה. "העם הזה המפולג כל השנה כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה", כתב בשעתו חיים חפר, אך נראה שכלל זה לא תקף במערכה שמתוארת ב"גיבור".

לקח נוסף שמבקש המחבר להעביר לקוראיו הוא שם בפיו של שגריר ארצות הברית בישראל, שמצטט לראש הממשלה הישראלי את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי "מי שסבור שכיום אפשר לפתור שאלות היסטוריות בין עמים בכוח צבאי בלבד אינו יודע באיזה עולם אנחנו חיים" (עמוד 263). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום, ואולי רק בשבילו כדאי שלא רק הציבור, אלא גם שרי הממשלה הנוכחית יקראו את הספר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון" ובבלוג "על הכוונת", בתאריך 04.05.2017)

אם היה ז'אנר מוצלח בספרות הישראלית של סיפורי אימה, הספר הזה לגמרי היה נכלל בו.

זה ספר כל כך ישראלי שכל קורא שחי בישראל ימצא בו "נחמה" כלשהי. ניתן לטעות ולחשוב שהגיבור הראשי של הספר הוא נועם גיבור, טייס קרב מתחיל בחיל האוויר הישראלי, אבל יש בסיפורים השונים בספר גיבורים כה רבים וכה מגוונים, שמצאתי את עצמי מזדהה עם יותר מדי דמויות בעת הקריאה.
הספר מתאר את סיוט אינתיפדת/מלחמת כל האינתיפדות/מלחמות בישראל מאז מלחמת ששת הימים, הוא מעלה חרדות לקורא שרץ למקלטים מתישהו לאורך חייו, שנלחם בשטחים או במדינות אויב, אפילו לקוראת כמוני שישבה במועדון בטייסת בו שירתה וצפתה בהתנתקות דרך מסך שטוח חדיש וענק ומספר שנים אחרי שמעה אזעקות מהצד השני של הקו אצל אנשים שהתקשרו לשירות לקוחות בו כילתה את זמנה לתקופה קצרה (איכשהו היה לי המזל שלא להיות בלב הטילים והאזעקות מאז מלחמת המפרץ, זה אם לא מחשיבים את תקופת הפיגועים הלא נגמרים בתל אביב).
תחושת הפאינקה והחנק שאפפה אותי במהלך הקריאה בעיקר דירבנה אותי לא להסיט את העיניים ולהמשיך לקרוא, להתמודד עם ה"מה אם" כל זה באמת יקרה מתישהו. כל האפוקליפסה המתאורת בספר אומנם קצת מופרכת, מוגזמת ולא מציאותית, אבל דווקא זה הכי משקף את המציאות הישראלית של "מה-לעזאזל-קורה-פה-ומי-המבוגר-האחראי?!", שלי לפחות יצא להרגיש לא מעט בקצת יותר מ-30 שנותיי בישראל.

לא בטוחה למי הספר הזה מתאים בדיוק (או כמה מומלץ לאנשים עם טראומות טילים ומלחמה לקרוא אותו), לא בטוחה כמה הוא חוזה עתיד שאולי בסוף יקרה או לא יקרה בישראל, או שהוא בכלל סיוט או משאלת לב רעה של ישראלים רבים (ואין פה מקום לפוליטיקה אבל מי שיקרא את הספר מהר מאוד יסכים שהכל פוליטי והכל משחקי אגו בצמרת וגם נמוך ממנה). בשורה התחתונה, כתוב נהדר לדעתי, נהדר ומפחיד.