ביקורת ספרותית על שתיים מאת אפיניטי קונאר

---

הדפים התהפכו מעצמם, ובכל פרק הלב התכווץ לי עוד ועוד...
למה?
אלוהים, למה?
איך אפשר? באמת, איך?
אין גבול לרשע ולאכזריות.



בכריכה האחורית של הספר יש חוות דעת של הטיימס: "שתיים הוא פרדוקס. זהו רומן יפהפה על פשעים מחרידים המתנהל בקלילות של מעשייה." וזה ממש כך. ובכריכה הקדמית יש איור (הנהדר כתמיד) של אמרי זרטל ובו רואים שתי בנות בגבן, אוחזות ידיים. יש משהו כל כך תמים באיור הזה, כל כך מנוגד לתוכן.


פרל וסטשה הן תאומות בנות שתים עשרה. הן הגיעו בשנת 1944 לאושוויץ עם אמן וסבן (זיידע). אביהן הרופא נקרא כמה שבועות קודם לכן לטפל בחולה. הלך, ומאז לא שב. יש כל מיני שמועות מה עלה בגורלו, אבל אף אחד לא יודע באמת מה קרה לו. בהגיען לאושוויץ מופרדות הבנות מהאם והסב ועוברות לידיו של מנגלה. אותו מנגלה האכזר אשר עשה בתאומים ובשלישיות ניסויים מחרידים. ביתר את הגופים הקטנים, עקר איברים פנימיים, הטיל בהם מומים ועצר את גדילתם.



כל כך הרבה אובדנים יש בסיפור הזה. של המשפחה, של תמימות, של התקווה, של החלומות, אבל הכי נורא - של הזהות.


"לא תמיד אנחנו מכירים את עצמנו, למי אנחנו יכולים להפוך, מה נוכל לעשות, לאחר שהרֶשַׁע עשה בנו כרצונו." (עמ' 301)



זה לא ספר קל לעיכול, ומצד שני לא יכולתי להניח אותו מהיד. מסוג הספרים שלא שוכחים.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על שתיים