ספר מיוחד על נעורים ועל עולה חדש מעיירה קסומה במרוקו, על שנות החמישים הרחוקות בחיפה ועל מדינתנו הטרייה, שצירו נסוב סביב אהבתו של הנער העולה לנערה צברית יפיפיה ובלתי מושגת.
הסיפור עצמו מיוחד, כתוב טוב, רווי בדמויות ססגוניות הרבה נוסטלגיה ואפילו מעט פנטזיה, מזכיר ספרים אחרים בז'אנר, אבל שומר על ייחודיות.

אני דווקא אתמקד במאורע המשמעותי המהווה את הרקע לספר, והוא העקירה מהגלות, שכמעט כל מי שחי בארץ הזאת כיום חווה, או הוא או הוריו או לכל היותר כמה דורות אחורה. ובהקשר הזה יש בספר הזה געגועים לרוב, זיכרונות אין קץ, שברי סיפורים, ערגה לבלתי מושג, רצון לשייכות, לזהות, לשורשיות, כאב העקירה, נשיאה של מסורת עמוקה ורבת שנים וקיום בתור ה'אחר' וה'זר'.

נכון, יש בסיפור אהבת נעורים, תרבות שנות החמישים על סרטיה ושיריה, ילדות של עוני ושל צנע, אבל המכנה המשותף של הספר הזה והדומים לו נוגע בחוויה הקיומית והמכוננת הזו של החזרה מהגלות. תמיד כשאני קורא סיפורים מעין אלו נופלת בי ההכרה כמה הסיפור הזה שלנו, של כולנו, כאן הוא לא מובן מאליו. כמה מדהים הוא שתוך שנים ספורות מרבית הגלות התחסלה (לכל הפחות זו של שלוש היבשות אירופה אסיה ואפריקה) והגיעה לכאן, מכל קצוות ותרבויות תבל ואין בכך גוזמה או מליצה. כמה זה לא מובן מאליו, וכמה סבל וקשיים אנשים חוו בתהליך הזה. נכון, העלייה נחשבת, ובצדק, הצלחה בסדר גודל לאומי ועולמי מדהים, אבל ברמת האנשים, ברמת היחיד והמשפחה, כמה זה לא פשוט להיעקר מתוך קהילה, כמה כאב יש בהינתקות חדה מתוך צורות חיים של שנים ודורות, עד כמה מורכב תהליך הקליטה וכמה הפצע של הרבה אנשים עוד פתוח.

ועל אף הכל כמה טוב שחזרנו הביתה.

חברת הילדות שלי התקשרה אלי ותוך התפקעות מצחוק סיפרה ששמעה שכתבו ספר על יונתן מרציאנו ועל מושא אהבתו הסודית על רקע ההתבגרות בעיר התחתית בחיפה ומי יודע אולי גם את ואני מוזכרת בספר.
מיד רצתי לאינטרנט וגיליתי שאכן יש ספר על יונתן מרציאנו, רק שכחמישה עשורים מפרידים בינו לבין יונתן מרציאנו מושא אהבתי הסודית.

יונתן מצריאנו "שלי" היה הכוכב הבלתי מעורער של בית הספר, לפחות בעיניה של ילדה בכיתה ח'. מה הפלא? שמיניסט, גולש על גלשן רוח בחוף בת גלים, משחק כשוער (בגלל הגובה) במשחקי כדורגל בחצר... עם השיער מלא ברק, המסופר בתספורת אלי אוחנה, הוא ניצב שם על פסגת האולימפוס של העיר התחתית וששערו בוודאי היה גם מאה אחוז נקי מקשקשים (אני יכולה כמובן רק לשער, כי מעולם לא הצלחתי להתקרב אל שערו מספיק כדי לבדוק).

