הספר "בשם שמים" מאת אבירם ברקאי (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2013) מתאר את נתיב הקרבות של טייסת הפנטומים 201 במלחמת יום הכיפורים. בעשרים ימי לחימה בלתי פוסקים, כתב, "נדרשה טייסת 201 לגיוס כללי של תעצומות נפש – החליפה שלושה מפקדים, איבדה יותר לוחמים שבויים ומטוסים מכל שאר טייסות הקורנס, ושוב בלי למצמץ, בלי להתבכיין, הסירה מעל צווארה את אבני הריחיים והמשיכה, כדרכה בקודש, אל המשימות הקשות ביותר" (עמוד 9). 

"באוקטובר 73 היה רק מטוס אחד שבאופן טבעי, התמקם במרכז הבמה, מילא את התפקיד הראשי בהצגה הלא מתוכננת, שנכפתה גם עליו. מטוס שידע לעשות ה כ ו ל : סיוע קרוב, אמנעה, תקיפות עומק, יירוט" (עמוד 8), כתב ברקאי. כשקלט החיל את מטוס הפנטום (F-4) האמריקני אמר עליו אחד הטייסים ש"בהתחלה הוא נראה נורא מכוער. אחרי טיסה אחת הוא נראה יפה, ולבסוף, אחרי שמתרגלים אליו, הוא נהיה הכי יפה בעולם" (עמוד 31). ואכן, המטוס הפך עד מהרה ל"סוס העבודה" של החיל. 

עם פרוץ המלחמה תקפו מטוסים מצריים את בח"א 29 שבשארם א־שייח׳. תחילה לחמו בקרב שני מטוסי פנטום מול מעל 20 מטוסי אויב. "שתיים, תניע" (עמוד 162), הורה המוביל, סרן אמיר נחומי לפקודו, דני שאקי, עם קבלת ההתראה. "ממריאים" (עמוד 162). בקרב האוויר שהתפתח השניים, והנווטים שאתם, "לא מוותרים למצרים, שהתנפלו להם ככה על אופירה, ורצים אחריהם, מתיישבים עליהם, ממתינים לצפצוף הנעילה של הטיל, סוחטים הדקים, ונחומי מתהפנט מול המיג הראשון שראה אי־פעם בכוונת, והופך אותו לפטריה בוערת" (עמוד 163). השניים הפילו כמה מטוסי אויב בטרם הגיעה תגבורת. כשנחת נחומי, "מותש אך חדור די אנרגיה ג’ינג’ית להעביר מסר, עונה, "נגמר," ובולם בחוזקה מול לוע מכתש הפעור לרוחב המסלול, ופתאום נזכר שרק אתמול היתה מתקפת פתע עניין רחוק שקשור ביפנים, באמריקאים, במכונת הקרנה וסרט ישן" (עמוד 163). הקטע הזה, אולי, המחיש יותר מכל את ההפתעה שבה נחתה המלחמה על המדינה, הצבא וגם חיל האוויר, שהיווה את "תעודת הביטוח" של צה"ל.

ביום הראשון של המלחמה יצאה שלישיית מטוסים מהטייסת לתקיפה סמוך לפורט סעיד. היתה זו הגיחה המבצעית הראשונה של טייס הקרב הצעיר גדעון אילת. "מה עושים? לו היו איתנו פצצות המצרר שזרקנו סתם בחולות, ‏לא היה נשאר מהם זכר, חושב אילת. נותרנו עם תותחים צליפות. כמו ששת הימים. וצליפות עושים מנמוך. ושם מחכים הגאנדישים מוכווני המכ"ם. זה מה שיש, מחליט אילת, אני הולך להילחם לפי מה שהחיים סידרו לי" (עמוד 179). הם תקפו. "יפה, חושב אילת. פגיעות לא רעות. הפתענו אותם. שיימשך ככה" (עמוד 179). אבל אז התחילו לעוף לעברם טילים.

