משפחת פיינגליק מתגוררת בבית דירות רגיל בגבעתיים,
העיר הכי רגילה בארץ.
בראש המשפחה ניצבת איתן ציפורה, קשישה רבת פעלים שידה בכול. הרחק מאחוריה מסתתר הרמן בעלה, שגם הוא לא טומן את ידו בצלחת, אך מקפיד מסיבותיו שלו לתת לציפורה את מרכז הבמה.
לצדו של הרמן נמצאת תמיד ורה, דיירת המשנה בבית משפחת פיינגליק, שהמקרר שלה עמוס בעוגות מִתגרות שהיא מכינה להכעיס. מאיר, בנם של ציפורה והרמן, הפנה להם עורף כבר בצעירותו, עקר לחיפה וחי שם עם מיכל, אשתו הפסנתרנית.
מרים, בתם הרווקה בת הארבעים פלוס, מתגוררת עם הוריה ומוחזקת אצלם כבת ערובה מסיבות עלומות. בחדר המדרגות של הבית בגבעתיים פוגשים תמיד את דיאנה, לשעבר דינה, ראש ועד הבית, שאימצה את שמה של הנסיכה. גם לה משפחה וסיפור.
בדירה הסמוכה לדירתה של דיאנה מתגורר בזהות בדויה אור, הנכד של הפיינגליקים, סטודנט לפיזיקה שבחר להתגורר בבניין שבו גרים סבו וסבתו, במטרה לפצח את החטא הקדמון של המשפחה. ברומן ביכורים זה של ארז זֹהר – אנשים משלנו - כולם משחקים, ולא רק ציפורה הזוכה ברומן לתואר המפוקפק - מלכת הדרמה. משחקים כדי להמשיך לקוות, משחקים כדי לתמרן זה את זה, משחקים כדי לחיות.
ביד קלה ובוטחת מספר ארז זֹהר את סיפוריהם ההולכים ומסתבכים של שלושה דורות במשפחה אחת ודמויות הלוויין שלה. ספר מצחיק ומלא חמלה בעת ובעונה אחת.
"איזה חינוך! כועסת ציפורה, אבל נזהרת שלא להסגיר את רגשותיה. היא מחייכת חיוך מלאכותי כמו הממתיק שבקפה שלה, ואומרת שבעיניה העוגה דווקא משהו, אף על פי שבדרך כלל היא אינה אוהבת עוגות."
"בדירת אחד השכנים מצלצל שעון מעורר. בזה אחר זה יתחילו השכנים להתעורר ויחד איתם רעשי הבוקר. גם הרמן יתעורר, והיא תעשה את עצמה ישנה, והוא יחשוב, כמו בכל יום, שהיא ערה אבל עושה את עצמה ישנה. כמה פעמים כבר אמרה לו, אני משחקת. כולם משחקים. כל החיים משחקים. ככה זה. מוכרחים."