ביקורת ספרותית על מסכת הכסף - מגיסטריום #4 מאת הולי בלק
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 14 בספטמבר, 2018
ע"י חתול השיממון


***מסכת הכסף – מגיסטריום 4***

אמ;לק: כן או לא? זה ספר בסדרת מגיסטריום! כן, הסדרה ההיא שהיא כל-כך מושלמת ואלוהית שראוי לייסד סביבה דת! אם לא תקראו אותו אתם חוטאים ופושעים אבל לא תגיעו לגיהנום כי אם לא קראתם אותו אתם *כבר* בגיהנום

תקציר מגב הספר:
כאוס רוצה לבלוע.
קאלם רוצה לחיות.
החיים של קאל הולכים ומתדרדרים. החבר הכי טוב שלו איננו, האנשים הקרובים אליו ניתקו מגע, והוא סגור בכלא מאובטח. ובכל זאת, קאל לא לבד כמו שהוא חושב. כאשר מתחילות להגיע שמועות על כוונות להוציא אותו להורג, קאל משתחרר מהכלא במבצע הצלה נועז ומגיע לאי נטוש ומסתורי. עד מהרה הוא נשאב לתוך עולמות של יומנים סודיים, של אויבים נסתרים ושל לחשים להחייאת המתים. הבחירות שיעשה עכשיו יחרצו את גורלו ואת גורלם של כל חברי המגיסטריום. ( =^.^= ולשם שינוי, זו לא סתם הגזמה של תקציר! =^.^= )
סופרות הנוער הולי בלק (ספיידרוויק) וקסנדרה קלייר (בני הנפילים, מכשירי התופת) הן חברות טובות, בין השאר בזכות אהבתן המשותפת לספרי פנטזיה. בסדרה מגיסטריום הן איחדו כוחות ויצרו סיפור על טוב ורע, ועל מה שקורה כשאדם נועד לגדולה, בין שהוא רוצה בכך ובין שלא. ספרי הסדרה התקבלו בהתלהבות על ידי קוראים בכל העולם והופיעו ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. מסכת הכסף הוא הרביעי בסדרה. ( =^.^= מתוך חמישה! והאחרון שיצא בעברית בינתיים =^.^= )
הביקורת מהללת את ספרי מגיסטריום:
"ללא ספק ממלא את החלל שהארי פוטר הותיר אחריו. מרתק." טלגרף
"ספר יוצא מהכלל... מרגע שמתחילים לקרוא, קשה להניח אותו." גרדיאן
"ספר התבגרות מרתק שחולק כבוד לפנטזיה ומותיר את הקוראים במתח." פבלישרז ויקלי
"מלא תפניות ותהפוכות, הפתעות ותגליות. כבר אין לי סבלנות לחכות לספר הבא בסדרה." ריק ריירדן, מחבר סדרת פרסי ג´קסון
"העלילה הקצבית מוארת בתהפוכות מלאות דמיון, בבניית עולם מרהיבה, בהומור ובתיאור עשיר של חברות העומדת במבחן הספק." קירקוס
( =^.^= חתול השיממון: הסדרה הכי טובה אבררר =^.^= )

ומה אני חשבתי:
קצת בכיתי בסוף הספר הזה. זאת אומרת, אולי נכנס לי משהו לעין. אני *חתול* אחרי הכל, וחתולים גדולים לא בוכים אלא אם כן יש להם חסימה בצינורית הדמעות. אבל ברצינות, אני חושבת שאפילו צ'אק נוריס לא היה מסוגל לעמוד בהתעללות הרגשית שהתרחשה בסוף הספר.
זה לא הספר הכי טוב בסדרה – בתואר הזה עודנו מחזיק הספר השלישי המדהים, והסיבה העיקרית לכך היא שהספר הזה, בניגוד למה שהורגלנו אליו בקודמים לו, הוא די צפוי (זאת אומרת, צפוי יחסית לסדרה גאונית שבה הגיבור הוא בעצם רון שהוא בעצם וולדמורט, והארי שנועד להביס אותו *מת*, והדוויג היא זאב מוכה כאוס ודמבלדור הוא מורפיאוס מהמטריקס (רופוס מתואר ככהה-עור עם ראש מגולח! אל תגידו לי שרק אני חשבתי על זה) ומאלפוי נאנס להיות חלק מהחבורה, וכמו כן הוא הדמות המצחיקה ביותר שנבראה אי פעם).
בכל אופן, על זה מפצה ומעבר לכך רמת מתח גבוהה במיוחד – גיבורינו אינם עוד בקנזס, כלומר בהוגוורטס, כלומר במגיסטריום, וזה אומר שאין רגע יחיד שבו הם לא נמצאים בסכנת מוות, כבר מהעמוד הראשון. אז אל תתחילו לקרוא את הספר אם יש לכם תכניות לשש השעות הקרובות (או ווטאבר כמה זמן שלוקח לכם לסיים ספר באורך בינוני), כי פיזית לא תצליחו לסגור אותו עד לסוף מטלטל-הנפש (אני עדיין לא מבינה מה ק"ק והולי בלק חשבו לעצמן. ומה אם קורא את הספר זקן חולה לב? אישה בהריון? אני מודעת לעובדה שיהיה מאוד סמלי ואירוני אם מישהו ימות מקריאת ספר שעוסק במוות, נשמות והקמת מתים לתחיה, אבל זה כאילו פשוט לא בסדר. ולגמרי נפלא).