בפרוץ המלחמה שהה מפקד הטייסת בחו"ל. את התדריך, בסוף יום הלחימה הראשון נתן סמ"ט א׳, רון חולדאי. הוא הסביר "לכל מי שעדיין לא הבין, או הפנים, או שניהם גם יחד, שהמדינה נתפסה עם המכנסיים למטה עם המכנסיים למטה, ועל חיל האוויר מוטל תפקיד הבלימה" (עמוד 189). לפני סיום התדריך אמר חולדאי לפקודיו: "חבר׳ה, תסתכלו טוב אחד על השני בחדר הזה. לא כל מי שיושב כאן עכשיו ישב כאן גם בסוף הדרך" (עמוד 190). ולא ידע כמה צדק.

באחת הגיחות למצרים נתקלו מטוסי הטייסת, שהוביל רס"ן איתן אליהו (סגן המפקד הקודם שבכלל היה בטייסת בהצבת חירום) במיגים מצריים. "שמיניית מיגים נמצאת בכל מקום בשמים. בד לאק בשבילם, מחייך בן אליהו ומתמרן לעמדת יתרון על הראשון. עשר דקות לאחר מכן הוא סופר את השניים הראשונים שלו במלחמה, ומבין מחולדאי שגם לזכותו נזקפת הפלה, ושומע מאלי זהר על מיג נוסף שהלך לעולמו" (עמוד 290). כמה ימים לאחר מכן, ב־12 באוקטובר, תקפה שלישייה מהטייסת בהובלת סרן (מיל.) דני חלוץ, סוללת טילים בסוריה. "בשעה 06:05 מושכת השלישייה לגובה, מתעלמת מתצוגת צרורות מוות בלתי פוסקים שנורים בכיוונם. במטוס המוביל מזהים חלוץ וברעם את המטרה, סוללת טילים הממוקמת דרומית לעייר חאן א־שייח', לא הרחק מהדרך הראשית המחברת בין קוניטרה לדמשק.וחלוץ מקפל את המטוס, צולל בכיוונה, שם כוונת, לוחץ פיקל, ורואה את של ואילת נכנסים אחריו. בול. בול. ועוד בול. הסוללה הושמדה. הביתה. מתברר שאפשר לתקוף סוללות טילים בסוריה ולחזור בשלום" (עמוד 365).

נוכח פציעתו של מפקד הטייסת, ששב מחו"ל ונטש במהלך תקיפה בסוריה, מונה, ב־13 באוקטובר, איתן בן אליהו למפקדה של הטייסת בפועל. לאנשיו אמר שכעת "אין מקום לניצני מרי ולביקורת לא מרוסנת על הפיקוד״ (עמוד 393). שם המשחק אמר להם הוא משמעת. "משמעת מקצועית, מבצעית, עצמאית וצבאית" (עמוד 393). בסוף דבריו הקצרים אמר להם: "אנחנו נמשיך לטוס" (עמוד 393), והדגיש את הביחד שבדבר. "אנחנו נמשיך ונישלח לכל היעדים הכי קשים, ואני אהיה שם איתכם בכל המשימות. בהצלחה לכולנו" (עמוד 393). וכך היה. 

המחבר הקפיד, באופן ראוי לשבח, לחבר את פועלה של הטייסת לנעשה בחזיתות השונות. כך למשל, ציין מה נעשה בטייסת בלילה שבין ה־15 ל־16 באוקטובר בעת שבשעה 01:25 "מהדהדת ברשת הקשר בחדר המלחמה באום חשיבה מילת הקוד ״אקווריום״, ושדרת הפיקוד הבכירה של צה״ל, בראשות רא״ל אלעזר, יודעת שברגע זה ממש החלו סירות גומי, ובהן כוח החלוץ של חטיבת צנחני מילואים, לצלוח את התעלה" (עמוד 413). כמה דקות מאוחר יותר, "ושמה של עיר הנמל המקסיקנית ״אקפולקו״ בוקע ממכשירי הקשר ומצביע על הגעת ראשוני הצנחנים לגדה המערבית של התעלה" (עמוד 413). היה זה המפנה במלחמה. לילה מאוחר יותר, כתב, "ביום רביעי לפנות בוקר, כשירח חייכן התלוי בשמים הופך את חולות סיני הלבנים ליצירה מכושפת, נפתחת אש תופת על פלוגת החוד של גדוד 890" (עמוד 421). ברקאי תיאר כיצד "מאות מצרים מחופרים, מצוידים בעשרות מקלעי גוריונוב ומרגמות כבדות, הופכים את חולות סיני לבית מטבחיים, וצווארם של הצנחנים הוא המונח מתחת למאכלת" (עמוד 421). מה תרמו אז מטוסי הטייסת לקרב היבשתי ברור פחות.

