“איזה ספר נאיבי ומתוק. אידיוטי בדיוק במידה הנכונה, חמוד ומשעשע. ג'רושה – בהמשך ג'ודי – היא ילדה יתומה ממוסד כלשהו שעשיר חסר זהות מעניק לה מילגת לימודים בקולג' לנשים. היא מדווחת לו על חייה המסעירים (לימודים, חברות וחופשות בכפר) במכתבים חביבים בעלי הומור חינני. הספר קצר (150 עמודים) ונגמר בסוף-הכי-שקוף-בארץ. יש בו כל מה שעשוי להפוך אותו לספר-פס-יצור: 1. הסוף שלו "הרומנטי והמסתורי שאסור לגלות" צפוי עד כאב. 2. הכתיבה חמודה, אבל אין בה איזשהו עושר או רב גוניות. סטנדרטית לגמריי. 3. הדמויות קלישאתיות: ילדה יתומה ומיטיב אלמוני רב חסד. מנהלת בית-יתומים מרשעת וחברה מיוחסת ויהירה. אבל למרות כל המגרעות הנ"ל הוא כל כך חמוד, שאי אפשר לא לאהוב אותו. למה? בגלל ההומור החינני הלזה. (זאת מילה מוזרה, הלזה. מי המציא אותה?) הנה כמה דוגמאות: "זו ההזדמנות הראשונה שלי להכיר את ג'רושה אבוט. אני חושבת שהיא תמצא חן בעיני." "אמא שלה היא לבית רתרפורד. משפחה זו הגיעה הנה בתיבת נוח. מצד אביה, השורשים שלה מגיעים עד לפני אדם הראשון." "למשפחת מק'ברייד יש המון ילדים, לפחות שניים או שלושה." "כל החיים שמעתי על שקספיר, אבל לא תיארתי לי שהוא כותב כל כך טוב. תמיד חשדתי שהוא רק מנצל את המוניטין שלו." (על המורה לפילוסופיה): "הוא זקן חמוד ותמהוני. הראש שלו בעננים, והוא ממצמץ בעיניו בהפתעה בכל פעם שרגליו נוגעות במקרה בקרקע מוצקה. בהפסקות הוא מנסה להחליט אם הממשות קיימת באמת, הוא שהוא רק חושב שהיא קיימת." אם אתם מחפשים ספר קליל, משעשע, שמוציא את המוח לסייסטה קצרה – לכו על זה.”

“יכול להיות, שבעזרת ספר זה אנחנו מסתכלים על ההיבט האנתרופולוגי הראשון שמלמדים אותנו, ולפעמים - בלי כוונה: שבנות קוראות ספרים ובנים מטפסים על עצים. מפני שמהצצה על חלון הדירוגים של הספר הזה ניתן לראות ש 330 (והמספר עולה!)בנות , קראו את הספר הזה, לעומת 53 בנים, אני נוטה להניח שזה עוד ישתנה (וישאר לטובת הבנות כמובן) בכל אופן , בטוח יש מחקרים על זה, ואם זה היה מעניין מישהו זה היה בטח כתוב בדף האחורי של "מעריב". העובדה הזאת מתקשרת לביקורת שלי בצורה הזאת: אני לא יודע מה ג'ין וובסטר הייתה חושבת על הכריכה הירוקה והיפנית-משהו שמלווה את הספר בהוצאתו העברית אבל אני יכול כבר לחשוב מה היא הייתה חושבת על העובדה שהספר הזה נמצא בקטגוריית ספרות נוער של "פרוזה". אני לא יודע מספיק על ג'ין הסופרת אבל אני יודע מספיק על ג'ורשה, הדמות שלה, ואפילו קראתי את המכתבים שהיא כתבה לאבא ארך-רגליים (שבאמת נשמע הרבה יותר טוב באנגלית) וספרות נוער זה אולי מה שהיינו רוצים שהספר הזה יהיה, אבל זה בערך נכון כמו להגיד שה"נסיך הקטן" זה ספר לילדים. הדעות והערכים הנקראים בין שורות מכתביה של הגיבורה רחוקות מלהיות מובנות לנוער, הצורך האמיתי באינדיווידאליות