יונתן מרציאנו של גבריאל בן שמחון, הוא ההפך הגמור מיונתן מרציאנו "שלי". עולה חדש ממרוקו, נער ביישן קצת, "משורר", זר בין כל שארית הפליטה שמילאה את בית הספר. נער תמים וחולמני, עם הורים אוהבים ואחים ודודים בשפע וקהילה תומכת, לא פלא שדווקא הוא, יצור גלותי עדיין, התאהב דווקא בצברית היחידה שלמדה בבית הספר, נורית סתיו, עם חולצת התנועה שלה וכל מה שהיא מייצגת. נורית דווקא העדיפה את בולוש, יתום גברתן, עם עבר קשה ומצולק, אך אחד שמשחק כדורגל והפסקות ולא כותב שירים. מה נשאר לו ליונתן מרציאנו כדי לכבוש את אהובתו? רק שתי אפשרויות היו פתוחות בפניו - כשפים וסיפורים. כשהמכשף פועל ברקע, הוא מנסה לכבוש את לבה בשירים ובסיפורים. כשחרזדה, הוא מספר לנורית את סיפורה של קהילת ספרו שבהרי האטלס, את סיפורה המכשף של משפחתו, בעלת השורשים העתיקים ואת הסיפורים של שכנים ומכרים, שחיפשו גאולה וירושליים וקיבלו את ואדי סאליב ופוליטיקה מלוכלכת.

הבעיה שלי עם הספר הזה, הייתה זהה לבעיה שהייתה לי כשקראתי את "מאה שנות בדידות" של מארקס. עודף פרטים, כישופים, אותם השמות שחוזרים דור אחרי דור, גרמו לי לא פעם לבלבול. לא הצלחתי להבין על איזו סולטנה מדובר ואיזה אמור מגיע לבקר.
דבר נוסף שהפריע לי, הוא העדר ביקורת על קהילת העולים דווקא בהגיעם לארץ (כן הייתה ביקורת על ההקהילה בספרו דווקא). אמנם, אירועי ואדי סאליב מוזכרים בקושי בפרק אחד בתוך הספר, אך מהספר עולה כי האשכנזים הרשעים נטפלו לקהילה השלווה, השמחה ונטולת כל סממן של אלימות מתוך רוע טהור. אם כבר מישהו מתוך הקהילה ירה בשוטר, אז ברור שזה הגיע לשוטר הרשע ואם מישהו שתה קצת יותר מדי ערק ויצא להתפרע ברחובות, הוא כנראה היה רק שופע רוך וחמידות כגור לברדור. בעיניי, אם כבר רצה המחבר לכתוב על האירועים הללו, היה צריך להרחיב הרבה יותר ולא רק כדרך אגב.

אי אפשר להגיד שהספר לא היה מעניין, התיאור של הקהילה בהחלט היה צבעוני ומעשיר. עם זאת הוא היה קצת מעייף בעיניי. את "מאה שנות בדידות" עזבתי באמצע, אבל דווקא את הספר הזה סיימתי. למה? כי נורא רציתי לדעת מה יקרה עם יונתן מרציאנו והאם הוא יצליח יותר ממני.

בתום הספר חיפשתי בפייסבוק ולא מצאתי שם את יונתן "שלי". דווקא החברה שלי עשתה כמה בירורים ומסתבר שהוא החליף את שמו לשמה של אישתו. אמנם לא שם אשכנזי, אך מעוברת וגנרי משהו מתחום הפרחים (ולא, לא נורית). קיוויתי שהוא נורא השמין והקריח, אך אמנם הוא כבר לא מסופר בתספורת אלי אוחנה, אך הוא עדיין נראה ממש טוב. מי צריך את הפייסבוק הזה בכלל?

זהו ספר הבנוי במתכונת של סיפורי אלף לילה ולילה. המתאר את דור העולה ממרוקו לארץ ישראל מנתק את שורשיו מתוך אמונה בסוף הגלות ובבוא הגאולה. בעיר התחתית של חיפה, נערה עולה חדש , יונתן מרציאנו , מתאהב בנערה צברית במדי תנועת הנוער. שוקע בחלומות ומתאהב בה. תיאורי החלומות והאהבה שזורים בדמיון אודות גיבורי הסרטים משנות החמישים. מקסים.
יונתן כותב שירה בכמיהה שמושא אהבתו תחזיר לו אהבה. בבית הספר הוא מוכתר כ"משורר", דינו נגזר להיות סופר ומשורר.
אהבתי את כל הכלים אשר יונתן משתמש על מנת לזכות במושא אהובתו (קמעות, שירים ועוד).
התעצבתי לקרוא על היחס לדור העולה ממרוקו, בארץ. קשיי הקליטה. לא פשוט.

