ביקורת ספרותית על פינות אפלות מאת קארה תומס
ספר טוב

---

***פינות אפלות***

אמ;לק: כן או לא? ספר סביר. אפשר לקרוא אותו, שום דבר נורא לא יקרה

תקציר מגב הספר:
עשר שנים אחרי שעזבה, טסה חוזרת אל עיירת הולדתה הקטנה כדי להיפרד מאביה.
עשר שנים אחרי שארבע גופות של ילדות נמצאו לאורך נהר אוהיו הסמוך.
עשר שנים אחרי שטסה וחברתה קאלי ( =^.^= קלי! בספר היא נקראת *קלי*. אבל ממתי לתקצירים אכפת ממשהו =^.^= ) היו עדות לאירועי הלילה שבו נרצחה בת־דודתה של קאלי ( =^.^= קלי! =^.^= ).
עשר שנים אחרי עדותן של טסה וקאלי ( =^.^= קלי! =^.^= ) שבעקבותיה הושם הרוצח הסדרתי מאחורי הסורגים.
אז הן היו ילדות, עכשיו הן נערות. מאז המאורעות המטלטלים הן לא נפגשו. כל אחת מתחפרת בדרכה. כל אחת מנסה להתמודד עם סודות מטרידים ופינות שעדיף שיישארו אפלות ( =^.^= זאת אומרת, טסה מתמודדת עם פינות אפלות, קאלי/קלי מתמודדת עם האתגר של איך להיות גועלית כלפי כמה שיותר אנשים במינימום זמן =^.^= )
אבל פתאום צצה גופה חמישית, וכל הקלפים עומדים להיטרף. טסה וקאלי ( =^.^= אני אפילו לא אטרח הפעם =^.^= ) ייאלצו להתייצב מול האמת, מול האימה, ולגלות סוף סוף מה באמת קרה לפני עשר שנים. עכשיו כבר אין לאן לברוח.
קארה תומס כתבה מותחן אפל ומהפנט על עיירה קטנה אחת והסודות שעומדים להטביע אותה, ועל שתי חברות ( =^.^= אם זו ההגדרה שלך לחברות, אני לא רוצה לדעת מה ההגדרה שלך למערכת יחסים חולנית ונצלנית =^.^= ) שנאלצות להעמיד במבחן את כל מה שהאמינו בו.
"ספר שאוחז בך ולא מרפה מתחילתו ועד סופו... עם תפניות בעלילה שהשאירו אותי נדהמת."
ויקטוריה אֵיוויארד, מחברת 'מלכה אדומה' ( =^.^= נו, נו, ויקי, גם לך יש עוד לאן להשתפר בתור סופרת, אז סליחה אם ניקח את המלצתך בערבון מוגבל =^.^= )