של נשים בעשורים שהספר הזה נכתב עולים מהשורות ומהנימה הילדותית שהן נכתבות, אי אפשר שלא לנסות לנער את הספר כדי להוציא את האיורים הנאיביים שתקועים בין הדפים כאילו שורבטו במחברת של נערה בתיכון, לצד לבבות וחצים ושמות של חתיכי השכבה. נערים (ובעיקר נערות) יספגו אושר גדול מזה ואולי אפילו יזדהו עם העלמה מתחילת המאה שעברה,אבל לעולם לא יבינו (אלה אם כן יקראו בויקיפדיה)שהיא כותבת את כל זה בעולם שלפני מלחמת עולם קשה, לקראת מודרניזם, ורגע לפני שמותירים לנשים לבחור עבור הפרלמנט האמריקאי. היינו רוצים שזאת תהיה ספרות הנוער שלנו, אבל יש לנו במקום קצת ריאלטי ספוג בכריכה רכה, ואין לי ביקורת לגבי ספרות הנוער כי אני פשוט לא קורא אותה, ואני שמח כל עוד היא קיימת, אבל, "אבא ארך רגליים" מייצג, וימשיך לייצג, את מה שהנוער צריך ויכול להיות, תמים, חד ביטוי, רחב אופקים, ועם המון רצון לבלוע את העולם. במיוחד זה שלא מוצג בתלת מימד ב יס פלאנט. אני שמח שלא קראתי את הספר הזה כנער, אבל אני ללא ספק הייתי שמח לקרוא אותו כנערה מאוהבת ושטופת הורמונים, אי שם בתחילת המאה הקודמת.”

“"מה שבאמת חשוב זה לא ההנאות הגדולות,אלא לדעת להפיק כל שאפשר מהדברים הקטנים. גיליתי את סוד האושר אבאל'ה, והוא לחיות בתוך העכשיו, לא להתחרט על העבר ולא לנסות לחזות את העתיד." " אני החלטתי לשבת לי בצד ולערום לי תלולית של הנאות קטנות." כל כך מפוקחת,כל כך צמאה לדעת הכל,כל כך מכילה את החיים ושמחה בהם בכל דקה ודקה. הוא מתפקד כסבתאלה, לעיתים כמו אמאלה..אבל רוב הזמן הוא המיטיב ששולח כסף כדי שג'ודי תלמד להיות סופרת. לרוב היא קוראת לו אבא כי הוא היחיד שמתפקד ככזה בחייה! הוא בחר להיות. הספונסר שהוציא אותה מבית יתומים ושמממן לה את הקולג' לכן גם אם הוא יתכחש לכך הוא היחיד שיש לה בכל העולם. והיא מתכוונת להעמיד פנים שהחיים הם משחק שחייבים לשחק בכישרון. ואם תפסיד היא תמשוך בכתפייה ותצחק.ואם תנצח תעשה אותו דבר .תמשוך בכתפייה ותצחק. הוא מקשיב לה ולגחמותיה והאמת שאין לו הרבה ברירות היות וכפה עליו ועליה לתקשר בעזרת מכתבים בלבד. האם הוא קירח וחייכן או שמה חמוץ פנים וחמור סבר? ג'ודי רק ידעה זאת , היא ידעה שהוא גבוה מאוד ורגליו ארוכות ארוכות ולפי כך הוא אבא ארך - רגליים. בכל מכתב היא התקרבה והתקרבה קצת יותר אליו. קצת יותר אל ליבו. עד ש....( לא אומרת).. ספר רגיש ומתוק מעורר אמפטיה מיידית לג'ודי גיבורת הספר של ג'יין וובסטר. כי היא מצחיקה ושנונה ונבונה וחוצפנית וטובת לב שאוהבת לעזור ואותי היא שבתה מהדף הראשון. אני לא מאמינה שרק עכשיו אני בכלל קוראת את הספר זה היה חור ענק בהשכלה ואני שמחה שקיבלתי את הספר לידי כך סתם במקרה. והתאהבתי. חייבים לקרוא!! מתאים לילדים קטנים כגדולים ולילדים גדולים כקטנים ולכן זה ספר חוצה גילאים לטעמי..”