התלבטתי לגבי מספר הכוכבים היות ולקראת הסוף הוא היה מעט חלש, אבל החלטתי להעניק לו ארבעה כוכבים נוצצים וזוהרים.
ספר מיוחד, נהניתי ממנו. מומלץ.

מאז ימי "אלף לילה ועוד לילה" רווח בספרות הטריק הפשוט של מציאת מסגרת עלילתית קלושה כדי לחרוז לתוכה המוני סיפורים קטנים, שלא לומר אנקדוטות, שקורות לאורך שנים. לפעמים משתמשים בזה כדי שמכלול הסיפורים יאמר משהו על תקופה או על מקום או על שניהם. לפעמים גם זה לא. אמיר גוטפרוינד, למשל, אלוף בזה. הרומנים שלו הם למעשה אוסף סיפורים קצרים במסווה. כשחושבים מה העלילה, היא פחות או יותר מסתכמת במטבע הלשון של הבן שלי "יש שם אנשים שעושים דברים".

זה פחות או יותר מה שיש כאן בספר. נער אוהב נערה. הוא מחזר אחריה, והיא לא נענית, היא רוצה בחור אחר. כחלק מתהליך החיזור מופיעים סיפורי המשפחה שלו. שכן יש כאן ניגוד, פער, קונפליקט. יונתן מרציאנו הוא בן למשפחה שעלתה ממרוקו לישראל עם קום המדינה. נורית סתו, לעומת זאת היא צברית, ממוצא אשכנזי. בשנות החמישים של המאה הקודמת זה היה פער שכמעט ואינו ניתן לגישור. כחלק מהחיזור שלו אחריה הוא מספר לה ולנו את סיפור עליית המשפחה שלו לארץ, סיפורי ואדי סאליב, ובכלל סיפורי העליה ממרוקו בעשור הראשון למדינה.

אני מודה שבהתחלת הקריאה. התעצבנתי. כמה כבר אפשר לקרוא ספרי התבגרות מנקודת מבט של גיל ההתבגרות? גם המחסור בבשר של עלילה הפריע קצת לתאבון הקריאתי שלי, כי בעיני העלילה היא ציר חשוב בספר, ואני לא סובלת ספרי אווירה שמחליטים לדלג עליה. אבל, וזה אבל גדול, עם ההתקדמות בספר נכבשתי. הספר הופך להיות פיוטי ומקסים (מלשון קסם). יונתן שבוי בקסמי שיר השירים, ובקסמי הגיבורה שלו, המלכה היהודיה אלכהינה. הוא מדלג בין עולמות, בין הריאליזם הצברי ובין הכישוף והאמונות העממיות שעלו ממרוקו עם זקני משפחתו. הוא מנסה לכשף את ליבה של אהובתו, ובכך מכניס לעלילה לא מעט קווים מיסטיים, והופך את הספר לשונה ולמרתק. גבריאל בן שמחון יוצר מיקרוקוסמוס שדרכו אפשר ללמוד על המורכבות הרבה של העליה מצפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו, והשתלבותה במדינת ישראל הצעירה בעשור הראשון לאחר הקמתה.

גם את הסקירה הזאת אני מסייגת ומזהירה שהספר נקרא בתנאים סוריאליסטיים משהו, ביממות הניתוק הטוטלי שהפילה עלינו הסופה שכנראה תיזכר לעד כ"החורף של 2013". אז יכול להיות שכל דבר מודפס היה מוצא חן בעיני באותו מידה. ובכל זאת - מומלץ.

