לפעמים אני חוזרת לסקירות שלי מהעבר, חלקן כאלה שכבר שכחתי לגמרי שכתבתי אותן, ולפעמים גם שכחתי שקראתי את הספר שכתבתי עליו. ככה קרה השבוע שסקירה של אורי החמודה הזכיר לי את הספר "המורה" שכתבה מיכל בן נפתלי, ספר כבד וקצת עצוב, שמנסה להתחקות אחרי דמות אניגמטית שמתה כבר בלי לתאר את הדמות עצמה אלא רק דרך אנשים שונים בסביבתה. זו צורת כתיבה מעניינת, ניסיון להגדיר אדם דרך ההשפעות שלו על אחרים. לפעמים מצליחים ללכוד ככה את אישיות האדם עצמו, אבל לא תמיד.
יש לי רשימה כזאת באתר שנקראת "ספרים שמכילים מתכונים". יש לא מעט ספרים כאלה משום שאוכל הוא משהו שאנחנו נזקקים לו שלוש או ארבע פעמים ביום, וכי הכנה של אוכל היא אחת הדרכים הנפוצות בעולם לבטא אהבה, וגם כי זיכרון של אוכל הוא חזק, ואחת הדרכים הנפוצות לתאר זכרונות ונוסטלגיה. זה לא חייב להיות אוכל איכותי, אגב. גיל חובב כתב שלושה ספרים עם מתכונים בסיסיים של מטבח ישראלי די עני ולא מעניין משנות השישים והשבעים של המאה העשרים. אניה פון ברמזן כתבה ממואר על עשרות שנות שלטון קומוניסטי בברית המועצות דרך היבטים קולינריים ודרכם גם את הסיפור הכללי של מדינה ותקופה, אבל גם את הסיפור המשפחתי והאישי שלה, בתור בת למשפחה יהודית שאחר כך גם היגרה לארצות הברית.
הספר הזה, כפי שהשם והכריכה מתארים בבירור, עוסק באוכל. הוא מנסה להתחקות על עקבותיה של שפית מהוללת ובידיונית בשם אווה תורוולד, דרך מאכלים שונים, ודרך תחנות שונות בחייה, מזמן לידתה דרך הילדות וההתבגרות ועד ההגעה לנקודות אמצע כלשהי שבה היא מוכרת ארוחות גורמה שיש להן רשימות המתנה בנות אלפי משתתפים, שנים ארוכות של המתנה, ותשלום לא קטן בכלל. שאלה מעניינת היא מה הטעם (הא!) לספר על אדם רק עד אמצע חייו ולא עד סופם, והיא נוגעת בנושא שאני אולי אכתוב עליו בסיום הסקירה בהמשך.
כמו בספר "המורה", גם כאן, הגיבורה עצמה לא מופיעה באופן ישיר. יש לנו שמונה פרקים, כל אחד מספר על דמות אחרת, ודרכם אנחנו כקוראים פוגשים את אווה בתקופות שונות בחייה. שם הפרק הוא שם מאכל ובאמת הפרק סובב סביב אותה דמות, המאכל המדובר והקשר שלו אל אווה עצמה. בעצם יש פחות מרומן, יש כאן אוסף של שמונה סיפורים קצרים, שיש בהם דמויותת משותפות, ויש גם כאלה שלא. זה די הרבה דמויות בשביל סיפורים קצרים וצריך להחזיק ראש מי זה מי. לפעמים הכותבת מרחמת עלינו ומשלבת הסבר, ולפעמים לא. ששת הפרקים הראשונים מעניינים ממש, אם כי אווה יוצאת מהם בן אדם שלא ממש הייתי רוצה לפגוש. היא לא נעימה, היא לא נחמדה, היא לא מאוד מעניינת. למעשה האנשים האחרים - האב, בת הדוד, המעריץ מהתיכון , וכך הלאה, הרבה יותר מעניינים. הם סיפורים נחמדים שלא חייבים לקרוא אותם יחד, למרות שאני כן קראתי את זה ביום אחד. ואז מגיע הסוף. הסיפור השביעי הוא סיפור מאוד מעניין אבל אווה בכלל לא מופיעה בו, הקשר שלו לספר כולו לא ברור, וגם הסוף שלו די פתוח. הפרק האחרון כאילו סוגר את הכל ומאחד את הסיפורים השונים לתמה אחת, אבל בעיני הוא היה סוגר מדי וקצת עיצבן אפילו.
עכשיו השאלה היא שאלת המטרה. לא המטרה המפורשת של הסיפור (סיפור על אווה תורוולד) אלא המטרה המובלעת שלו. לדעתי היה כאן ניסיון להביא תקופה ומקום בראי המאכלים, אבל בתור תושבת המזרח התיכון ממוצא מזרח אירופי, הקולינריה של המערב התיכון של ארצות הברית לא מעוררת בי את מיצי הנוסטלגיה הדרושים, והיה יותר מדי מידע חסר לי בשביל להבין ולהנות מהספר. אווה עצמה לא מעניינת מספיק ולא מהווה מניע מספק לקרוא. במהלך הקריאה היתה המון התייחסות להימנעות - הימנעות מבשר, צמחונות וטבעונות, הימנעות מהנדסה גנטית, התבססות על גידול מקומי וסחר הוגן ועוד. לפי הסיפור השביעי ההתייחסויות האלה הן אירוניות וסרקסטיות אבל לפי הסיפור השמיני ממש לא, כך שלא הייתי בטוחה לגמרי, ואלה סוגיות ששוב לא מעניינות מספיק את הקולינריה הישראלית שלי, אפילו המונח "עגבניות מורשת" למשל נראה שתורגם במיוחד עבור הספר.
ולסיכום - קראתי, והיה מעניין, גם אם חסר טעם במקצת.