“הספר מתאר יתומה בת 16 שחיתה כל ימיה בבית יתומים חיים המתוארים בדי הרבה ספרים: חינוך נוקשה, עבודה קשה, הטפות מוסר אינסופיות וחוסר מוחלט בחיבה, שלא לומר אהבה. אל המציאות הזו מתגנבת טיפת מזל: חיבור שכתבה ג'רושה אבוט (איזה שם! אפילו השם יתום...) שיכנע את אחד התורמים של המוסד, שישאר עלום-שם בחלקו הראשון של הסיפור לשלוח אותה ללימודים בקולג' ובתמורה עליה לכתוב אליו מכתב בחודש ולתאר את חייה ואת התקדמותה. כך יוצאת לה לדרכה אחת האגדות עליהן בנויה התקווה הנשית: בחר בי ורומם אותי ממקום עלוב ודל למקום טוב יותר. ואני בתמורה אהיה צעירה, יפה ועליזה, ואוהב אותך לנצח. אין פלא שהספר פופולארי אצל ילדות ונערות. הן גדלות על האגדה הזו. ג'רושה (הקוראת לעצמה ג'ודי) כותבת מכתבים משובבי נפש: מכתבים עליזים, בהם היא מגלה את נפשה בתמימות וגם בהומור, למי שהיא סבורה שהוא זקן, עשיר ושונא נערות (אבל מייחלת שיהיה קרוב משפחה אמיתי שלה). היא מגלה את העולם אותו לא הכירה, היא מגלה את קסם הלימוד, יחסי חברות עם נערות אחרות ואת כל אלה היא כותבת - כמו היתה כותבת יומן. הספר נכתב ב 1912. חלק מהשקפת העולם של אז זלג לתוך הסיפור: נערות אינן צריכות להיות משכילות, אבל עליהן להיות מחונכות. ובעיקר - לדעת את מקומן (האם חל שינוי בחוקים?). אבל הספר עדיין פופולארי היום ובצדק. כי הוא חמוד וקריא ותמים. ואם יש לכם יום לא משהו, יום בו שום דבר לא מתקדם לאן שצריך - היכנסו למיטה עם הספר הזה והרשו לעצמכם להפליג איתו. זה מתגמל לפחות כמו ציפרלקס, בלי תופעות לוואי.”

“איזה ספר נאיבי ומתוק. אידיוטי בדיוק במידה הנכונה, חמוד ומשעשע. ג'רושה – בהמשך ג'ודי – היא ילדה יתומה ממוסד כלשהו שעשיר חסר זהות מעניק לה מילגת לימודים בקולג' לנשים. היא מדווחת לו על חייה המסעירים (לימודים, חברות וחופשות בכפר) במכתבים חביבים בעלי הומור חינני. הספר קצר (150 עמודים) ונגמר בסוף-הכי-שקוף-בארץ. יש בו כל מה שעשוי להפוך אותו לספר-פס-יצור: 1. הסוף שלו "הרומנטי והמסתורי שאסור לגלות" צפוי עד כאב. 2. הכתיבה חמודה, אבל אין בה איזשהו עושר או רב גוניות. סטנדרטית לגמריי. 3. הדמויות קלישאתיות: ילדה יתומה ומיטיב אלמוני רב חסד. מנהלת בית-יתומים מרשעת וחברה מיוחסת ויהירה. אבל למרות כל המגרעות הנ"ל הוא כל כך חמוד, שאי אפשר לא לאהוב אותו. למה? בגלל ההומור החינני הלזה. (זאת מילה מוזרה, הלזה. מי המציא אותה?) הנה כמה דוגמאות: "זו ההזדמנות הראשונה שלי להכיר את ג'רושה אבוט. אני חושבת שהיא תמצא חן בעיני." "אמא שלה היא לבית רתרפורד. משפחה זו הגיעה הנה בתיבת נוח. מצד אביה, השורשים שלה מגיעים עד לפני אדם הראשון." "למשפחת מק'ברייד יש המון ילדים, לפחות שניים או שלושה." "כל החיים שמעתי על שקספיר, אבל לא תיארתי לי שהוא כותב כל כך טוב. תמיד חשדתי שהוא רק מנצל את המוניטין שלו." (על המורה לפילוסופיה): "הוא זקן חמוד ותמהוני. הראש שלו בעננים, והוא ממצמץ בעיניו בהפתעה בכל פעם שרגליו נוגעות במקרה בקרקע מוצקה. בהפסקות הוא מנסה להחליט אם הממשות קיימת באמת, הוא שהוא רק חושב שהיא קיימת." אם אתם מחפשים ספר קליל, משעשע, שמוציא את המוח לסייסטה קצרה – לכו על זה.”