קשה למצוא סופר בעל כישרון שמסוגל לשלב נושאים, סיגנון, בעיות חברתיות, רגשות בערוב ומינון יפה כל כך.
הספר הוא הרבה דברים.
- בבסיסו הוא סיפור העליה המרוקאית (והמזרחית), ההיסטוריה שלה והמיפגש עם הארץ ו"הצבר" המיוצג על ידי נורית, הילדה ההופכת לנערה ואישה.
- אולי הוא היכולת של הסופר לחבר ולהפריד בין מציאות לדימיון, ממשות לסיפור או ממשות לסרטים וקולנוע.
- ואולי זהו סיפור שהרזדה גברית שתפקידו לפתות את האהובה , אותה נערה עם חולצה כחולה ושרוך לבן.
- זהו גם סיפורו של ואדי סאליב, לא של סמי מיכאל אלא האמיתי עד המרד ותוצאותיו.
ויש בו עוד הרבה היבטים.
קצת על הסיפור עצמו.
יונתן, בן לאב נגר עולה יחד עם המשפחה ממרוקו. הוא מאוהב בנורית נערה הלובשת חולצה כחולה ושרוך לבן ומסמלת את הצבריות האולטימטיבית.
יש המון דמויות שמתוארות יפה בספר, לא כולן זניחות ומישניות אבל נתרכז ביונתן.
הוא טיפוס חולם, משורר בעל דמיון ומתמכר לסיפורים ודמויות בסרטים ובספרים.
המיפגש של התרבות שלו עם ה"ישראליות" מתואר בקמע ( אבן ירוקה)שהוא מנסה לשים בסתר לנורית ומגלה כי אליה הגיעה אבן שחורה. הוא מאמין כי האבן השחורה מביאה מזל רע והתגובות של הילדים בכיתה הן בהתאם.
הוא מתאהב במוזיקה שנשמעת מהדירה של נורית (טוסקה) אבל לא מבין מדוע טוסקה כן וסולטנה לא.
בעמוד 142 הוא אומר: "כשהגענו לארץ, הכרמל נצץ כמו הכוכבים, היום הצברים נראים לנו רחוקים כמו הכוכבים".

הוא אוהב סרטים ומהיותו כישרוני הוא נשכר לגלגל את התרגום שרץ בצד הסרט ( היה פעם דבר כזה). ואז מגלה כי לא תמיד צריך לתרגם נכון. פעם אחת המקרין התבלבל בגלגלים ושם את הגלגל האחרון ראשון. הוא כאחראי לתרגום ניסה כל הזמן להתאים את התרגום ולא הצליח, הקהל לא הרגיש ולא מחא על כך.
הוא מחליט להוסיף "הפי אנד" לכל סרט בכתב ידו אפילו לסרטים כמו "רומאו ויוליה " ( הרעל היה חלש והם התעוררו כעבור יום), או קזבלנקה ואחרים.
בעמוד 220 הוא משווה בין ריטה היווארד לנורית ( שווה לקרוא ולחשוב מה האמת ומהו הדמיון שלנו). באותו מקום הוא משווה בין בן גוריון ל..ג'ון ויין. המסקנה שלו שג'ון ויין מהיר יותר להחליט.
יש עוד המון קטעים יפים ומצחיקים של המעבר ממציאות לדמיון.
ויש גם אלגוריה לרודנות תרבותית . ( ע 249) שבו "שיר השירים" נכתב על ידי זוג אוהבים שחווה עומק כזה של אהבה, אבל העורך אומר לו: אם נקרא את המחבר על שם שלמה המלך הוא יכנס לתנ"ך אחרת הוא יהיה בחוץ.
יש בספר גם קטעים רציניים כמו הבדידות שחש יונתן בצבא מול הכיתתיות של הקיבוצניקים.
ויש את התיאור של ואדי סאליב.
כשקוראים את הספר מבינים הרבה דברים מנקודת המבט של הפרט, המשפחה, העדה המרוקאית ואולי המזרחיות ותהליך הקליטה שכלל גם התפכחות.
הספר ריתק אותי,במין חבלי קסם.הדמויות מעמיקות וארוגות אחת בשניה בסיפור.
הוא מבקר תופעות במינון שניתן להזדהות עם הביקורת אבל לא עד כדי חמיצות.
חבל רק שהשירים המובאים במרוקאית לא תורגמו לעברית.
שווה קריאה.