משום מה בחר המחבר לספר גם את סיפורו של טייס מטוסי המיראז’ רס"ן (לימים אל״מ) גיורא אפשטיין. עם גיוסו נפסל עקב בעיית פרופיל במיון לקורס טיס. "התנדב לצנחנים, סיים מסלול, מפקד כיתה, מדריך צניחה, חזר לשלוש שנים לקיבוץ, ושוב צבא" (עמוד 450). אז הצליח להתקבל לקורס הטיס וסיים בהצטיינות. בהמשך עבר להטיס מטוסי קרב ולצבור הפלות. ב־20 באוקטובר בגיחה מעל מצרים הוא נתקל במטוסי מיג מצריים. הוא סגר מרחק "ושם כוונת, ומ־300 מטרים סוחט צרור ארוך מתותחי ה־30 מ"מ, ולנגד עיניו מתפוצץ המשוגע באוויר" (עמוד 452). אפשטיין ידע שבעוד שקרב אימונים זה פוקר על גפרורים, "קרב אמת זה פוקר על כסף. הרבה כסף" (עמוד 453).בקרב הפיל אפשטיין ארבעה מיגים.

ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב־1973 ובהמשך דרכו היה מ"פ טנקים וקצין ניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, יודע לכתוב והוא ערך מחקר מעמיק ויסודי וראיין כמפקדים ולוחמים רבים בחיל ומחוצה לו. אבל... סא"ל (מיל.) ד"ר עודד מגידו כתב פעם על ספר אחר סקירה ב"הארץ", וקבע שהוא "הוא ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה". הדברים תקפים גם כאן. ספר קריא מאוד, כמעט בלתי ניתן להנחה מהיד. אבל היסטוריה זה לא.

