ביקורת ספרותית על אחרי המעשים מאת נתנאלה שלזינגר
ספר טוב

---

בגוף היא מבינה, נתנאלה.
זה ברור.
וזה אולי עיקר עניינו של הספר.
עיקר, אך לא רק.
למי שעוקב אחר העיתונות המגזרית, למי שעוקב אחר כתבות מסויימות בערוץ עשר, למי שצפה בסרוגים בזמנו, הספר הזה יראה מוכר.
"דתיי הרצף", מרכז יה"ל, אומר לכם משהו?
לא משנה.
בשביל זה יש גוגל.
ואת נתנאלה.

עיקר עניינו של הספר, כאמור, הוא הגוף.
היחס לגוף, למיניות, לנשיות.
יש משהו מאוד נשי בכתיבה של הספר, ותסלח לי אלת הפוליטיקלי קורקט, אני ידעת, נשיות זו הבניה גברית-פטריארכלית, והכללות זה פויה, הרי לא כולן ככה, ובכלל.
אבל יש משהו מאוד מפוטפט-חופר-מתעמק-בכל-רגע-ורגש בספר הזה.
עם זאת, אל תבינו אותי לא נכון, הכתיבה יפה מאוד.
שפה מהודקת, מדוייקת. דיאלוגים שלא גורמים לך לרצות לצרוח על הגיבורים "אבל אף אחד לא מדבר ככה!!", כמו שקורה אצל הרבה סופרי ביכורים.

הרבה תיאורי בגדים יש בספר הזה, אבל לאו דווקא מתוך רצון לפנות לחוש האופנתי של הקוראות.
התיאורים האלו מאפיינים את הגיבורות ואת השינויים שעוברים עליהן, אבל הם שם בעיקר כדי להנכיח את הגוף. את המראה.
אורך החצאית. צבע החזיה. מגע הגרביון המחליק על הרגל.
הבד הנוגע בעור, הבד שעוטף אותנו.
הכל צועק לנו לשים לב. לשים לב לגוף. בגדים הם לא רק אובייקט פונקציונלי שנועד להסתיר אותו, לכסות מה שצריך כיסוי.
אל תרימו גבה. זה לא מובן מאליו.
כלומר, זה כן. ולא.
נתנאלה יוצאת נגד החינוך האולפניסטי, חינוך בנות המגזר, החינוך הצניעותי שלא לומר צניעותני.
אם ההיכרות היחידה שלכם עם אולפנות תהיה דרך הספר הזה, ודאי תגיעו למסקנה העגומה שאולפנות הן ספק מוסדות שנועדו למחוק ולטשטש את המיניות הנשית, ספק מוסדות המשתמשים במיניות באופן מניפולטיבי בכדי לשלוט בנשים.
ונכון, יש דגש בחינוך הדתי על היופי הפנימי, על בוז לחיצוניות.
עם זאת...
גם בנות אולפנה אוהבות לקנות בגדים. באמת.
גם להן יש אופנה פנימית משלהן, מושפעת הדוקות (הא) מהאופנה הכללית, עם וריאציות פנים-מגזריות.
גם הן מסתכלות במראה ואוהבות יותר או פחות מה שהן רואות.

היו בספר סצנות שנראו לי הזויות להפליא. שספק אם התרחשו אי פעם, ואם התרחשו אני רוצה להאמין שהיו חריגות באופן קיצוני.
ואני אומרת את זה כמי שהתחנכה באולפנה סופר-אולטרה-דוסית, איפשהו על הקצה השמרני ביותר של הסקאלה.

הנערה שנשלחת לרב כדי שיבחן היטב-היטב האם החולצה שלה צמודה מדי או לא.
המחנכת שמציגה לתלמידותיה את כל מחלות המין שיש בעולם לפרטי פרטים כדי להרתיע אותן מקיום יחסי מין לפני החתונה.
(בחינוך האולפניסטי שאני מכירה, זה שבו גם מגע לפני חתונה אסור, לא מנסים לשכנע את הבנות לא לקיים יחסי מין, כי אלו נמצאים בכלל מחוץ לשיח. אם מחנכת הגיעה למצב שבו היא צריכה להציג לתלמידות שלה מחלות מין, היא כבר הודתה בכישלון טוטאלי בתפקידה, עוד לפני שהציגה את המחלה הראשונה.
וזה לפני הגישה ה"חינוכית" המפוקפקת שהסצנה הזו מציגה ושמעולם לא נתקלתי בה).

האשה הכל כך פתוחה שאין לה שום בעיה לדבר עם חברתה על הקשיים בחיי המין שלה ושל בעלה... אבל לא מוצאת כתובת לטיפול בבעיות. משהו פה לא מסתדר. בעולם הדתי של היום, עולם הפורומים וקבוצות הפייסבוק והכתבות בערוץ 10, לא אמור להיות מסובך במיוחד למצוא מענה, כלומר, אם היא לא גרה במאה שערים, מנותקת מאינטרט ועיתונות. והיא לא.
הרתיעה העזה משימוש בטמפונים, כביכול מדובר בסוג של איסור דתי (ממש לא. תזכורת: אולפנה סופר-אולטרה-דוסית. עם פנימיה. נראה לי שאני יודעת על מה אני מדברת).
בקיצור, אם ההיכרות היחידה שלכם עם אולפנות תהיה דרך הספר הזה...
טוב, קחו אותה בעירבון מוגבל.

יש לה נקודה חשובה, לנתנאלה.
נושא המיניות והגוף הולך ותופס מקום מרכזי יותר בשיח הדתי, והיא משקפת את זה בספר שלה.
ויש את "דור הביניים" שהתחנכו (וחלקן מתחנכות עדיין) במוסדות שלא זיהו את השינוי, ויצאו אל תוך עולם אחר מזה שאמותיהן גדלו אליו.
עם זאת, יש משהו לא הוגן בהאשמה הגורפת הזו כלפי החינוך האולפניסטי.
העולם משתנה כל כך מהר, מהפכת האינטרנט, המודעות שפעם לא היתה. שלא היינו.
החינוך משתנה לאט בעקבות המציאות. ככה זה.
אי אפשר לצפות מהחינוך של לפני עשור להתאים למה שהיום.
גם לא הוגן לייחס לו כוונות רעות במקום שהן אינן.

יש משהו כמעט מיסטי ביחס של הספר לגוף, בסופו של דבר. להרמוניה שנוצרת בספר בין גוף לנפש.
הגוף יודע הכי טוב, מה שהגוף רוצה זה גם מה שהכי טוב לנו. זהות מוחלטת בין משיכה להתאהבות לאהבה. האם מי שהגיבורה הכי נמשכת אליו הוא בהכרח מי שהכי טוב בשבילה?
בעולם של הספר - כן.
במציאות?
לרוב הדברים מורכבים יותר.

לו אני מחנכת באולפנה (not in a million years), הייתי נותנת לתלמידות שלי לקרוא את הספר.
ואחר כך היינו מדברות עליו.
והיינו מתרגלות קריאה ביקורתית, ומאפשרות מרחב למחלוקת על כל מיני רעיונות שעולים בספר.
והיו שאלות שהיו נותרות ללא מענה.
אבל היינו מדברות.
ודברים שמסתתרים בחושך, מאחורי כיסויים, ומקבלים ממדים מיתיים או מוקטנים, או נסלדים או מודחקים היו יוצאים אל האור השקוף וחוזרים לגודלם הטבעי.
וזה העיקר.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אחרי המעשים