"אם הערבים היו חכמים הם היו כבר מזמן מניחים את הנשק מפסיקים להילחם ונותנים ליהודים כאן להרוג אחד את השני"
אחד מפניני החוכמה של המורה לאזרחות וזה הוא גם המשפט הראשון שעלה לי בראש כסיימתי את הספר משפט שהוא חצי אכזרי חצי מצחיק ומטובל בהרבה מאוד ציניות והומור אבל עדיין מצחיק מעלה חיוך ואקטואלי היום לא פחות משהיה בשנות החמישים ומאוד מתאים לספר ובא לידי ביטוי [גם אם לא באופן ישיר]
כמו במערכון של אריק איינשטין ואורי זוהר על העולים החדשים בה כול עלייה צוחקת על העלייה הקודמת לה
כאן מסופר את סיפורו של יונתן מרציאנו עולה חדש כשהגיע עם משפחתו מספרו שבממרוקו ומנסה להשתלב בחברה הישראלית החדשה והנבנת בשנים הראשונות של המדינה יונתן כותב את סיפורו שלו ושל משפחתו מהיותו נער בן 14 מלא חלומות ודימיונות ועד שיחררו מהצבא בו הוא מתאר בשפה פשוטה אך כנה ואמיתית את סיפורו על חייו משפחתו חבריו לימודיו חלומותיו והאהבתו הגדולה לנורית נערה צעירה ויפה צברית אמיתית עם חולצה לבנה וסרט כחול שלה הוא מקדיש עשרות שירי אהבה סיפורה של שם וכאן של עולים וצברים הגולה והישראליות עלילה סבוכה עם תיאורים מקסימים על החיים שפעם היו פה על אנשים אחרים וצבעוניים מתרבויות ועולמות שונים עם מנהגים ותרבות שלא רבים מכירים כור היתוך של תרביות אנשים וחלומות
זהו לא רק סיפורו של יונתן בתור אדם פרטי זהו סיפורה גם של יהדות מרוקו בפרט ויהדות צפון אפריקה בכלל שבאו לארץ עם תקוות וחלומות ארץ שבה כולם יהודים כולם שווים ומצאו את עצמם אזרחים סוג ב' מופלים לרעה שנעקרו מהתרבות שבהם חיו מהארץ שבה גדלו כמו עץ שנעקר מאדמתו ונשתל מחדש במקום אחר ונאלצו להתמודד עם ארץ חדשה אנשים חדשים ותרבות חדשה
הספר לא פוסח על אירועים היסטוריים כמו ואדי סאליב ביקורת על החברה שהפלתה את עולי המזרח בשאלה של יונתן למה טוסקנה כן וסולטנה לא? הספר מתאר את הכוצ את העלייה הקליטה התקוות הגדולות החלומות השאיפות וגם את המציאות התפכחות ואת החיים האמיתיים אלה אחרי החזיונות המקראיים
ספר שבהחלט שווה קריאה מקסים ומרתק בעל קסם מיוחד ססגוני ומותח לא יכולתי להפסיק לקרוא עד הרגע האחרון

