קראתי ספר זה בעברית.
הרהרתי אודותיו בעברית. נפגשתי עם בריות ופטפטתי בעברית.
אני חולמת בעברית.
השפה העברית חשובה לי מאוד, בבת עיני היקרה שאני שומרת מכל משמר ונכספת אל אוצרותיה החבויים. מלקטת את צפונותיה בזו אחר זו. עושר לשוני רווי כל טוב שהוא כמעיין גועש וגולש של ידע וחדווה.
ספר זה מתאפיין בטהרת העברית. אהבת העברית והתפתחותה על ידי לא אחר מאשר אליעזר בן יהודה בעצמו שסיפורו מגולל בכישרון הנכד שראה לנכון להנציח את מפעלו רב הרושם ובעיקר רב השנים של הסב המפורסם, שהיה דקדקן קנאי לשפה זו עד כדי כך שגמלה בליבו ההחלטה לדבר רק עברית, עברית מצוחצחת ונלמדת על בורייה.
אף על פי שמדובר בביוגרפיה, זו ביוגרפיה שנכנסת אל תוך הלב וגורמת לך לחוש רגשות עמוקים כלפיי דמויותיה שהיו בשר ודם. במהלך הקריאה אתה מציץ אל תוך חייו של ההוגה הגדול, שקשיים רבים נערמו על ראשו במהלך חייו, קשיים שאדם רגיל היה מזמן פוטר עצמו מלעסוק בהם, היו מנחיתים אותו מטה, אל קרקעת המציאות הנוקשה והאכזרית, אך לא אדם כאליעזר בן יהודה שנועד מינקותו לגדולות.
חייו של בן יהודה היו משופעים רגעים קשים, מוות ארב לו ולקרוביו על כל צעד ושעל. בן יהודה החל את מסעו המפרך בהשתוקקות להיות רופא, רופא שיעלה ארצה ויטפל ביהודים כמותו אבל חלום זה נגדע כתוצאה ממחלת השחפת הקשה בה לקה בבחרותו.
אולם, כפי שאומרים: דלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת. הכישלון וההחמצה הפכו, בסופו של דבר, ליתרון ולמוקד חייו העיקרי של בן יהודה. ברגע קטן אחד השתנה כל עולמו. הוא קלט אל תוכו את ייעודו האמיתי: להחיות את השפה העברית שנחשבה בעיני רבים כשפת קודש בלבד. שפה מתה ששימושה היומיומי איננוו מן הנמצא.
כמו שניתן להבין זאת, דרכו של בן יהודה לא הייתה קלה. יהודים רבים, בשר מבשרו, לעגו לרעיונו זה. רבים מהם ראו בו חולה רוח, חולה גדלות שרואה את הבלתי האפשרי כאפשרי, מעין דון קיחוטה מודרני שאינו ער למציאות הקשה.
עם זאת, בן יהודה אינו מוותר. אדרבא, ניכר שהמכשול עבורו הוא הזדמנות פז לטפס במעלה ההר ולעבור את כל מהמורות הדרך למימושה של מטרתו הנחשקת, זהו אתגר שרק מעורר את בן יהודה להוכיח ולהראות לכל המלעיזים שלעיתים התמונה אינה כפי שהיא נראית ואם נוברים מעט פנימה, ניתן למצוא את מבוקשך.
לצדו של בן יהודה מככבים שותפים וידידים רבים שאילולא תרומתם הרבה, לא היה יכול לבצע את תוכניתו. תוכנית רבת שלבים, מסעופת כהלכה, מדומינת כמעט אך לא בלתי אפשרית- כשיש רצון, מפלסים את השביל אל דרך המוצא.
השותפות הבלעדיות ל"שגעונו" היו נשותיו. דבורה ואחותה חמדה. חשיפתי אליהן ואל מעלליהן במהלך הקריאה עוררו את השתאותי והתרשמותי כאחד. כיצד צלחה כל אחת מהן את הקשיים הרבים שנערמו בפניה? כיצד הסכימו לחיות לצדו של בעל שגיונות שכזה, במקום שכוח אל, לא מפותח, וקיבלו את כל שמחותיהן וצרותיהן ללא תלונות וקובלנות ולו פעם אחת בלבד? כיצד אפשר להמשיך בשגרת החיים כאשר בזה אחר זה נופלים ילדייך, כזבובים ברשתו של העכביש?
יש צורך בהרבה אורך רוח ונחישות. הנשים הללו היו בנויות מנחישות עצומה. בעצמותיהן ובשרן זרמה הנחישות והעקשנות גם במחיר חייהן וחיי משפחתן. כאשר קוראים את הביוגרפיה הענפה והחשובה שכתב נכדו של בן יהודה אין אנו נחשפים לגדלות נפשו של מחיה השפה אלא גם לבני משפחתו.
ילדיו שנולדו לתוך מציאות לא פשוטה של מתנגדים וסכסוכים פנימיים בין מתיישבים לחרדים, לבדידות רבה עקב דרשנותו החולנית של האב לדבר אך ורק עברית. ברמה כזאת שהוא ניסה לשדל גם את רעיו הנוכרים לדבר בביתו עברית בלבד, שחס וחלילה ילדיו לא יחשפו ולו לבדל של שפה זרה אחרת. שיגדלו ויצמחו על טהרת העברית לבדה, כיאה לעברים בארץ העברים. כיאה לגולה החוזר אל ארצו האהובה, מתרפק על האהובה הנושנה בחיבוק חם, זו שלא ראה ולא הריח ניחוחותיה זה שנים.
אליעזר בן יהודה אולי היה גאון אבל הוא בעיקר ניחן באישיות יוצאת דופן, אישיות שאפיינה את רבים מבני דורו שהסכימו לעזוב את כל מה שבנו באירופה וארצות נכר, למען התיישבות בארץ ישראל, ארץ שמתהלכים בה לפי שעה מכיוון שלא יודעים מה יילד המחר, כפי שמתאר זאת באופן מדויק הספר.
יום אחד יש באפשרותך לעלוז ולצהול על פירות עמלך הניבטים ומתפתחים יפה, ויום למחרת, עקב פקודה מגבוה [ השלטון העותמני] אתה נאלץ לעזוב הכול ולהפליג הרחק, אל אמריקה הרחוקה, שעד כה התוודעת אל קיומה דרך סיפורים ואגדות אך גם שם מפעל החיים משגשג ובן יהודה לא פוסק מעיסוקיו, גם כאשר השחפת כוססת בו ומכריעה אותו, הוא לא פוסק.
והשאלה החד משמעית שעוררה בי תהיות שונות, בייחוד לאחר שסיימתי את קריאתו של הספר, האם מפעלו של אליעזר בן יהודה אכן הצליח? במידה והיה יכול לקום מקברו ולחזות במתרחש כאן, האם היה ליבו עולץ או שמא היה ממהר לשוב אל הקבר בבושת פנים, אל מנוחת עולמים?
