ביקורת ספרותית על צללים מאת גבי זיו
ספר בסדר

---

צללים מאת גבי זיו מספר את סיפורו של אלכס, שעובר עם אמו ממדינה חסרת שם אחת לאחרת, מלווה בחבר הכי טוב והיחיד שלו: הצל שלו. ברומן שקווי הדימיון והמציאות, השיגעון והשפיות אינם ברורים, תווה הסופרת הרפתקה סוריאליסטית ומטרידה. אלכס מנסה למצוא את מקומו בתוך העולם, מנסה למצוא ידיד ואהבה, או פשוט תחושה שתרחיק ממנו את הבדידות, ויום אחד פוגש בליזי - המטפלת החדשה של אמו הקשישה. ליזי הקטנה והפחדנית גם היא מרגישה אבודה בעולם, לא מצליחה למצוא את דרכה דווקא בדרכים הכי מוכרות, ומחפשת ריגושים ארעיים שמייסרים אותה ברגשות אשם. שתי הנפשות התועות מוצאות זו את זו במרכזו של מבוך חייהן, ונותנות מעט חום ומשמעות זו לזו.

הספר מרגיש כמעט כמו הזייה חולפת. מהרגע שנשאבים לתוך העלילה (ונשאבים אליה די מהר), יש תחושה של מערבולת קרה וחדה, מפחידה ומרתיעה - ועם זאת עדיין מרגשת. הכתיבה קולחת ולא מתנצלת - העלילה חולפת בקצב מהיר שלא מחכה לקורא, וזאת ללא התנצלות. הדמויות אמיתיות וכואבות, ויש מן אפרוריות כללית בנוף של הסיפור שמוסיף לו גוון נוגה אך הולם. נהניתי מהקריאה, וכמובן שאני ממליצה גם לכם לקרוא ולהנות.

צללים, מאת גבי זיו ובהוצאת פרדס.

» ביקורות נוספות של קוראת נמרצת
» ביקורות נוספות על צללים