במלחמת ששת הימים לא שמעו קליקים. תחנות המעקב אחרי הפעילות האווירית העוינת דממו ( חוץ ממטוס פה ושם),
בשישי לאוקטובר בשעה 13:45 התחנות התפוצצו מפעילות. ההפתעה היתה טוטלית, חיל האוויר וצהל כולו נתפסו עם
המכנסיים למטה, מה זה עשה לחיל האוויר? כיצד הנהגת החיל הגיבה להפתעה האסטרטגית הזאת? כיצד טיפלו הטייסות
הקרב בפקודות המשתנות כל כמה שעות.
אין ספק שההפתעה היתה נוראית , התגובה בצה״ל האווירי והיבשתי נבעה ממחדל מתמשך.
בעוד כוחות ביבשה סבלו ממחסור חמור בכלי נשק אפקטיביים והחי״ר היה מנוון לחלוטין כתוצאה ממחדל מתמשך בתפיסה
האסטרטגית שגוייה ואשר נבעה גם מזילזול מתמשך בכוחות האוייב, בחיל האוויר המצב היה שונה.
החיל זכה התקציבים גדולים, במטוסים הכי טובים שהיו קיימים בתקופה הזאת, בכוח האדם המעולה ביותר ובעל איכות
גבוה ומתמשכת, ואימונים ושעות טיסה שעלו בחלק ניכר מתקציב הביטחון.
אז מה קרה לחיל במלחמת יום הכיפורים?
ההלם שהיכה את ראשי המערכת הפוליטית, ובמיוחד הפניקה שאחזה בשר הביטחון , גרמו לנזקים קשים בהוצאה לפועל
של תוכניות המלחמה.
הפקודות הרבות שהשתנו מרגע לרגע, גרמו לערעור המערכת ולשיבושים קשים בהוצאת התקיפות לפועל.
מפקד חיל האוויר ששלט במערכת הפיקוד ביד קשה ובזרוע נחושה, כשל לעמוד בלחצים שהופעלו עליו מהדרג הפוליטי.
והתנהגותו הקפריזית של דיין, גרמה לערעור הביטחון העצמי של המפקדים, ביבשה בכמו באוויר. הלחץ שהפעילו הדרגים
הפוליטיים היה כה חמור, שדרגי הפיקוד בחיל האוויר לא יכלו לשמש כבולמי זעזועים כלפי הטייסות, ולא יכלו לשנות או לרכך
את פקודותיו של מח״א כך שהזעזוע ירד מהדרג הגבוה וחיבל בתפקוד הדרג המוציא לפועל.
סיפורה של האחת, הטייסת הותיקה ביותר בחיל האוויר, מתחיל בגיוסם של הטייסים שהיו מוצבים בתפקידים השונים, ובגיוסם של
טייסי המילואים.
הטייסת החליפה בזמן המלחמה כשלושה מפקדים, איבדה טייסים ומטוסים, ולמרות זאת, יצאה הטייסת המפוארת הזאת כמנצחת.
טייסיה שפעלו מראשית המלחמה, הפילו מטוסי אוייב, בלמו תקיפות קרקעיות בסוריה ובמצרים, תקפו מטרות אסטרטגיות בסוריה
ובמצרים ( אבל לא הורידו את סכר אסוואן).
המחיר הכבד ששילם צהל כולו היה עצום, וגם חיל האוויר נשא בנטל, אבל בשתי נקודות לפחות הוא הציל את עם ישראל ואולי את
המלחמה כולה: בתקיפת הסורים שהגיעו בחזית הדרומית עד כדי גלישה לכוון הכנרת, והטנקים נעצרו בתקיפה מסיבית של האחת והטייסות
האחרות. בפעם השניה בתקיפת המצרים שהתבססו באזור הצליחה .
לאחר הצליחה, וחיסול בסיסי הטילים על ידי השיריון והחי״ר, תקפו הטייסות את הארמיה השניה והשלישית ועזרו בהידוק המצור על הארמיה
השלישית.
התקיפות של האחת בסוריה, שהיו תקיפות ברמה האסטרטגית , גרמו לנזקים אדירים לסורים, והיא אף הצליחה לעצור את רכבת הנשק הסובייטית, ואף לחיסול
אחד הגנרלים הסובייטים שהיו אחראיים על ההגנה האווירית.
סיפרו של ברקאי הוא ספר מעולה, הוא נכתב תוך כדי מעקב צמוד לארועים הפוליטיים והצבאיים המרכזים.
הוא לא חוסך את שיבטו מאף גורם, פוליטי או צבאי, אך גם לא מהסס לחלק מחמאות למפקדיו המעולים של צהל שעשו את העבודה היטב ( תוך כדי טיפול ביקורתי
צודק בגורמים הראויים לביקורת).
ספר הראוי לכל שבח. מומלץ לכולם.
( באותה היזדמנות תרשו לי להמליץ על סיפרו של שמואל גורדון״ שלושים שעות באוקטובר״, אשר מהווה ניתוח מעולה לשלושים השעות הראשונות של המלחמה
ולאופן שבו תפקד חיל האוויר בשעות אלה).

טוביה

אבירם ברקאי כתב את הספר "על בלימה" שמתאר את מלחמתה של חטיבת השיריון 188 במלחמת יום הכיפורים. הפעם, זהו סיפור שונה לגמרי, על אותה מלחמה ממש. נקודת המבט הפעם היא טייסת מטוסי פאנטום. בגלל שמדובר בטייסת - התמונה שאנחנו מקבלים היא כוללת: מסיפורם האישי של הטייסים ועד לניהול המלחמה כולה; מחדר התדריכים של הטייסת לסיפור רמת הגולן ולמלחמה בסיני.

