לא מזמן שודרה בטלויזיה כתבה ובה הופיע יובל בן-עמי. בן-עמי הנחה קבוצת תיירים בדיזנגוף סנטר, אלא שמוקדי הסיור היו נקודות ציון בויה דולורוזה. וכך, הוא עמד מול דוכן לאביזרי סלולרי וסח: זוהי כנסיית הקבר. כאן, על פי המסורת, נקבר ישו. באותה מידה, הסביר בן-עמי למצלמה לאחר מכן, הוא יכול להדריך חבורת תיירים בויה דולרוזה ולהציג בפניהם את חנות הדגל של קסטרו והדוכן של רי:בר. החילוף הגאוגרפי הזה, ששמחליף גם בין קודש לחול וגם בין אלפיים שנות תרבות אנושית, הסעיר את דמיוני מיד. בין היתר, נטיתי לייחס את החילופים המקוריים האלה בפרוסופגנוזיה (קושי בעיבוד פנים) בה בן-עמי לוקה. פרוסופגנוזיה או לא פרוסופגנוזיה, זה רעיון מבריק בעיני.
כדי להכיר קצת יותר טוב את הדמות העומדת מאחורי הרעיון הזה, החלטתי לקרוא ספר שלו. מבין הספרים שניצבו על המדף בספריה, הקומדיה התל-אביבית משך אותי דווקא בגלל איזכור העיר בנגקוק בכריכה (תאילנד ואני נפגשנו לפני כשנתיים ולבי יוצא אליה מאז). הקומדיה התל-אביבית הוא סיפור אוטוביוגרפי המתאר את ההתמודדות של בן-עמי עם הפרידה מזוגתו ומסע אל מקומות גאוגרפיים (איסטנבול, בולגריה, בנגקוק, יפו, מרכז ת"א), חברתיים (כניסה לקהילת המשוררים הבוהמיינים) ונפשיים (מערכות יחסים שונות ותגליות מיניות אודות עצמו). הספר מייצג עכשוויות שבאה לידי ביטוי בשימוש בסמארטפונים ותמלילי סמסים, ואותנטיות שבאה לידי ביטוי בכנות של המחבר ובאיזכורי אנשים אמיתיים בשמם המלא. הוא כתוב בשפה פשוטה למדי, אולי רזה מכפי שהייתי מצפה ממשורר. בתחילת הספר הרגשתי ריחוק ביני לבין הסיפור שבן-עמי מספר. הרגשתי שבן-עמי אינו מעמיק לתוככי הרגש, על אף שהוא מאוד מודע לעצמו ולרגשותיו. בן-עמי הולך ונפתח בהדרגה. סופו של הספר (בעיר בנגקוק) הוא החלק המוצלח ביותר, ובו מתרחש איחוד של קצוות הסיפור ושל הפער הרגשי בנפשו של המחבר.
הספר עוסק רבות במערכות יחסים, חלקן קצרות וחולפות. באשר ליחסו של בן-עמי לחברי קהילת המשוררים, הרגשתי שניתן להם בספר קרדיט רב ביחס להשפעה האמיתית שלהם מחוץ לבועה התל-אביבית. נושא נוסף שחשתי עמו לא בנוח הוא היחס לנשים בספר. על אף שבן-עמי מאוד משתדל להיות "בסדר", יחסו לנשים מרוכז במראה החיצוני ובמין ופחות באישיותן והישיגיהן. יחס זה, שטומן בחובו צדקנות מהולה באדישות, בא לידי ביטוי בסוף הספר, עת בן-עמי מצהיר על חוסר המוסריות שבמופעי מין בבנגקוק, אך בכך זאת בוחר לצפות בהם. הנסיון של בעלי המקום לגבות ממנו סכום כסף שערורייתי עבור קוקטיילים שלא הזמין מכעיס אותו יותר מהיחס לנשים התאילנדיות. יחד עם זאת, הספר דן בזהות מגדרית ומציף את נושא הקרוס-דרסרז שכמעט נעדר מהספרות והתרבות המקומית, בוודאי בהשוואה לתאילנד. הפשטות והכנות בה בן-עמי בונה את הנושא גורמים לקורא לקבל אותו בטבעיות.