“יכול להיות, שבעזרת ספר זה אנחנו מסתכלים על ההיבט האנתרופולוגי הראשון שמלמדים אותנו, ולפעמים - בלי כוונה: שבנות קוראות ספרים ובנים מטפסים על עצים. מפני שמהצצה על חלון הדירוגים של הספר הזה ניתן לראות ש 330 (והמספר עולה!)בנות , קראו את הספר הזה, לעומת 53 בנים, אני נוטה להניח שזה עוד ישתנה (וישאר לטובת הבנות כמובן) בכל אופן , בטוח יש מחקרים על זה, ואם זה היה מעניין מישהו זה היה בטח כתוב בדף האחורי של "מעריב". העובדה הזאת מתקשרת לביקורת שלי בצורה הזאת: אני לא יודע מה ג'ין וובסטר הייתה חושבת על הכריכה הירוקה והיפנית-משהו שמלווה את הספר בהוצאתו העברית אבל אני יכול כבר לחשוב מה היא הייתה חושבת על העובדה שהספר הזה נמצא בקטגוריית ספרות נוער של "פרוזה". אני לא יודע מספיק על ג'ין הסופרת אבל אני יודע מספיק על ג'ורשה, הדמות שלה, ואפילו קראתי את המכתבים שהיא כתבה לאבא ארך-רגליים (שבאמת נשמע הרבה יותר טוב באנגלית) וספרות נוער זה אולי מה שהיינו רוצים שהספר הזה יהיה, אבל זה בערך נכון כמו להגיד שה"נסיך הקטן" זה ספר לילדים. הדעות והערכים הנקראים בין שורות מכתביה של הגיבורה רחוקות מלהיות מובנות לנוער, הצורך האמיתי באינדיווידאליות של נשים בעשורים שהספר הזה נכתב עולים מהשורות ומהנימה הילדותית שהן נכתבות, אי אפשר שלא לנסות לנער את הספר כדי להוציא את האיורים הנאיביים שתקועים בין הדפים כאילו שורבטו במחברת של נערה בתיכון, לצד לבבות וחצים ושמות של חתיכי השכבה. נערים (ובעיקר נערות) יספגו אושר גדול מזה ואולי אפילו יזדהו עם העלמה מתחילת המאה שעברה,אבל לעולם לא יבינו (אלה אם כן יקראו בויקיפדיה)שהיא כותבת את כל זה בעולם שלפני מלחמת עולם קשה, לקראת מודרניזם, ורגע לפני שמותירים לנשים לבחור עבור הפרלמנט האמריקאי. היינו רוצים שזאת תהיה ספרות הנוער שלנו, אבל יש לנו במקום קצת ריאלטי ספוג בכריכה רכה, ואין לי ביקורת לגבי ספרות הנוער כי אני פשוט לא קורא אותה, ואני שמח כל עוד היא קיימת, אבל, "אבא ארך רגליים" מייצג, וימשיך לייצג, את מה שהנוער צריך ויכול להיות, תמים, חד ביטוי, רחב אופקים, ועם המון רצון לבלוע את העולם. במיוחד זה שלא מוצג בתלת מימד ב יס פלאנט. אני שמח שלא קראתי את הספר הזה כנער, אבל אני ללא ספק הייתי שמח לקרוא אותו כנערה מאוהבת ושטופת הורמונים, אי שם בתחילת המאה הקודמת.”