סיפור אהבה בין עולה חדש ממרוקו לצברית שמעדיפה על פניו נער פליט שואה.
יונתן מרציאנו נחוש להשיג אותה ומגייס לעזרתו את דודו מגרש השים כדי להשיגה בכל מחיר.
הספר כתוב כיומן מגיל 14 עד אחרי צבא ומתרכז בשכונת ואדי סאליב בחיפה התחתית בתקופת שנות החמישים.
מרציאנו מוקף במשפחה גדולה עם הרבה דודים ודודות, סבים וסבתות שכולם מנסים לקלט בארץ.
מרציאנו מנסה למצוא נחמה בקולנו "כרמל" שם הוא בטוח שכמו בסרטים ככה גם בחיים הטובים מנצחים תמיד וכמותם גם הוא
יזכה באהובתו. יונתן הופך למתרגם ומגלגל את פס התרגום לצד הסרט. הוא חומל על הצופים ומשנה את סופי הסרטים העצובים להפי-אנד.
הספר מורכב מהמון סיפורים שאותם מספר לנורית וזאת כדי לשמור על קשר איתה.
הסיפורים הם מעניינים על מרוקו, הסימטאות בעיר ספרוף הטיפוסים, החתונות, הלוויות בית הכנסת ובית הקברות.
בסך הכל ספר נחמד ולדעתי הוא יותר לבני נוער.

אחד הספרים שפשוט לא מתחבר.
לא סיימתי.
הנסיון טוב,לכתוב על חיי משפחה,מקום ואווירה בצד סיפור אהבה,
אבל בתוכן וסגנון פשוט לא מתרומם.
מזכיר את כתיבת "כל בית צריך מרפסת".
פשוט לא מצליח,מדשדש ולא עושה את העבודה.
שונה בתכלית מ"הבריחה" של אסתר שטרייט-וורצל-
המרתק ובעל השפה העשירה שקראתי בלי הפסקה כמעט.

הספר "נערה בחולצה כחולה" הוא חגיגה לבעלי יידע הן בתחום סרטי הקולנוע של שנות ה-50 במאה הקודמת והן למתמצאים בז'אנרים השונים של סרטי הקולנוע דאז.
אפשר לסווג את הספר כרומן חניכה, אך הספר שווה קריאה על ידי קהל נוסף. הסופר - גבריאל בן שמחון - מרשים את הקורא כאדם בעל יידע נרחב בתחום סרטי קולנוע, כוכבי קולנע ובתי קולנוע. במובן זה, אין ספק שהספר שיצא מתחת ידיו ייחודי. בן שמחון הוא פרופ' לקולנוע וזה מורגש היטב.
אבל מבחינה היסטורית הספר עשיר בתיאורים על העלייה ממרוקו ב-1949 באוניית הפליטים "יהודי הלוי" שיצאה מאלג'יר; הווי היהודים בערים כמו קזבלנקה, פס ורבאט, המלאח, וכיצד השתלבו העולים ממרוקו בתרבות המקומית.
הספר מספק עדות לכך שהחברה המקומית בישראל, לא קיבלה את המעפילים הללו בזרועות פתוחות, ואם לא די בכך, הסוכנות היהודית סיפקה לרובם דירות קטנות בוואדי סאליב, חיפה. אחרים נשלחו אל מחוץ לחיפה, לקריות, במקרה הטוב, או דרומה מחיפה.
הסכוך הישראלי-ערבי מקבל נוכחות בספר בדמותה של מלחמת סיני 1956. הגיבור הוא יונתן מרציאנו והעלילה מתרחשת כשהוא בגיל ההתבגרות וחווה אהבה נכזבת, בעיקר בשל הגזענות. אשכנזים אינם מוכנים שילדיהם יתרועעו ויצרו יחסי חברה קרובים עם יוצאי מרוקו.
הסטריאוטיפ "מרוקאי סכין" מופיע כעדות לאפלייה נגדם.
השיוך המפלגתי גם הוא מעיד על קיומה של אפליה נגדם.העולים ואביו של הגיבור שמוצאם בעיר קטנה ליד פס, ושמה ספרי, רואים בגיבור זה מרוקאי אחרון.
ציטוט: עמ' 210-211:
"אני מבקש מאבא לתת לי מנוחה אבל הוא מתעקש: המורה שחר אמרה....
אבא מסביר לי שאני הוא המרוקאי האחרון, וכי כשאלך, שלוש אלפים שנה של יהודםי ילכו איתי - תכתוב ספר, הוא אומר, ותשאיר לפחות זיכרון ממה שהיה ועומד למות....