ביקורת ספרותית על אחרי המעשים מאת נתנאלה שלזינגר
ספר מעולה

---

'אחרי הלבבות נמשכים המעשים'' המשפט הזה לגמרי נכון, לגבי כל דבר בחיים, לכל מעשה שלנו בחיים יש השלכה שאם לא נשים לב, אנחנו יכולים ללכת אחריו או פשוט לברוח ממנו. וברגע כשמקרים קורים אנחנו צריכים לשים לב היטב למה זה קורה לנו? למעשה לכל דבר יש סיבה בחיים. לפני שאתחיל לבקר על הספר המיוחד הזה, כשנתקלתי בו באחד מחנויות הספרים וגם בעיתון של ''מקור ראשון'' עברתי לאחרונה שינוי מאוד גדול מבחינה דתית, וגם מבחינה של הזהות שלי. התחלתי להבין מדוע קורים לי כל מיני דברים? ולמה אני במקום שאני נמצאת בו? ומה מקום שטוב לי בו. תמיד חשבתי שדברים קורים, ברור שמתוך סיבה או שאני פשוט רוצה שהם יקרו לי, אבל לפעמים אני מפחדת לראות את זה, כי זה מפחיד לראות משהו שבאמת קורה לך באותו רגע, ואתה מגלה את האמת, וזה מיוחד אך מתעתע ומבלבל. הייתה לי סיטואציה השנה מאוד מבלבלת, והיא מאוד מזכירה את הסיטאוציות שעוברות הדמויות בספר. היכרות מחודשת עם עצמי עם אנשים שהם שונים ממני, גרמה לי פתאום לתהות לגבי החיים הדתיים, או לגבי חי זוגיות עם בכלל? זה שינה לי את כל תפיסת העולם, וזה לא שאני מחפשת הרפתקאות ככה חשבתי מדי פעם והתביישתי, ואחת מהדמויות עוברת את אותו קונפליקט. הסיפור מגולל את סיפורם של שתי אחיות הדר ונועה, הדר גרה עם אופיר בן זוגה בדירה משותפת בירושלים לעומת נועה שבאה להתגורר אצלה. שתיהן שונות כי אחת דתייה(נועה) והשנייה היא חילונית(הדר) המגורים המשותפים, פוקחות את עיניהן ומסבכות מעט את חייהן, אפילו את עלילת הסיפור. המון שאלות נוצרות בעקבות המגורים, והזהות של נועה מתעוררת בעקבות החיבור המיוחד בינה לבין הבן זוג של הדר, גורמת לה לברוח בעצם לבחורים אחרים דתיים: גם בלי קשר שהוא לא דתי, ובנוסף לכך הוא בן זוגה של אחותה, למרות הרצון העז שלה להיות איתו, וכך גם הקונפליקט של אופיר מתערבב בינהם: אופיר מגלה שהוא אוהב את נועה, אבל לא רוצה לפגוע באחותה. זה יוצר תסבוכת גדולה נעה יוצאת עם עמיחי בחור שהכירה כדוקטורנית בפסיכולוגיה, לעומת הדר שעדיין ממשיכה להיות עם אופיר אבל יודעת שמשהו בינה לבין אופיר משתבש והיא יוצאת עם אבשלום. נועה מנסה להתרחק מהרגשות שלה, והתהליך שהיא עוברת מזכיר את שלי, היא מאוד מודעת פתאום לעצמה, לזהות הנשית שלה, ברגע שהיא מתגוררת בדירה היא נפתחת ופורחת, פתאום מתחילה להתלבש אחרת, להתנהג אחרת, ולהרגיש אחרת ולהיות עצמה, אך החברות שלה מתעתעות אותה ואפילו מבלבלות אותה כי הן מזכירות לה שהיא צריכה להתחתן או להיות עם בחור דתי, ובחור שעל פי רצונה וחלומותיה לא יתאים לאורך החיים שלה, כי יש לו ניסיון עם בחורות ולה אין את הניסיון הדרוש, היא מקשיבה להן ולכן היא יוצאת עם בחורים דתיים למרות שבפנטזיה שלה היא רוצה את אופיר, אבל היא לא יכולה להשיג אותו היא נלחמת בעצמה, אבל אופיר עדיין אוהב אותה. היה קטע שמאוד ריגש אותי בספר, וזה אחד הקטעים שמאוד ריגשו אותי, והכי הזדהיתי איתו:

''מלצר לוקח מהן הזמנה. ענבל נשענת אחורה:אני שמחה בשבילך שהצלחת להבין שזה לא הדבר האמיתי בינך לבין אופיר, עכשיו כל הטוב לפניך.''

