ביקורת ספרותית על בת ירושלים הקטנה - רומן של ילדה ופרשת שפירא מאת מרים הרי
ספר טוב

---

שאו ציונה נס ודגל

(שפירא - ג)

יוסקה, חותני נהג לפצוח בשיר שאו ציונה נס ודגל שהיה להמנון הלאומי במאה - 19, בכל אירוע משפחתי, כהודיה לכך שהגשמנו חלום ציוני גדול, להקים מדינה. בקולו המשמח הוא סחף את הכל לשירה ארכאית במנגינה המזכירה צלילים נשכחים מתקופת התורכים. אבל אף אחד לא העלה תהייה או רטינה, כי יוסקה שנולד בעיר העתיקה בירושלים בתקופת המנדט, היה שייך לדור המכונן שהקים את המדינה והאמין בה בכל נשמתו ללא שמץ של ציניות.

לכן כשנתקלתי בשם ציונה בספרה של שולמית לפיד, כחרס הנשבר, עלתה בי תהייה גדלוה, האם שפירא סוחר עתיקות מפוקפק ומומר, שחיי בירושלים העתיקה, בשלהי המאה ה-19, בקש לחזור לצור מחצבתו, יהדותו בכך שבחר את המילה ציונה המבטאת כיסופים יהודים קדומניים, כשם חיבה למרים ביתו משאת נפשו?

אחרי השם ציונה, הטעון והמעורר זיכרונות, בקשתי להתחקות, באמצעות הספר בת ירושלים הקטנה, שהוא ביוגרפיה אותה כתבה מרים הרי, ביתו של שפירא שבספרה של לפיד, כונתה ציונה.

הסיבה הנוספת, היא תוצאה של תגלית במרשתת, שם התוודעתי למדריכי טיולים המציעים טיולים בירושלים, בעקבות אהבות ישנות, אחת מהן היא אהבת שפירא לאשתו רוזטה שהייתה נזירה בעברה. האם באמת הייתה שם אהבה, או מערכת יחסים טעונה שאפשר להגדירה, שונאים - סיפור אהבה, כשם אחד מספריו של בשביס זינגר, מה אומרת על כך הבת מרים הרי?

האם חיפוש אחרי אהבה, שעל פניה נראתה מופרכת מיסודה ואחרי מילה אחת מעוררת תהייה ככל שתהייה, מצדיקים לקרוא את ספרה של מרים הרי, ביתו של שפירא, שלבטח נכתב בשפה ארכאית?

ציונה מרים, נולדה בירושלים במחצית השנייה של המאה ה - 19, בעיר קטנה הספונה בחומותיה, צפופה, אפלולית, מלוכלכת ומפגרת, המבטאת את האימפריה העות'מנית ההולכת ושוקעת, אך יחד עם זאת בירושלים התקיימה אווירה קוסמופוליטית של מאמינים, תימהוניים והרפתקנים, בעיר אפופת קדושה יוקדת ומסחררת בקולותיה ובמראותיה.

ציונה נאלצה בגיל 14 לנטוש את העיר, בגלל חרפת אביה שנחשב לנוכל, כמי שם קץ לחייו והותיר את משפחתו חסרת כל, אך ציונה שהפכה לסופרת צרפתייה, למרבה ההפתעה השכילה לכתוב על חווית ילדותה בירושלים במבט אוהב, כפי שירושלים משתקפת דרך עיניה של ילדה קטנה, במבט קסום עטוף באווירת פנטזיה אוריינטלית, מבט המוקיר תודה לאביה על כך שהפך אותה לבת תרבות.

אין בסיפור אהבה גדולה בין מוזס לרוזטה רעייתו, אך יש בו סיפורי אהבה מרגשים, אותם מרים הילדה חוותה במפגשיה עם אנשים יוצאי דופן המבטאים את יופייה של ירושלים כמפגש בין תרבויות.

מרים התאהבה בעמר בן דיב, פרש תמיר הדוהר על סוסו, חגור בחרב מרשימה, כולו יופי וגאון, של שיח' מעבר הירדן המזרחי, שהיה קשור עם אביה בקשרי מסחר. ציונה האמינה כי הרוכב השזוף משמש המדבר בא לחטוף אותה כמנהג הבדואים המבקשים את נשותיהם. כשגלתה שהייתה זאת רק מהתלה לה אביה היה שותף, היא נעלבה עד עמקי נשמתה והרגישה עזובה.

לציונה הייתה אהבת נעורים לוהטת ומעוררת תהייה, לקזמיר קרקוביץ, פליט יהודי שברח מהפרעות ברוסיה, והפך למיסיונר ומטיף קנאי, עטוף באדרת לבנה כמשיח, הוא הכריז לקהל שומעיו היהודים שהוא מקדיש את עצמו למשיח הנוצרי, וכשיהודים קללוהו וירקו בפניו, הוא נראה למרים כשילוב של רומנטיקן רוסי עם בן מלך תנכי מרטיט לב. הפרשה הזאת, מציגה את תופעת האגודות המסיונריות שפעלו בירושלים, ואת היהודים המומרים שטולטלו בין זהויות שנות בחיפוש אחרי גאולה.

אהבתה הגדולה של מרים לירושלים, הייתה הסיבה שהעניקה לעצמה את כנויה ציונה בספרה.

כשעזבה את ירושלים, בקשה בליבה מרים, כי מעולם לא תשכך את עיר הולדתה, בשפה ארכאית שיש לה קסם רב משל עצמה היא ביטאה עצב וערגה בו בעת:
"כך יצאה ה"שולמית", "מלכת שבא הקטנה" לדרכה לאירופה. עלובה ואומללה תעבור היא בדרך זו שאחותה הגדולה עברה בה לפני שלוש שנים מתוך שמחה והרווחה... בעניות ובמצוקה תעשה דרכה ממזרח למערב... העגלון הצליף בשוטו, העגלה זזה, הצעיף הלבן של בית-הלחמית ריחף באוויר וציונה נשבעה רתת: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

הספר הזה לא מחמיא ליהודים, אך לאחר שנים, כשציונה, מרים הרי, הפכה לסופרת ידועה, היא בקרה בישראל, ולא יכלה שלא להתפעל מהמפעל הציוני הקורם עור וגידים, בדמותה של תל אביב שכבר אז הייתה ניגוד לירושלים, ולקיבוצים שביטאו את הלהט הציוני כחזרה אל אדמת ציון.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל
דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל
נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.
יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה
אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ
אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה
עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵנוּ.

(מילים נוח רוזנבלום, לחן נח זאלודקובסקי)

"שאו נס ציונה, העיזו אל תעמודו". (הנביא ירמיהו)

https://www.zemereshet.co.il/artist.asp?id=1106

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על בת ירושלים הקטנה - רומן של ילדה ופרשת שפירא