“ממואר לא רע של עיתונאי יהודי אמריקאי שעבד ביפן עשרות שנים וסיקר את התחום הפלילי לעיתון יפני. יד בוטחת של עורך הייתה יכולה לעשות פלאים באוסף האנקדוטות, חלקן מייגעות שלא לצורך. עוד היה מועיל אם מסביב היה נטווה חוט מקשר כלשהו בין כל הפרשיות, אפילו אם אחד בדיוני - הייתי סולח, אני מבטיח. תיאור יפה של החברה היפנית שיהיה פחות או יותר מוכר למי שבילה יותר מרבע שעה בטוקיו. אבל יש גם כמה הפתעות - לדוגמה, מסתבר שלכתבים יש חדר שינה במשרד שלהם ביפן. בימי הקצרים בעיתונות קיבלתי שולחן בקומת פרטר שעבד בשיטת הכיסא החם”

“זהו ספר דוקו על ג'ייק אדלסטיין,יהודי אמריקאי שגר בטוקיו ושימש ככתב פלילים בעיתון מקומי. סיקור היקוזה ואירגוני הפשע השונים היה אתגר עצום. ג'ייק היה חסר פחד. ידע ליצור קשרים במשטרה ובאירגוני הפשע. ביקור בכל הזוהמה וחקר במיוחד סחר בנשים. תחילה היתה המטרה ליצור סקופים בעיתון ולאחר מכן להילחם בראשי האירגונים.”

“קשה להגדיר את הספר הזה תחת קטגוריה אחת: עלילתי או עיוני? אוטוביוגרפי או ביוגרפי? דוקטומנטרי או בדיוני? כנראה שיש בו הכול מהכול. זהו מסמך אנושי של העיתונאי הפלילי ג'ייק אדלסטיין, שבו הוא פותח עבורנו צוהר לחברה היפנית על כל גווניה - המרהיבים והמזעזעים. באופן כללי, אני מוצאת את התרבות היפנית מרתקת ומסקרנת, ולכן כששמעתי שישנו ספר המתאר את היקוזה היפנית וחושף מעט מההילת הסודיות שלה, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו. ההתחלה של הספר מעט איטית ומתרכזת בעיקר בהסתגלותו ההדרגתית של אדלסטיין לחוקים הבלתי כתובים של עבודה ככתב במדור פלילים עבור העיתון הנמכר ביותר ביפן. שלא כמו בארצות אחרות, ביפן שוררים יחסים הדוקים בין הכתבים לבין המשטרה, המעוגנים גם בתכתיבי התנהגות ויחסי חברות עמוקים שכנראה לא יימצאו בשום מדינה אחרת. מעבר ליחסים של הכתבים והשוטרים, גם ברמה המערכתית העיתונות מכבדת את המשטרה ולמשל עשויה לדחות סקופים או תגליות על מנת לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר. בתמורה לכך, המשטרה משתפת פעולה עם העיתונאים וחוסכת להם לעתים עבודת תחקיר מפרכת על ידי כך שפשוט חושפת בפניהם את המידע. האם מדובר בהרמוניה מושלמת או במצב הכרוך בסיכון? אני בעצמי טרם הגעתי לתשובה. תוך כדי הסיפור האישי של אדלסטיין, הוא חושף בפנינו כמה עובדות מפתיעות על החברה היפנית - רשימת רבי המכר ביפן, למשל, מצביעה על לא רק על הנטייה להתאבדויות השכיחה בקרבה, אלא גם על היחס האוהד כלפיה. גם היחס למיניות וליחסי מין עשוי להפתיע בשל הסטריאוטיפ היפני של החזות המאופקת. אבל ביפן תעשיית המין פורחת וישנם מועדוני "מארחות" כמו פטריות אחרי הגשם, ודווקא מהמקומות הללו אדלסטיין מתחיל להתקרב אל כמה מבכירי היקוזה היפנית. מנסים למכור את הספר הזה כחדירה אל לב היקוזה היפנית, וזה לא נכון. החלק על היקוזה אמנם משמעותי, אך הוא מסתמן ככזה רק לקראת סיומו של הספר. אני חושבת שהספר חודר אל לבה של יפן כולה, ולכן גם אם הכתיבה אינה סוחפת או מבריקה, מי שמתעניין בתרבות היפנית גם ימצא את הספר הזה כשווה קריאה.”

