שני דברים עיקריים משכו אותי לרכוש ולקרוא את הספר הזה, הראשון הוא כמובן השם "איל פלד" וייצר המציצנות האנושי הטבעי שלי, השני הוא הרצון לדעת עוד לגבי המשתקמים מאירוע מוחי, על תהליך השיקום שלהם, על מה עובר עליהם מאז שהחיים שלהם השתנו ועולמם התהפך, ואיך כל זה משפיע על הסביבה הקרובה שלהם.
איל פלד מספר, בצורה אמיצה ביותר לדעתי, על החיים שאחרי אירוע מוחי ומסביר מה בעצם עבר עליו בימים שלפני האירוע ומאז האירוע. הספר משלב בתוכו קטעים שאיל כתב באמצעות ובעזרת אימו על ההתמודדות והשיקום, וקטעים שכתב הצוות המקצועי שמטפל ומלווה אותו לאורך עשור (בסוף הספר יש גם בונוס של מכתבים של בני המשפחה לאיל).
מאוד הופתעתי לקרוא וללמוד על המצב הרפואי הקרוי "אפזיה" (או "שתקת" בעברית תיקנית) ועל השפעותיה על האדם שסובל ממנה לאחר אירוע מוחי. הקדמת הספר כולה מוקדשת להסברת המצב הרפואי כדי שהקורא יבין טיפה יותר עם מה איל מתמודד. לא הכרתי את המושג (וממש במקרה נתקלתי בו פתאום לאחר סיום הקריאה בספר באחד מהפרקים הישנים של "האנטומיה של גריי") ובאופן כללי היה לי קשה לפני תחילת הספר לדמיין התמודדות של משפחה, חברים והאדם הפגוע עם פגיעה מוחית ושיקום ארוך (שמסתבר שאף פעם לא מסתיים).
תיאור מצבו הרפואי (מצד המשפחה והמטפלים) והנפשי (מצד המטופל עצמו) של איל לנוכח המצב החדש מרתק ושופך המון אור על מה בעצם עובר במוחו של מי שעבר אירוע מוחי. מה הם היעדים של איל? איך הוא מתמודד עם כשלונות והצלחות? איך חוזרים לחיים "נורמליים" אחרי פגיעה שכזאת?
אני זוכרת כשדיווחו על האירוע המוחי שעבר איל פלד (ובספר הדיווח בתקשורת על האירוע מוזכר לא פעם אחת ולא כדבר חיובי) וגם את התוכנית שהקדיש לו אמנון לוי, אז איל הופיע לראשונה מאז האירוע בטלוויזיה, על אף החששות וכושר הביטוי המוגבל שלו. את שאר ההופעות הטלויזיוניות השלמתי במקביל לקריאת הספר ואיזכורן בספר וזה מדהים לראות את ההתקדמות שעושה איל עם הזמן וההתמדה. אחרי קריאת המכתבים והרשמים של הצוות המטפל בעיקר מבינים כמה זה לא מובן מאליו.
בספר יש עוד גיבורה, אומנם גיבורת משנה אבל מגיע לה כל הכבוד והתשבחות. אימו של איל, ציונה, הקדישה אחרי האירוע את כל חייה לגידול בנה מחדש ובפעם השנייה. את הספר חותם סיפור שהיא כתבה "אמא מספרת לאיל" ובו אנחנו למדים על התהליך מהעיניים של ציונה ועל איל של היום מול הילד שהיה (ויש שם כמה סיפורים מקסימים ומעלי חיוך).
מצאתי את עצמי קוראת ולעיתים מתרגשת, לעיתים פונה לרשת לקרוא עוד קצת על משהו שאיל או אחד המטפלים נגעו בו מעט, לעיתים כועסת על הסביבה ובעיקר מלאת אמפתיה ותודה על הספר הקצר והמרתק הזה.
כולי תקווה שאיל פלד ימשיך להתחזק ולשפר עוד יכולות שאיבד עם הזמן.
מומלץ בחום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
