ביקורת ספרותית על העלמה מקזאן מאת מאיה ערד
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 8 בספטמבר, 2015
ע"י יעל


**חושפת פרטים מהעלילה, סליחה**
במשך כל הקריאה בספר עלתה לי כל הזמן שאלה אחת - אני עידית?
עידית בת 39, רווקה תל אביבית. אני בת 37, רווקה מגבעתיים.
עידית חייה בסרט ש"האיש שלה" יגיע וגם אני קצת חייה בסרט הזה. למה קצת? אני לגמרי חייה בסרט הזה.
להבדיל, לעידית אין חברים. לי יש הרבה. עידית מקפידה על אורך חיים בריא. אני לא. אוכלת בשר, שותה ואפילו מעשנת. עידית מאשימה את כל העולם בנסיבות של חייה. אני לוקחת אחריות על המעשים שלי (ומאשימה בעיקר את עצמי, והרבה)
אבל הבסיס של החלום הרומנטי הוא אותו הדבר. פעם אמרתי לחברה שאני חיה כאילו בסרט של דיסני, בסוף הנסיכה והנסיך ייפגשו. אני לא מחכה בבית, אבל כמו עידית, אני רוצה שזה יקרה מעצמו.

החלק הראשון של הספר שמתאר את תחילת ההיכרות של עידית ומיכאל היה כמו להביט בתאונת דרכים שאי אפשר להסיט ממנה את המבט (או להפסיק לקרוא, למען האמת). הדרך איך שהיא ראתה את הדברים והמעשים שלה לעומת איך שהוא ראה את הדברים והמעשים שלו גרמו לי לדאוג אם גם אני התנהגתי ככה עם מישהו שרציתי (מקווה שלא).
ומפה והלאה הכל משתלשל ומתפתח וקופץ קדימה בזמן עד שעידית משלימה עם החיים שלה - עוזבת את תל אביב, חיה עם הבן המאומץ שלה בכפר סילבר ומשלימה עם הסיטואציה הזוגית שלה עם מיכאל. אבל האם היא באמת מאושרת? כמו שהכרתי את עידית קשה לי להאמין שהיא לא תמשיך לערוג אחרי מיכאל. וגם אני, עורגת אחרי בני זוג קודמים.
ההיאחזות האובססיבית שלה בזיכרונות ובחפצים לאורך כל הספר לא נתנו לי מנוח - גם אני כזאת. אז זה אומר שאני עידית?
האם המטרה של הספר היא להגיד לי להפסיק לחפש בן זוג ולוותר על החלומות? כמה ימים אחרי תום הקריאה בו אני עוד לא מצליחה לנסח את המטרה של הספר במושגים של החיים שלי. אולי המטרה של הספר היא לעשות דברים. לא לחלום ומשם הכל יסתדר.

זה הספר הראשון של מאיה ערד שאני קוראת. הבנתי מביקורות אחרות שניכר שהיא לא אוהבת את הדמויות שהיא כותבת עליהן. אני מבינה את הביקורת. לפעמים המעשים שלה והתגובות שלה היו נוראיים. ברגעים שעידית התפוצצה על אנשים והאשימה אותם שלא היו שם בשבילה ותבעה את מקומה, הזדעזעתי. מה נסגר איתך? אף אחד לא חייב לך כלום. תתאפסי על עצמך ותהיי עצמאית. בלי ציפיות מאחרים.
אבל ברגעים שתיארו איך עידית מרגישה למיכאל ואיך היא מתסרטת את התפתחות החיים שלהם ביחד נשבר לי הלב. כאילו כתבו את המחשבות שלי.
ספר מדהים. חיכיתי כל היום להגיע ללילה כדי להמשיך לקרוא וסיימתי אותו בכמה ימים. מאד ממליצה.
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
יעל (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
תודה רבה לכם רויטל ורץ ושנה טובה!
רץ (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
ביקורת מדהימה על האופן שבהם החיים פוגשים בעלילת הספר - זה כמו להביט במראה ולחשוב לא רק על המטרה של הספר, האם מהנקודה הזאת אנחנו יכולים להשתנות. מכיוון שהביקורת הזאת נגעה לי בלב, אני מבקש לאחל לך שנה חדשה במהות שמבקשת המסורת היהודית, שתהייה בנו היכולת לעשות שינוי אישי, ולהתחדש ומעל הכל היכולת להתחיל התחלה חדשה.
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
לא יודעת אם לספר יש מטרה, אבל בעיני השינוי הגדול שעידית עוברת ושהספר עוקב אחריה הוא ההחלטה לקחת אחריות על חייה.
לא חושבת שלקיחת אחריות על חייך ועל בחירותיך חייבת לכלול ויתור על מציאת בן זוג. כמו שנצחיה אמרה, זו הרי ציפיה כ"כ בסיסית.
מאחלת לך מכל הלב...
(ואת לגמרי לא נשמעת כמו עידית)
נתי ק. (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
מסכימה עם כל מילה! תמשיכי עם "שבע מידות רעות", "חשד לשיטיון" ואח"כ את כל השאר:-)
יעל (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
תודה רבה נצחיה :)
נצחיה (לפני שנתיים ו-10 חודשים)
זה תמיד דורש מין איזון כזה
מתי להשלים עם החיים זו תבוסה וויתור על חלום, ומתי זה הצעד ההגיוני לעשות. אפילו לאה גולדברג כתבה על זה את "תפילת השלווה".

מאיה ערד מדכאת. זה טיבה. אל תתני לה לדכא אותך. חשוב למצוא בן זוג לחיים, זה לא פנטזיה טפשית, אלא רצון בסיסי ומובן. ו-37 זה לא מאוחר. למעשה אף גיל אינו מאוחר. בהצלחה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