“"לילות טוקיו" הוא סוג של אוטוביוגרפיה שכתב העיתונאי ג'ייק אדלסטיין על עלייתו ונפילתו ככתב פלילים בטוקיו. הספר מתחיל מהתחלת הקריירה שלו ככתב, עם תיאור של מקרים קלים יחסית ובעיקר רקע על יפן וההבדלים בינה לבין התרבות המערבית (ויש הרבה כאלו), וככל שהספר מתקדם ומעמדו של אדלסטיין ככתב עולה, כך המקרים נהיים יותר קשים ומורכבים. לטעמי הכתיבה קולחת מאוד ואף מותחת. סגנון הכתיבה הזכיר לי מאוד את "הזאב מוול סטריט" של ג'ורדן בלפורט, שהתבסס על מבנה עלילתי דומה (אדם המצליח בעולם מפוקפק מוסרית). יש בספר תיאורים של דברים שאולי לא היו נחוצים בהכרח אבל עזרו עדיין לזרימה הנרטיבית של הספר. לאחרונה שמעתישהספר מעובד לסדרת טלוויזיה אך לטעמי הוא יעבוד טוב בהרבה כסרט קולנוע, וגם קל יחסית לדמיין אותו ויזואלית בשל תיאורים גרפיים יחסית של אדלסטיין. ראוי לציין לטובה גם את התרגום של אילן פן, שהצליח להעביר לעברית מושגים טכניים ויפנים רבים ובצורה ברורה לקורא הישראלי (הספר אומנם נכתב במקור באנגלית אבל הוא מתייחס להרבה מושגים ביפנית שאין להם תרגום ישיר באנגלית ו/או בעברית). יש אנשים שהתעניינו בספר בגלל שהם ביקרו ביפן בכלל ובטוקיו בפרט, אך גם הקורא הפשוט, שלא יצא לו להגיע לשם, יקבל תחושה של ההתנהלות היפנית בכלל ושל חיי הפשע בטוקיו בפרט. לדעתי הספר יתאים ביותר לחובבי כתיבה זו'רנליסטית, קוראי ספרי מתח, ואנשים העוסקים בתקשורת וקרימנולוגיה. עם זאת, רוב הסיכויים שגם מי שיניח את ידו במקרה על הספר הזה ימצא את עצמו מרוצה.”

“ממואר לא רע של עיתונאי יהודי אמריקאי שעבד ביפן עשרות שנים וסיקר את התחום הפלילי לעיתון יפני. יד בוטחת של עורך הייתה יכולה לעשות פלאים באוסף האנקדוטות, חלקן מייגעות שלא לצורך. עוד היה מועיל אם מסביב היה נטווה חוט מקשר כלשהו בין כל הפרשיות, אפילו אם אחד בדיוני - הייתי סולח, אני מבטיח. תיאור יפה של החברה היפנית שיהיה פחות או יותר מוכר למי שבילה יותר מרבע שעה בטוקיו. אבל יש גם כמה הפתעות - לדוגמה, מסתבר שלכתבים יש חדר שינה במשרד שלהם ביפן. בימי הקצרים בעיתונות קיבלתי שולחן בקומת פרטר שעבד בשיטת הכיסא החם”

“זהו ספר דוקו על ג'ייק אדלסטיין,יהודי אמריקאי שגר בטוקיו ושימש ככתב פלילים בעיתון מקומי. סיקור היקוזה ואירגוני הפשע השונים היה אתגר עצום. ג'ייק היה חסר פחד. ידע ליצור קשרים במשטרה ובאירגוני הפשע. ביקור בכל הזוהמה וחקר במיוחד סחר בנשים. תחילה היתה המטרה ליצור סקופים בעיתון ולאחר מכן להילחם בראשי האירגונים.”