נ.ב
אחרי שסיימתי את הספר שקעתי במחשבות אודותיו ואודות הארי פוטר, והגעתי לתובנות מעניינות שאחלוק איתכם כי אין לי עם מי עוד לחלוק אותן כי אין לי חברים ואני גרה בשיממון. אמ;לק – אני חושבת שיתכן שכולנו מניחים הנחות שגויות לגבי אותו יום בו וולדמורט ניסה להרוג את הארי ונכשל נוראות, וגם שג'יי.קיי רולינג לא היתה מספיק אמיצה כדי לעשות את זה כמו שצריך. ובפירוט: אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו יודעים כל מה שקרה שם, אבל למעשה אנחנו פשוט מאמינים בצורה עיוורת להשערות של דמבלדור, שלא יודע באמת מה קרה שם כי הוא לא היה שם. דמבלדור אומר שהארי לא מת כי אמא שלו הקריבה את עצמה למענו – אבל זה לא באמת הגיוני, כי ידוע לנו שאף אחד בהיסטוריה של הקוסמים לא שרד קללה ממיתה, לעומת זאת קצת מופרך להניח שאף אחד בהיסטוריה של הקוסמים לא הקריב את עצמו למען האחר, כלומר כנראה ובסבירות די גבוהה לא זו הסיבה להישרדותו של הארי. שנית, אנחנו מניחים שהעובדה שהארי הפך להורקרוקס היא טעות של וולדמורט, ששבריר מנשמתו התפרק והתנחל בהארי – אבל גם זו הנחה תמוהה, כי גם אם נשמתו של וולדמורט הפכה פריכה ומתפוררת, עדיין לא הגיוני שהחלקים המתפוררים שלה יתנחלו עצמאית בכל מיני אנשים כי הורקרוקסים אמורים להיות קסם אפל, מורכב ונדיר, וגם אם החלק של שבירת הנשמה הוא קל, הרי שהחלק של הכנסתה לגוף אחר אמור לפי כל הגיון להיות קשה מאוד. ואנחנו גם לא לוקחים בחשבון את אופיו היהיר של וולדמורט: אני מאמינה שהוא לא התכוון סתם להרוג את הארי, הוא התכוון "להפוך את הנבואה על פיה" וללעוג לרעיון שמשהו או מישהו אי-פעם יהיה מסוגל להרוג אותו, על-ידי כך ש*קודם* יהרוג את הארי *ואז* יהפוך את הארי להורקרוקס. תחשבו על זה: א. זה מאוד מתאים לו ב. הוא כבר יודע שאפשר להפוך יצורים חיים להורקרוקסים בגלל הנחשית שלו. לסיכום: א. אין לנו באמת הסבר הגיוני או סיבה לחשוב שהקללה הממיתה תשתבש. ב. אין לנו סיבה לחשוב שהורקרוקס יווצר בטעות, משמע הוא כנראה נוצר בכוונה. ולכן מה שהיה צריך לקרות באמת הוא שהנשמה של ההארי האמיתי תמות ושבריר הנשמה של וולדמורט יתנחל בתוכה, שזה בדיוק מה שקרה במגיסטריום! אבל זה היה דורש מרולינג לסטות מהתבנית המקובלת של גיבור שהוא כולו טוב מול נבל שהוא כולו רוע, ולהתייחס למורכבות של אדון אופל שנולד מחדש בגוף של תינוק, והיא לא עשתה את זה, בין אם כדי לא לסבך את הסיפור או כי היא לא חשבה על זה אפילו כי הרעיון של גיבור נגד עצמו הוא כל-כך הזוי ומופלא. בקיצור ק"ק והולי בלק אדירות.
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



3 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