ומה אני חשבתי:
מכירים את זה שאתם זבל לבן ואבא שלכם יושב בכלא ואחותכם ברחה מהבית ואמא שלכם נטשה אתכם והחברה הכי טובה שלכם כלבה אלכוהוליסטית והרוצח הסדרתי שהעדתם נגדו עומד לצאת מהכלא? זאת הגיבורה שלנו, טסה. טסה נולדה וגדלה בעיירה הקטנה והאפרורית המדכאת ביותר בעולם (למה ספרי מתח תמיד מתרחשים בעיירות קטנות, אפרוריות ומדכאות? האם רוצחים מרגישים יותר בנח לרצוח אנשים שגרים שם כי כולם שם במילא מתים מבפנים?)
אחרי שבגיל שמונה אמה של טסה השאירה אותה בתחנת דלק וברחה, התמזל מזלה לעבור לגור בדיור מוגן עם סבתה (אתה יודע שהעיירה שלך *באמת* אפרורית ומדכאת כשדיור מוגן של זקנים הוא שיפור). אבל עכשיו היא חוזרת, כדי לבקר את אבא שלה ביקור אחרון בכלא לפני שהוא מת מסרטן לבלב. ואני חשבתי שג'ורג' מרטין מתעלל בגיבורים שלו...
אי-אפשר באמת לשנוא את טסה, ולו בגלל שכנראה הסופרת שונאת אותה מספיק בשביל כולנו. וזה גם לא שהיא דמות נוראית: היא הגיונית, לא יללנית, לא טיפשה, לא ביץ', אבל הרבה פעמים מצאתי את עצמי מגלגלת עיניים לנוכח הביישנות והכניעות המוגזמות שלה, והנחמדות שלה כלפי אנשים שמה שבאמת מגיע להם הוא כאפה הגונה (אם כי אני מניחה שאחרי כל מה שהיא עברה הגיוני לנסות להוריד ראש ככל הניתן ולקוות שהסופרת לא תשים לב שאתה עדיין בסיפור שלה, שמא תנחית עלייך עוד מכת מצרים). בקיצור, היא לא הגיבורה שהייתי בוחרת לקרוא עליה, אבל היה יכול להיות יותר גרוע.
גם העלילה היתה יכולה להיות יותר גרועה, אבל גם הרבה יותר טובה: אין איזה חוק של ספרי מתח שאומר שאסור שהרוצח יהיה דמות מצוצה מהאצבע שתוצג לקוראים לראשונה רק כשהם יגלו שהוא הרוצח, כך שלא תהיה להם שום דרך אפשרית לנחש את זהותו לבד?
ומה עם איזה טוויסט מעניין?
או מתח? כאילו, הספר היה מסקרן בצורה בלשית שכזאת, "וואו, מעניין מי הרוצח" כזה – אבל לא היה אדרנלין, ואם היו מאלצים אותי לבחור בין הספר, אוכל או שינה, כנראה שלא הייתי בוחרת בספר (ולמעשה אפילו בחרתי בצפיית בינג' ב"כפולה" – כן, אני מכורה לסדרה הזו ולא מתביישת בזה, כלומר לא מתביישת רק כי אף אחד מכם לא מכיר אותי, אם החברים שלי מהשיממון יגלו את זה אני *אמות*).
ומה עם קצת שנינות, הממ? אני לא מבקשת משהו ברמה של הרלן קובן, אבל אי אפשר לזרוק איזו בדיחה אחת קטנה בים הדכאון?
הדבר היחיד בו אני יכולה לציין את הספר לשבח הוא העובדה שבבניית הדמויות כולן, עד לדמות המשנית ביותר, הושקע הרבה יותר מהמקובל בספר מתח מצוי. הרבה סופרי מתח (אני מסתכלת עלייך, גיום מוסו) מתעלמים מהעובדה שהדמויות בספר שלהם אמורות להיות יותר מפיסות קרטון האוחזות בנשק וערכות מז"פ – וכאן זה ממש לא כך: הדמויות פה היו מספיק טובות לא רק לספר מתח אלא אפילו לספר רגיל [אציין עם זאת שכשאני אומרת "טובות" או "בנויות היטב" אני לא מתכוונת "בלתי-נאלחות". לקלי למשל התחשק לי להדביק מסטיק בשיער מהרגע בו הוצג הפרצוף הבלונדיני הדבילי שלה בפנינו, אבל טסה הצליחה בסבלנותה האינסופית לסבול אותה, ולכן נאלצנו גם אנחנו].
אז מה בתכל'ס? אתם בהחלט יכולים להעביר את זמנכם בקריאה של הספר הזה אם משעמם לכם, או אם נכשלתם במבחן או חטפתם קלקול קיבה איום מארוחת החג האחרונה, ואתם זקוקים לתזכורת שיש אנשים שמצבם מדכא יותר משלכם. כי בסך-הכל הוא בסדר.

נ.ב
שמתם לב ששמות של דמויות בספרים שיוצאים בסביבות אותו זמן הם קצת כמו שמות של תינוקות שנולדו בסביבות אותו זמן? כמו שלמשל לחברה הכי טובה שלכם נולדת אחיינית שמקבלת את השם הנוראי "משב", ואז פתאום שלושה אחיינים שונים של שלושה חברים אחרים שלכם מקבלים את השם "משב" (כנראה כדי להגן על משב המקורית ממכות שוודאי תחטוף עד סוף ימיה?) אז בדיוק ככה עם ספרים! נשבעת לכם שקראתי בחודשים האחרונים איזה שני ספרים לפחות עם טסה וקאלי/קלי כלשהן. הממ.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על פינות אפלות