“קשה להגדיר את הספר הזה תחת קטגוריה אחת: עלילתי או עיוני? אוטוביוגרפי או ביוגרפי? דוקטומנטרי או בדיוני? כנראה שיש בו הכול מהכול. זהו מסמך אנושי של העיתונאי הפלילי ג'ייק אדלסטיין, שבו הוא פותח עבורנו צוהר לחברה היפנית על כל גווניה - המרהיבים והמזעזעים. באופן כללי, אני מוצאת את התרבות היפנית מרתקת ומסקרנת, ולכן כששמעתי שישנו ספר המתאר את היקוזה היפנית וחושף מעט מההילת הסודיות שלה, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו. ההתחלה של הספר מעט איטית ומתרכזת בעיקר בהסתגלותו ההדרגתית של אדלסטיין לחוקים הבלתי כתובים של עבודה ככתב במדור פלילים עבור העיתון הנמכר ביותר ביפן. שלא כמו בארצות אחרות, ביפן שוררים יחסים הדוקים בין הכתבים לבין המשטרה, המעוגנים גם בתכתיבי התנהגות ויחסי חברות עמוקים שכנראה לא יימצאו בשום מדינה אחרת. מעבר ליחסים של הכתבים והשוטרים, גם ברמה המערכתית העיתונות מכבדת את המשטרה ולמשל עשויה לדחות סקופים או תגליות על מנת לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר. בתמורה לכך, המשטרה משתפת פעולה עם העיתונאים וחוסכת להם לעתים עבודת תחקיר מפרכת על ידי כך שפשוט חושפת בפניהם את המידע. האם מדובר בהרמוניה מושלמת או במצב הכרוך בסיכון? אני בעצמי טרם הגעתי לתשובה. תוך כדי הסיפור האישי של אדלסטיין, הוא חושף בפנינו כמה עובדות מפתיעות על החברה היפנית - רשימת רבי המכר ביפן, למשל, מצביעה על לא רק על הנטייה להתאבדויות השכיחה בקרבה, אלא גם על היחס האוהד כלפיה. גם היחס למיניות וליחסי מין עשוי להפתיע בשל הסטריאוטיפ היפני של החזות המאופקת. אבל ביפן תעשיית המין פורחת וישנם מועדוני "מארחות" כמו פטריות אחרי הגשם, ודווקא מהמקומות הללו אדלסטיין מתחיל להתקרב אל כמה מבכירי היקוזה היפנית. מנסים למכור את הספר הזה כחדירה אל לב היקוזה היפנית, וזה לא נכון. החלק על היקוזה אמנם משמעותי, אך הוא מסתמן ככזה רק לקראת סיומו של הספר. אני חושבת שהספר חודר אל לבה של יפן כולה, ולכן גם אם הכתיבה אינה סוחפת או מבריקה, מי שמתעניין בתרבות היפנית גם ימצא את הספר הזה כשווה קריאה.”

“"לילות טוקיו" הוא סוג של אוטוביוגרפיה שכתב העיתונאי ג'ייק אדלסטיין על עלייתו ונפילתו ככתב פלילים בטוקיו. הספר מתחיל מהתחלת הקריירה שלו ככתב, עם תיאור של מקרים קלים יחסית ובעיקר רקע על יפן וההבדלים בינה לבין התרבות המערבית (ויש הרבה כאלו), וככל שהספר מתקדם ומעמדו של אדלסטיין ככתב עולה, כך המקרים נהיים יותר קשים ומורכבים. לטעמי הכתיבה קולחת מאוד ואף מותחת. סגנון הכתיבה הזכיר לי מאוד את "הזאב מוול סטריט" של ג'ורדן בלפורט, שהתבסס על מבנה עלילתי דומה (אדם המצליח בעולם מפוקפק מוסרית). יש בספר תיאורים של דברים שאולי לא היו נחוצים בהכרח אבל עזרו עדיין לזרימה הנרטיבית של הספר. לאחרונה שמעתישהספר מעובד לסדרת טלוויזיה אך לטעמי הוא יעבוד טוב בהרבה כסרט קולנוע, וגם קל יחסית לדמיין אותו ויזואלית בשל תיאורים גרפיים יחסית של אדלסטיין. ראוי לציין לטובה גם את התרגום של אילן פן, שהצליח להעביר לעברית מושגים טכניים ויפנים רבים ובצורה ברורה לקורא הישראלי (הספר אומנם נכתב במקור באנגלית אבל הוא מתייחס להרבה מושגים ביפנית שאין להם תרגום ישיר באנגלית ו/או בעברית). יש אנשים שהתעניינו בספר בגלל שהם ביקרו ביפן בכלל ובטוקיו בפרט, אך גם הקורא הפשוט, שלא יצא לו להגיע לשם, יקבל תחושה של ההתנהלות היפנית בכלל ושל חיי הפשע בטוקיו בפרט. לדעתי הספר יתאים ביותר לחובבי כתיבה זו'רנליסטית, קוראי ספרי מתח, ואנשים העוסקים בתקשורת וקרימנולוגיה. עם זאת, רוב הסיכויים שגם מי שיניח את ידו במקרה על הספר הזה ימצא את עצמו מרוצה.”