ביקורת ספרותית על שתיים מאת אפיניטי קונאר
ספר בסדר

---

קראתי ספרי שואה רבים מספור, אך ספר זה הוא בין הקשים, עוכרי השלווה והמזעזעים ביותר לקריאה. היה לי קשה להחליט אפילו בכמה כוכבים לדרג אותו.
הוא מתאר את מסכת העינויים הנוראה שעוברות תאומות זהות, בנות 13, במחנה אושוויץ, על ידי ד"ר יוזף מנגלה, שקשה אפילו להגדיר אותו בתור רופא. גם הניסויים שערך בתור מדען וחוקר היו בלתי מובנים, מיותרים ואכזריים מעין כמותם.
אומנם גיבורות הספר הן דמויות פיקטיביות, אך ברור שהסיפור שלהן ושל דמויות אחרות בספר מבוסס על מיקרים אמיתיים ועדויות של ניצולים.
כל פרק מתואר מנקודת מבט של אחת מהתאומות. הספר כתוב בצורה פיוטית משהו, מלאה בדימויים. זה מהווה ניגוד חד לכל תיאורי הסבל, ההתעללות, ההשפלה והכאב העז שחשו הדמויות על בשרן. ישנה תיאורים מפורטים לא רק של התאומות, גיבורות הספר, אלא גם של תאומים נוספים שהיו איתם במחנה, משפחות של גמדים או "יוצאי דופן" אחרים, שנאלצו לעבור ניסויים בגופם על ידי המפלצת הנוראה ששמה מנגלה. הוא הטיל בגופם מומים, ערך להם ניתוחים מיותרים, עקר איברים מגופם, הרס להם את השמיעה או את הראייה, כדי לשנות כביכול את צבע עיניהם. משום מה, הילדים הללו כינו אותו "דוד". הוא אומנם חילק להם לעיתים סוכריות, בסיום סבב של עינויים, אך קשה להבין את מידת האמון שרשו לו בהתחלה.
גם בסיום הספר, לא הרגשתי כמעט תחושה של קתרזיס. הכל כמעט נשאר מעוות, ללא תקווה, מלא אבל, מוות וייסורים.

» ביקורות נוספות של יסמין
» ביקורות נוספות על שתיים