''את לא מכירה אותו, נועה מעבירה אצבע על המלחיה בשולחן.

''את עמיחי?''ענבל רוכנת כלפיה.

''את אופיר'' היא מזיזה את הראש.

ענבל מכווצת את עינייה:''מה זאת אומרת?''

''שאת לא מכירה את אופיר כדי להחליט שהוא לא הדבר האמיתי'' היא מורידה את המרפקים מהשולחן כדי שהמלצר יוכל לסדר צלחת עם סכין ומזלג.

'הוא בטוח הדבר האמיתי, ענבל מבהירה רק לא שלך''

נועה מהנהנת מוותרת על הרעיון לשתף את ענבל למרות שזה הדבר שהיא הכי צריכה לחלוק עם מישהו, מישהו שיצעק עליה מה את עושה שיצעק וידחף אותה אליו. אני חושבת ששכחתי את החומצה הפולית שלי, ענבל מחטטת בתיק נהייתי מפוזרת, מאז שהתחתנתי ההורמונים שורפים לי את המוח, היא צוחקת ונועה גם. צחוק קצר, מנוכר.

למה חומצה פולית? נועה מנסה להתעודד אופיר לא אופיר, היא בחרה להשאיר אותו מאחור.

(עמ'' 330-331 ,אחרי המעשים)

הקטע הזה מאוד חשוב וחזק בעיני, כי הוא מבהיר שלמעשה נועה מקשיבה לתכתיבי החברה ולא עושה מה שהיא מרגישה, וגם אני הייתי בטוחה המון שנים שאני צריכה להיות עם מישהו שמתאים לי מבחינה דתית שיעזור לי להקים בית, אבל מה עם הרצון הפרטי שלי? או הרגשות שלי. הגעתי למסקנה בעקבותיה שלא רק שלא צריך להקשיב לתכתיבי החברה, אלא צריך להקשיב ללב, ואם מרגישים משהו וזה מרגיש לנו אמיתי, הולכים אחריו ולא שואלים אחרים, פשוט מרגישים. במקום לעשות את מה שהיא מרגישה היא נהפכת להיות אימבוולנטית, מצד אחד מאוד רוצה, מצד אחד לא רוצה, לא בטוחה אם היא יכולה לעמוד ברעיון, או מהפחד הזה להתאהב בלא מודע. אבל ברגע שמשהו קורה לנו שוב ושוב רק אומר שצריך פשוט לבדוק למה? ולא לברוח כל פעם שזה קורה, ונועה היא בורחת בספר, אני חושבת שזה מקביל למציאות שלי, אני בורחת ואסור לנו לברוח. אסור לברוח גם ממגע, החברה או המסגרת שבה חונכתי מאוד תעתעה אותי ולימדה אותי שצריך לחשוב לפני שעושים או אומרים דברים, אבל השאירה בצד את כל הרגשות הבריאים והנורמטיביים, רגש ואינטימיות זה חלק חשוב במערכת יחסים ואם אין את האינטמיות הזאת, זה הולך לאיבוד, וצריך לשמר אותה. הספר במיוחד הציג את עיקרון של האינטמיות שהוא גם אחד הנושאים העולים מאוד בספר, וגם של הדמויות, ההיכרות עם האינטימיות הפחד הזה מלגעת, או לא לגעת, או לעשות את הצעד הלא נכון מערכת יחסים, הוא גורם לדברים נפלאים, אך אם לא שמים לב להרס.

אפשר לומר שהספר הזה מאוד נגע לי וסיימתי אותו תוך יומיים, גם הכתיבה מאוד כנה, והדיאלוגים מרגשים אלא, הספר לימד אותי שאני צריכה להקשיב ללב ולהפסיק להקשיב למה שאחרים רוצים. אף אחד לא יכול להרגיש מה שאני מרגישה, גם לא מורות באולפנה, או חברות מאוד טובות שאחרות מבחינה דתית, או אפילו כאלו שאת סומכת עליהן, הלב שלך הוא המקום שבו בסופו של דבר מתבטא בסופו של הדבר המעשים ועליהם מושתתות ההשלכות, ברגע שאת בטוחה במה שאת עושה ולא נותנת לאחרים למנוע מימך לעשות את אותם הדברים, את פתוחה יותר. וברגע שמשהו קורה או מעשה קורה, צריך להעיר את הלב, לכן גם המשפט שנאמר בתחילת הביקורת מאוד חכם.

» ביקורות נוספות של אורי החמודה
» ביקורות נוספות על אחרי המעשים