לספר זה יש שני יתרונות חשובים: האחד - הוא מציג לנו את עולמם של טייסי קרב בטייסת, מערכות היחסים ביניהם ובפרט איך נראית מלחמה מנקודת מבטו של טייס קרב. השני - כתיבתו המצויינת של ברקאי הופכת את הספר למסע מרתק, ממש לספר מתח. בגלל שמדובר במספר מצומצם של דמויות, ברקאי מצליח להכיר אותן לקורא, לתת להן נפח אנושי, לקשור אותנו לאנשים. הם לא סתם רס"ן זה וסרן זה - אנחנו מתחברים אליהם. וזה הרבה בגלל יכולתו הסיפורית של ברקאי, שמצליח בכמה משיכות מכחול לתאר דמות נתפסת. וסיפור הטייסת במלחמה הוא סיפור מרתק למי שעד עכשיו יכול היה רק לדמיין איך נראים הדברים אצל לוחמי האוויר (מושג לגמרי מובן אחרי ספר זה).

הסיפור כתוב כספר מתח, ובנוי כולו סביב ציר הזמן. אנו עוברים שעה-שעה מזירה לזירה, מתא הטייס לחדר השליטה של חיל האוויר, לכוחות הקרקע, לחמ"ל וחוזר חלילה. וכך יש לנו יכולת לראות מה קובע הקברניט, מה קובע המצביא, מה פוקד המפקד ומה קורה לטייס, וחוזר חלילה. צורה זו של כתיבה היא מרתקת ויוצרת הקשר להתרחשויות. היא מזכירה את ספרי המתח הגדולים של טום קלנסי, אלא שכאן מדובר במציאות, בהיסטוריה, לא בדמיון. זה דבר שהיה כל כך חסר בספר "על בלימה", שם ניתן היה לחשוב שלוחמי השיריון פעלו בעולם ללא פיקוד מערכה.

כדי להבין את ההתפתחויות ברמת הטייסת, ברקאי משרטט את ההתרחשויות בממשלה, בפיקוד הצבא ובמרכז השליטה. בעוד שזו תוספת חשובה להבנת הסיפור ולהשלמת התמונה, יש כאן בעיה: בעוד שהמחבר הצליח לכסות היטב את העדויות האישיות ברמת חיל האוויר והטייסת - לא ברור לי על מה הוא מבסס את התיאורים הקונקרטיים מה אמרו ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וכל יועציהם. נראה לי שהסיפור המרתק של הטייסת דרש "תפירה" גם לפיקוד העליון כדי להבין את השתלשלות המערכה, אבל אני חושד במחבר שהוא תפר יריעת בד גסה (תמונת האירועים ברמת הממשלה והמטכ"ל) ליריעת בד משובחת (סיפור הטייסת). אין בכך כדי לגרוע מרהיטות הסיפור העיקרי של הספר, אבל צריך לזכור שתיאור ישיבות הממשלה ודעותיהם של המנהיגים והמפקדים השונים הם אילוסטרציה - לא תוצאה של מחקר של המחבר. לכן טוב היה אילו היה מקצר בתיאור זה ונגרר פחות לדיון ולשיפוט על החלטות הפיקוד העליון.