“"מה שבאמת חשוב זה לא ההנאות הגדולות,אלא לדעת להפיק כל שאפשר מהדברים הקטנים. גיליתי את סוד האושר אבאל'ה, והוא לחיות בתוך העכשיו, לא להתחרט על העבר ולא לנסות לחזות את העתיד." " אני החלטתי לשבת לי בצד ולערום לי תלולית של הנאות קטנות." כל כך מפוקחת,כל כך צמאה לדעת הכל,כל כך מכילה את החיים ושמחה בהם בכל דקה ודקה. הוא מתפקד כסבתאלה, לעיתים כמו אמאלה..אבל רוב הזמן הוא המיטיב ששולח כסף כדי שג'ודי תלמד להיות סופרת. לרוב היא קוראת לו אבא כי הוא היחיד שמתפקד ככזה בחייה! הוא בחר להיות. הספונסר שהוציא אותה מבית יתומים ושמממן לה את הקולג' לכן גם אם הוא יתכחש לכך הוא היחיד שיש לה בכל העולם. והיא מתכוונת להעמיד פנים שהחיים הם משחק שחייבים לשחק בכישרון. ואם תפסיד היא תמשוך בכתפייה ותצחק.ואם תנצח תעשה אותו דבר .תמשוך בכתפייה ותצחק. הוא מקשיב לה ולגחמותיה והאמת שאין לו הרבה ברירות היות וכפה עליו ועליה לתקשר בעזרת מכתבים בלבד. האם הוא קירח וחייכן או שמה חמוץ פנים וחמור סבר? ג'ודי רק ידעה זאת , היא ידעה שהוא גבוה מאוד ורגליו ארוכות ארוכות ולפי כך הוא אבא ארך - רגליים. בכל מכתב היא התקרבה והתקרבה קצת יותר אליו. קצת יותר אל ליבו. עד ש....( לא אומרת).. ספר רגיש ומתוק מעורר אמפטיה מיידית לג'ודי גיבורת הספר של ג'יין וובסטר. כי היא מצחיקה ושנונה ונבונה וחוצפנית וטובת לב שאוהבת לעזור ואותי היא שבתה מהדף הראשון. אני לא מאמינה שרק עכשיו אני בכלל קוראת את הספר זה היה חור ענק בהשכלה ואני שמחה שקיבלתי את הספר לידי כך סתם במקרה. והתאהבתי. חייבים לקרוא!! מתאים לילדים קטנים כגדולים ולילדים גדולים כקטנים ולכן זה ספר חוצה גילאים לטעמי..”

“הספר מתאר יתומה בת 16 שחיתה כל ימיה בבית יתומים חיים המתוארים בדי הרבה ספרים: חינוך נוקשה, עבודה קשה, הטפות מוסר אינסופיות וחוסר מוחלט בחיבה, שלא לומר אהבה. אל המציאות הזו מתגנבת טיפת מזל: חיבור שכתבה ג'רושה אבוט (איזה שם! אפילו השם יתום...) שיכנע את אחד התורמים של המוסד, שישאר עלום-שם בחלקו הראשון של הסיפור לשלוח אותה ללימודים בקולג' ובתמורה עליה לכתוב אליו מכתב בחודש ולתאר את חייה ואת התקדמותה. כך יוצאת לה לדרכה אחת האגדות עליהן בנויה התקווה הנשית: בחר בי ורומם אותי ממקום עלוב ודל למקום טוב יותר. ואני בתמורה אהיה צעירה, יפה ועליזה, ואוהב אותך לנצח. אין פלא שהספר פופולארי אצל ילדות ונערות. הן גדלות על האגדה הזו. ג'רושה (הקוראת לעצמה ג'ודי) כותבת מכתבים משובבי נפש: מכתבים עליזים, בהם היא מגלה את נפשה בתמימות וגם בהומור, למי שהיא סבורה שהוא זקן, עשיר ושונא נערות (אבל מייחלת שיהיה קרוב משפחה אמיתי שלה). היא מגלה את העולם אותו לא הכירה, היא מגלה את קסם הלימוד, יחסי חברות עם נערות אחרות ואת כל אלה היא כותבת - כמו היתה כותבת יומן. הספר נכתב ב 1912. חלק מהשקפת העולם של אז זלג לתוך הסיפור: נערות אינן צריכות להיות משכילות, אבל עליהן להיות מחונכות. ובעיקר - לדעת את מקומן (האם חל שינוי בחוקים?). אבל הספר עדיין פופולארי היום ובצדק. כי הוא חמוד וקריא ותמים. ואם יש לכם יום לא משהו, יום בו שום דבר לא מתקדם לאן שצריך - היכנסו למיטה עם הספר הזה והרשו לעצמכם להפליג איתו. זה מתגמל לפחות כמו ציפרלקס, בלי תופעות לוואי.”