כשהייתי תלמידת תיכון, צפיתי באדיקות בסדרה "סיינפלד". הסדרה התאימה במיוחד לשעת הערב המאוחרת בה שודרה - מצחיקה וקלילה, ועם זאת לא יוצרת את תחושת תאי מוח הנמחקים ברדידות וחוסר אינטיליגנציה. התכנית ודמויותיה מודעות לעצמן, וכך גם ההומור שלהן - הפרק האחרון בסדרה, בו נשפטות הדמויות לישיבה בכלא בשל אנוכיותן וחוסר עזרה לזולת, מביע זאת היטב. ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר מרוכזים בעצמם, לא קשובים לאחר, מונעים מאינטרסים אישיים, עוסקים בשטויות. אלא שיוצרי הסדרה (ג'רי סיינפלד ולארי דייויד) בראו את הדמויות כך מתוך כוונה. מספיק להתבונן בדיאלוג בין הוריו של ג'רי כדי להבין - הם נכנסים זה לדברי זה, לא מקשיבים, כל אחד שקוע בעולמו. חוסר התקשורת והריכוז העצמי פשוט מתגלגלים מדור לדור.
לפני כחודשיים העלה ג'רי סיינפלד מופע סטנדאפ בתל-אביב. נכחתי במופיע, והוא היה מוצלח ומצחיק באופן הסיינפלדי הידוע. המופע הזה העלה בי את הרצון לצפות בפרקי הסדרה מחדש, ממרחק של כעשרים שנה. ובכן, הסדרה עומדת במבחן הזמן. אמנם הטלפון הסלולרי והוואטסאפ היו יכולים לחסוך חלק מחוסר התאום בין הדמויות וגם לגנוז את מקומו של הטלפון הציבורי בסדרה, אולם כשלעצמו, הההומור העסוק בקריירה, יחסים בין-אישיים והורים מציקים רלוונטי גם כיום. רק הקשר החברי הקבוע בין חברי הסדרה מאבד מאמינותו כיום, אל מול ההסתגרות בבתים וההיצמדות למסכים.
מתוך החזרה שלי לסיינפלד, החלטתי לקרוא את הספר הזה, שנשלח אלי מהוצאת ידיעות אחרונות כאשר הייתי מבקרת הספרות בעיתון הסטודנטים בטכניון. הספר מנסה לקשור בין עקרונות העולים בסדרה סיינפלד לבין סוגיות פילוסופיות, והוא חלק מסדרה הכוללת ספרים נוספים בסגנון: "וודי אלן ופילוסופיה", "שר הטבעות ופילוסופיה", "מטריקס ופילוסופיה". בספר מספר מאמרים התוקפים את הקשרים הפילוסופיים של סיינפלד מכיוונים שונים - מוסר, אושר, זהות-עצמית וכדומה. המאמרים קצרים למדי וכתובים בלשון קלילה. בסך הכל, נקרא הספר די במהירות, אך בניגוד לסדרה סיינפלד, הוא אינו מותיר ערך מוסף כלשהו לקורא.
לא קשה לקשור בין כל דבר לבין פילוסופיה, קצת דברי הגות וקצת מילות קישור, והשניים נדבקים. לדוגמה, ניקח נושא בוער מהעת האחרונה - בנימין נתניהו והפלילים בהם הוא חשוד. אפשר לכתוב ספר שלם על נתניהו ותורת המוסר, מקומו של המנהיג בחברה, שלבים בהתפתחות המנהיגות מהעת העתיקה ועד ימינו, תורת הנאום וכו'. עתה יש לגייס כמה פילוסופים שיכתבו מאמרים קצרים ולא אקדמיים על הנושאים הנ"ל, והרי לנו ספר: "ביבי ופילוסופיה". לצערי, "סיינפלד ופילוסופיה" לא מתנהג אחרת. חוץ ממאמרים לא רציניים, פזורות בספר עלילות מפרקי סיינפלד ואנקדוטות קצת נדושות מהסדרה, לדוגמה המילים "יאדה יאדה יאדה" הבאות במקום במילה "וכולי" במקומות רבים בספר. אפילו מחברי המאמרים עצמם מודעים למלאכותיות של הקישור בין סיינפלד לפילוסופיה, למשל בעמ' 259 מתנצל המחבר סקובל: "אולי עשינו כאן הר מעכבר, אבל אולי קיימת כאן הקבלה שימושית לחוכמה היוונית העתיקה - הקבלה עדינה וסמויה מדי עבור צופי הטלויזיה" (כך המקור, כולל השימוש הכפול במילה "אולי" במשפט אחד). ואם להיות קצת פילוסופיים, אם סיינפלד היא סדרה על לא-כלום, הרי שספר שנכתב על סדרה על לא-כלום הוא חוויית יד-שניה של לא-כלום.