בסה"כ - ספר מרתק

ספר שמעביר חוויה, מצ'ואיסטית ( לא בהכרח שוה למילה גברית), אליטיסטית מוזרה, מאלילה אנשים ובסיומה לא ברורה התמונה האמיתית (למרות שהיא נרמזת ).
קודם כל על טכניקת הכתיבה של הספר.
לכאורה יש כאן כמה מסגרות המתארות את מלחמת יום כיפור.
זו הכוללת והמכלילה , החל מקיסינג'ר, דרך ממשלת ישראל ובמיוחד דיין וגולדה.
באמצע בור הפיקוד והפיקוד ה "ירוק" (לא חיל האויר).
מפקדת חיל האויר ובמיוחד מח"א ( מפקד החייל), והמטה הבכיר של החייל בעיקר מודיעין אויר.
בתחתית עמוד הטוטם נמצאת טייסת ה"אחת",המורכבת מטייסים, ו.. פקידת מבצעים - סימה שביט (כיום קדמון, כתבת ידיעות אחרונות).
יש גם נלווים, טייסת תאומה ברמת דויד, אולי גם מיראג'ים וסקייהוקים.
יש גם חילות השדה.
חיל הים לא מוזכר אפילו.
מיתוך המבוא הזה ברור כי המיקוד של הספר נשחק. לא ברורה מטרת הכתיבה: האם היא להביא אנשים, טייסים בשעת לחץ וקרב, מדוע לטחון אותנו עם סיפורי קיסינג'ר.
אם רוצים להתרכז גם בכישלון המבצעי של מבצע דוגמן( השמדת טילי ה נ"מ של הסורים, החל מהתיכנון שלו דרך הפעלתו ועד לביצועו ולבסוף לתוצאותיו הקשות.), אז בבקשה נא להתרכז בזה, יש לנתח בצורה מעמיקה יותר וענינית את המהלך.
לצערי , חלק זה אבד במיכלול הספר. לא יתכן כי הניתוח שגרם לטראומה קשה בטייסת ומשפיעה במיוחד, יסתכם בעמוד וחצי, בצורה לא רצינית עם חצאי מידע.רק משיחות שהיו למחבר עם ה"חברה".
נכון כי שימוש במילים "פיקל" ו "כומר"( מכשיר לאיתור שיגור טילים לעבר המטוס), מרשימים, אבל האם הם תורמים בסיום הקריאה להבנה של מה שקרה? מסופקני.
חסר לי בעיקר מישור התיחסות.
גונבה לאוזני שמועה כי בחיל האויר היו עוד טייסות והיתה אפילו עוד טייסת אחת של "קורנסים"- קרי פנטומים.
האם כמות הנפגעים והפגיעות שם היתה פחותה או שמא שם לא היתה סימה שביט ואולי הטייסת שם היתה יהודית ולא השתמשו ב"כומר" אלא ב"רב", מי יודע.
המשך הקרבות והנהגות האנשים שם מתואר בצורה מעורבבת. במין תחושה כי העירבוביה גדולה, הטייסת ואולי כל חיל האויר נלחם על פי תורות של המלחמה הקודמת, ומין בלגן שהדבר היחיד בו הוא האקראיות בהצבת היעדים.
ובעיקר כי חיל האוויר ביום הכיפורים שירת את עצמו( להשמיד טילים שמפריעים לו לטוס).
הספר , בקטעים מסויימים מותח. כי הוא מזכיר מערבונים.
הגברים, הנלחמים השארית כוחותיהם למען ערכים שאסור לנו לזלזל בהם ( הפעם אני מאמין באמת בזה).
זה כמו לראות קרב איגרוף ולא להבין בו מה הרבותא.
גם בסיום הקריאה לא תמיד ברורה העבודה וחלוקת התפקידים בין הנווט לטייס.
עדיין ניתן לדלות מספר מסקנות מהספר.
א. תיפקודו הלקוי של מפקד החייל, רהבתן בעל פה גדול שלא לוותה תמיד בתבונה יתירה.
ב. הנתק בין ה"חיל הידידותי ביותר לצה"ל" - חיל האויר, לשאר החילות. כאשר חיל האויר מקבל תפקיד של קבלן ביצוע. נתק זה הוא באשמת שני הצדדים: חיל האויר שמצב זה היה נוח לו והירוקים שאולי פחדו לנגוע ולדרוש הבנה מעמיקה יותר, אולי מריגשי נחיתות.
אני מקווה כי הדבר השתנה ומשתנה אחרת זה בנפשנו.