כשהייתי תלמידת תיכון, צפיתי באדיקות בסדרה "סיינפלד". הסדרה התאימה במיוחד לשעת הערב המאוחרת בה שודרה - מצחיקה וקלילה, ועם זאת לא יוצרת את תחושת תאי מוח הנמחקים ברדידות וחוסר אינטיליגנציה. התכנית ודמויותיה מודעות לעצמן, וכך גם ההומור שלהן - הפרק האחרון בסדרה, בו נשפטות הדמויות לישיבה בכלא בשל אנוכיותן וחוסר עזרה לזולת, מביע זאת היטב. ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר מרוכזים בעצמם, לא קשובים לאחר, מונעים מאינטרסים אישיים, עוסקים בשטויות. אלא שיוצרי הסדרה (ג'רי סיינפלד ולארי דייויד) בראו את הדמויות כך מתוך כוונה. מספיק להתבונן בדיאלוג בין הוריו של ג'רי כדי להבין - הם נכנסים זה לדברי זה, לא מקשיבים, כל אחד שקוע בעולמו. חוסר התקשורת והריכוז העצמי פשוט מתגלגלים מדור לדור.
לפני כחודשיים העלה ג'רי סיינפלד מופע סטנדאפ בתל-אביב. נכחתי במופיע, והוא היה מוצלח ומצחיק באופן הסיינפלדי הידוע. המופע הזה העלה בי את הרצון לצפות בפרקי הסדרה מחדש, ממרחק של כעשרים שנה. ובכן, הסדרה עומדת במבחן הזמן. אמנם הטלפון הסלולרי והוואטסאפ היו יכולים לחסוך חלק מחוסר התאום בין הדמויות וגם לגנוז את מקומו של הטלפון הציבורי בסדרה, אולם כשלעצמו, הההומור העסוק בקריירה, יחסים בין-אישיים והורים מציקים רלוונטי גם כיום. רק הקשר החברי הקבוע בין חברי הסדרה מאבד מאמינותו כיום, אל מול ההסתגרות בבתים וההיצמדות למסכים.
מתוך החזרה שלי לסיינפלד, החלטתי לקרוא את הספר הזה, שנשלח אלי מהוצאת ידיעות אחרונות כאשר הייתי מבקרת הספרות בעיתון הסטודנטים בטכניון. הספר מנסה לקשור בין עקרונות העולים בסדרה סיינפלד לבין סוגיות פילוסופיות, והוא חלק מסדרה הכוללת ספרים נוספים בסגנון: "וודי אלן ופילוסופיה", "שר הטבעות ופילוסופיה", "מטריקס ופילוסופיה". בספר מספר מאמרים התוקפים את הקשרים הפילוסופיים של סיינפלד מכיוונים שונים - מוסר, אושר, זהות-עצמית וכדומה. המאמרים קצרים למדי וכתובים בלשון קלילה. בסך הכל, נקרא הספר די במהירות, אך בניגוד לסדרה סיינפלד, הוא אינו מותיר ערך מוסף כלשהו לקורא.
לא קשה לקשור בין כל דבר לבין פילוסופיה, קצת דברי הגות וקצת מילות קישור, והשניים נדבקים. לדוגמה, ניקח נושא בוער מהעת האחרונה - בנימין נתניהו והפלילים בהם הוא חשוד. אפשר לכתוב ספר שלם על נתניהו ותורת המוסר, מקומו של המנהיג בחברה, שלבים בהתפתחות המנהיגות מהעת העתיקה ועד ימינו, תורת הנאום וכו'. עתה יש לגייס כמה פילוסופים שיכתבו מאמרים קצרים ולא אקדמיים על הנושאים הנ"ל, והרי לנו ספר: "ביבי ופילוסופיה". לצערי, "סיינפלד ופילוסופיה" לא מתנהג אחרת. חוץ ממאמרים לא רציניים, פזורות בספר עלילות מפרקי סיינפלד ואנקדוטות קצת נדושות מהסדרה, לדוגמה המילים "יאדה יאדה יאדה" הבאות במקום במילה "וכולי" במקומות רבים בספר. אפילו מחברי המאמרים עצמם מודעים למלאכותיות של הקישור בין סיינפלד לפילוסופיה, למשל בעמ' 259 מתנצל המחבר סקובל: "אולי עשינו כאן הר מעכבר, אבל אולי קיימת כאן הקבלה שימושית לחוכמה היוונית העתיקה - הקבלה עדינה וסמויה מדי עבור צופי הטלויזיה" (כך המקור, כולל השימוש הכפול במילה "אולי" במשפט אחד). ואם להיות קצת פילוסופיים, אם סיינפלד היא סדרה על לא-כלום, הרי שספר שנכתב על סדרה על לא-כלום הוא חוויית יד-שניה של לא-כלום.